ראשי » חדשות » דעות

אני אוהב את התורה שלי מסעירה ועסיסית

הכעס והאהבה, הצבעים והקולות, הפרטים הקטנים והתמונה הגדולה. מחשבות לשמחת תורה

איך אני אוהב את התיאור שבו העולם נברא, בפרק א' בבראשית. אלוהים בורא שם את השמיים ואת הארץ, את האור ואת העשבים, את הצמחים ואת החיות, ובכל פעם הוא בהלם ממה שהתפלק לו. וירא אלוהים כי טוב. אשכרה. וירא אלוהים כי טוב. יא אללה. וירא אלוהים כי טוב. יש. הצלחתי. אפשר ממש לדמיין אותו, עומד שם, מופתע, בעיניים בורקות, מול העולם המתממש, הלום מאושר. נרגש כמו ילד קטן.

אבל הכי אני אוהב את הרגע שבו יעקב ורחל נפגשים, בבראשית כ"ט. את השנייה הזאת, שבה הוא רואה אותה, את היפה הזאת, באה עם הצאן. את הפוזה שהוא עושה עליה, כשהוא מזיז את האבן מהבאר. את העדינות הזאת שבא הוא משקה (וישק) את הצאן שלה, ומיד לאחר מכן, מנשק (וישק) אותה. ואת הרגע המפעים שבו הנשיקה הזאת הופכת לבכי. וישק יעקב לרחל. וישא את קולו ויבך. גם אני בכיתי פעם בגלל נשיקה.

אבל הכי אני אוהב את הפסוק הזה, שמופיע אחרי מעמד הר סיני, בשמות כ"ד - ויחזו את האלוהים, ויאכלו וישתו. זה מרגש כי זאת האמת. זה מה שקורה אחרי שפוגשים את אלוהים. אוכלים ושותים. (אני זוכר איך כשחזרנו מהחתונה שלנו, בלילה, הייתי רעב נורא, כי לא אכלתי כלום בערב עצמו, ואכלתי שעועית קרה מהשאריות שקיבלנו מהאולם בקופסאות פלסטיק אטומות). וזה מרגש כי אלוהים מעורר תיאבון.
 
אבל הכי אני אוהב את פרשת תזריע. את ההתפלשות של התורה האלוהית בנושאים חמצמצים כמו "עורלה", "ספחת", "בהרת", "צרעת", "שיער לבן", "שחין", "צרבת", "נתק בעור", "פחתת", "פרחת", "גבחת", "קרחת", "פשה תפשה המספחת", "נגע ירקרק או אדמדם". אני אוהב את העיסוק העיקש של אלוהים בטינופת, בזוועה, בחוליים, בכתמים. בכל מה שדוחה בעולם. אני כל כך אוהב שהתורה מקדישה זמן מסך מקראי לדברים הללו. אני כל כך אוהב את זה שהיא לא סטרילית. שהיא חלק מהחיים. שהיא חלק מהעולם. שאכפת לה גם מנזלת.

אבל הכי אני אוהב את המצווה הזאת, המפורסמת מכולם, שנמצאת בויקרא י"ט - ואהבת לרעך כמוך. אני אוהב את זה שהתורה יוצאת מנקודת הנחה שאנשים אוהבים את עצמם. אני אוהב את זה שהתורה יודעת שמי שלא אוהב את עצמו, יתקשה מאוד לאהוב אחרים. ואני אוהב את זה שהתורה כותבת ואהבת לרעך, ולא ואהבת את רעך. כי אם לא "אוהבים את", אלא "אוהבים ל" - סימן שאהבה היא משהו שנותנים.

אבל הכי אני אוהב את הרגע הזה, בבמדבר כ', שבו משה מכה את הסלע במקום לדבר אליו. אני אוהב לדמיין את החבטה הזאת, הכפולה, המיואשת. את הסאבטקסט שלה, שצורח לשמיים שחלאס. שנמאס למשה כבר מהעם הזה, המבאס הזה, שחרבש הכול. אני אוהב לקרוא את המילים התמימות שמופיעות בתחילת הסיפור - ויאמר ה' למשה קח את המטה. אני אוהב לחשוב על הרגע הזה כמזימה אלוהית עצובה. לבקש ממשה לקחת את המטה, בלי להשתמש בו. ואז להביט בו מכה בסלע פעמיים ברצף, עד שהמים בוקעים, ולהבין שהכול כלה. גם זמנו של גדול הנביאים חלף עבר.

אבל הכי אני אוהב את הדרך שבה משה מעצב את מעמד הר סיני, בפרק ד' בספר דברים. אני אוהב את ההתעקשות שלו להשאיר את הזיכרון כזיכרון של סאונד, ולא של תמונה - קול דברים אתם שומעים, ותמונה - אינכם רואים, כי לא ראיתם כל תמונה. אני אוהב את ההחלטה הזו כי היא מדויקת. בתמונה יש משהו סופי. מה שרואים זה מה שרואים. הר בוער. ברקים ועננים. ויז'ואל הוא עניין סופי. אבל לסאונד אין סוף. לא ברור מתי הוא מתחיל ומתי הוא נגמר. אי אפשר להצביע על קול ולומר - הנה, זה כאן. לכן למשה חשוב כל כך לשלוח את הזיכרון של מעמד הר סיני אל האודיו, אל האין סוף. כי אלוהים הוא אינסופי. כי אלוהים נמצא בסאונד.

אבל הכי אני אוהב את הפסוק הזה, שבסוף ספר דברים - תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב. ואת הדרש הספרותי של חכמי התלמוד עליו - אל תקרי מורשה, אלא מאורסה. אני אוהב את הפסוק הזה, כי התורה בוחנת בו את עצמה. ואני גם אוהב את המדרש עליו, שמתאר את המלחמה המתמשכת שלי, שלנו - להפוך את ה"מורשה" ל"מאורסה". להתייחס ל"מורשת" הכבדה והקדושה - כמו שמתייחסים ל"מאורסת" אהובה, רעננה, מסעירה, עסיסית ומרגשת.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

יאיר אגמון

סופר ובמאי קולנוע.

לכל הטורים של יאיר אגמון