שלטון ימין? השמאל שולט גם על המוזיקה שלכם ברדיו
כיצד אף אחד מכם לא שמע על הזמר ג'ייסון אלדין לפני הטבח שהתרחש באמצע הופעתו בלאס-וגאס, ואיך זה קשור לאליטת השמאל התרבותית שעדיין יושבת כאן חזק על הברז?
ישראלים מעטים שמעו על ג'ייסון אלדין לפני הטבח שאירע בלאס-וגאס. אלדין היה הזמר שהופיע על במת פסטיבל המוזיקה 'כביש 91' כשהרוצח סטיבן פאדוק התחיל לרסס בנשק אוטומטי את קהל הבאים לפסטיבל.
לשיר שאלדין החל לשיר עת הישמע היריות שנמשכו נצח של 11 דקות קוראים "When She Says Baby". גם אותו מעט מאוד ישראלים שמעו אי פעם. ביו-טיוב, לעומת זאת, יש לשיר הזה כ-7 מיליון צפיות בכמה גרסאות.
אם הרמתם גבה בהתפעלות, אז שתדעו שיחסית לאלדין מדובר בכישלון מחפיר - כמה שירים שלו כבר מתקרבים ל-100 מיליון צפיות ביו-טיוב (Dirt Road Anthem, Burnin' It Down). בכלל, מדובר באדם שכנראה יודע דבר אחד או שניים על מוזיקה אמריקנית פופולרית, כי לפי מגזין 'פורבס' הכנסתו עומדת על קצת יותר מ-40 מיליון דולר בשנה.
תגידו, לא קצת מוזר שזמר אמריקני מצליח כזה לא מוכר לרובנו המוחלט, חובבי תרבות אמריקנית שכמותנו? הרי מי כמונו הישראלים יודעים לייבא במהירות הבזק כל הצלחה אמריקנית, ובכלל לא משנה אם היא טובה או רעה? כיצד יכול להיות ש-40 אלף אמריקנים מתנועעים בהתלהבות אל מול שיר אמריקני למהדרין שכמעט איש מאיתנו לא שמע מעולם?
גם על היילי גפטמן-גולד לא שמענו עד הטבח בלאס-וגאס - או יותר נכון, עד כמה שעות אחריו. גפטמן-גולד, שאין סיבה להניח כי אינה יהודייה ליברלית מבית טוב, שימשה עד אותו יום יועצת משפטית בכירה ברשת הטלוויזיה 'סי-בי-אס'. אלא שאז היא פרסמה בפייסבוק טקסט שבו נכתב כך: "אם הם לא עשו כלום כשילדים נרצחו, אין לי כל תקווה שה-Repugs יעשו אי פעם את הדבר הנכון. האמת היא שאין לי אפילו סימפטיה למעריצי מוזיקת קאנטרי, כי הם בדרך כלל נושאי נשק רפובליקנים".
"Repugs" הוא כינוי גנאי למצביעי ימין בארה"ב, המשלב בין המילה רפובליקנים למילה repugnant – מעורר סלידה. כשגפטמן-גולד כתבה על "ילדים שנרצחו", היא התכוונה לטבח בבית הספר 'סנדי הוק' בקונטיקט ב-2012. כך או כך, גפטמן-גולד ביצעה אבחנה ברורה: מעריצי מוזיקת קאנטרי הם רפובליקנים, ימנים ותומכים בהחזקת נשק, ולכן אין לה סימפטיה למותם בפסטיבל מוזיקת קאנטרי.
'סי-בי-אס' פיטרה מיד את היילי גפטמן-גולד, אבל האמת היא שאותה פרשנית חשפה בכמה שורות נמהרות בפייסבוק השקפת עולם פוליטית-תרבותית סדורה שמחלקת את אמריקה כבר עשורים רבים. מוזיקת קאנטרי אכן מזוהה עם הימין האמריקני. בוועידה הרפובליקנית שבה הוכרז דונלד טראמפ כמועמד לנשיאות היו ההופעות היחידות באולם הכדורסל של קליבלנד קבאלירס של זמרי והרכבי קאנטרי. רוב עולם הפופ והרוק, וגם המוזיקה השחורה האורבנית, מזוהים עם הדמוקרטים והשמאל הליברלי.
עד כמה עולם הקאנטרי מזוהה פוליטית עם הרפובליקנים יעיד סיפורה של להקת הבנות 'דיקסי צ'יקס'. עד 2003 מדובר היה באחד מהרכבי הקאנטרי המצליחים ביותר בעולם, עם הופעות שנסגרו מראש שנה ומכירה של עשרות מיליוני אלבומים. יום אחרי שפלש הנשיא ג'ורג' בוש הבן לעיראק עלו שלוש חברות הלהקה להופעה בלונדון, ושם אמרה הסולנית נטלי מיינס משפט אחד: "אנחנו מתנגדות למלחמה הזו, ואנחנו מתביישות שהנשיא שלנו מטקסס". רגע לאחר מכן עמדה הלהקה בפני מבול של ביטולי הופעות, הפגנות מול הופעות, טקסי שרפת אלבומי הלהקה ונידוי כמעט מוחלט באזורי הרפובליקנים המסורתיים בארה"ב. רק לאחר כמה שנים הצליחו השלוש להמציא את עצמן מחדש, להעביר את משפחותיהן מטקסס לקליפורניה ולחדש את מסע ההופעות שלהן - הפעם באזורים ליברליים יותר כמו קנדה.
האליטה התרבותית בארה"ב תפוסה על ידי השמאל הליברלי. למוזיקת הקאנטרי יש אזורי מחייה משלה במדינות פנים ארה"ב, במערב התיכון ובדרום. התעשייה הזו ענקית ומשגשגת, ובמרכזה, שנמצא בעיר נאשוויל שבטנסי, לא מחכים לאישור מ"קובעי הטעם הטוב" בניו-יורק ובלוס-אנג'לס. אלבומי קאנטרי נמכרים בעשרות מיליוני עותקים, ושתי הישויות הפוליטיות הללו – הדמוקרטים והרפובליקנים – חיים בנפרד ובמרחק בטוח זה מזה גם מבחינה תרבותית.
אם כל זה נשמע לכם מוכר, הרי שלא בכדי. האליטה התרבותית הישראלית נשלטת על ידי השמאל גם אחרי כמעט ארבעים שנה רצופות של שלטון ימין. היא קובעת מהי איכות ומה נחשב זבל, מהו שיר לגיטימי ואיזו רצועה נדחוף לגטו מזרחי בערוץ 24. בשנים האחרונות אכן מתחולל שיפור גדול בכיוון, וגם שירים ששייכים לז'אנרים שלא באים בהכרח לאליטה טוב בעין – מוזיקה מזרחית, מוזיקה יהודית – מוצאים את מקומם בפלייליסט, אך גם זה נעשה מעט מדי, מאוחר מדי, וכמובן תוך חריקת שן ועיקום פנים.
אותם אנשים בדיוק, אותם "קובעי טעם", גרמו שלא תשמעו את השם ג'ייסון אלדין, וגם לא את השמות קית' אורבן, קני צ'סני או טיילור סוויפט, לפני שעברה המרת דת מוזיקלית ועברה מקאנטרי לפופ גרוע. אם אתם חושבים שמדובר רק בטעם מוזיקלי מסוים שהשמאל הליברלי מעוניין להביא לכם לאוזניים, נסו לחשוב כיצד באופן פלאי כמעט כל האמנים שהתרבות הישראלית מטפחת נטועים עמוק בשמאל הפוליטי. לא צריך אפילו לנקוב בשמות, זה ברור כשמש. גם המוזיקה שמגיעה אלינו מארה"ב מיובאת עם פינצטה - קצת פופ מניו-יורק, קצת מוזיקה שחורה מהארלם, שמזוהים עם השמאל הפוליטי.
ג'ון לנון ידע שמוזיקה ופוליטיקה הולכות יחד. את 'תנו צ'אנס לשלום' הוא כתב יחד עם אשתו יוקו אונו כחלק ממסע תעמולה "לקידום השלום". ז'אנרים מסוימים מזוהים עם צד פוליטי ברור, ולנו אסור לטמון את הראש בחול ולהפריד בין הפוליטי והתרבותי. ביום שבו יתחילו להשמיע בתחנות הרדיו הציבוריות בישראל להיטי קאנטרי, תדעו שעוד משלט שמאל נפל בידי העם. אפשר להתחיל עם שיר של ג'ייסון אלדין.
אקו"ם