ראש הממשלה, אתה שייך לבונים או להורסים?
הצהרות או נאומים עם מילים יפות אינם מספיקים. ראש הממשלה חייב להחליט האם הוא עם הבונים או עם ההורסים. בינתיים המתיישבים נזנחים, והחמוצים מנצחים
בשבוע שעבר ניתן אקורד הסיום הצורם של כהונת נשיאת העליון, השופטת מרים נאור. אקורד של הרס חסר תוחלת, חסר צדק וחסר רגישות אנושית. ההרס הזה הוא פרי עמלם של ארגוני השלום, שהפכו מזמן לארגוני המלחמה כלפי המתיישבים, לפעמים גם כלפי המדינה. פעם היה להם אופק חיובי, הם רצו להביא את השלום. היום נותר רק אופק ההרס, ובזה מתמקדים רבים מארגוני השמאל - הרס בתי יהודים. זהו גם הסיפור עם הבתים בשכונת נתיב האבות ביישוב אלעזר, עוד איקס ברשימה של עו"ד מיכאל ספרד, שלום עכשיו וחבריהם. 17 איקסים ליתר דיוק, 17 בתים שמיועדים להריסה.
בפסק דין מתפלסף הסבירה השבוע השופטת נאור, אוטוטו הנשיאה בדימוס, מדוע חייבים להרוס כליל שישה בתים בנתיב האבות שבגוש עציון. בתים אלה הם חלק מ־17 הבתים שבג"ץ הורה להרוס לפני כשנה, אך הם פולשים במטרים ספורים בלבד לתוך קרקע פרטית ערבית.
תנו לנו לנסר את הבתים, להוריד את החלקים האסורים, להסדיר בהיגיון ולא להרוס - ביקשו התושבים, כולם בעלי משפחות וילדים. המדינה התייצבה לצד התושבים (סוף־סוף, בתקופתה של השרה שקד הדברים נראים אחרת) וביקשה מבית המשפט להתיר את ניסור הבתים. הרבה מילים נכתבו שם בפסק הדין: "סופיות הדיון", "שלטון החוק", "קיום התחייבויות המדינה לבית המשפט", "מדידות שהוגשו בדיעבד ולא מלכתחילה". הרבה מילים, אבל אף טיפה של צדק או היגיון. "אינני סבורה כי דחיית הבקשה (לנסר במקום להרוס, שה"כ) תגרום לאי צדק", כתבה נאור, והאשימה את המשפחות המבקשות להציל את ביתן כי הן מנסות "לדחות את הקץ".
מרים נאור נואמת בוועידת המשפט. אקורד סיום צורם.
צילום: יוסי זליגר
"הנה תרגיל שלא הצליח למתנחלים", כתבה בטוויטר חגית עופרן, חברה בצוות מעקב התנחלויות של 'שלום עכשיו'. אצל עופרן הם עושים "תרגיל", אצל השופטת נאור הם מנסים "לדחות את הקץ", במציאות הם אנשים שמנסים לשמור על הבית. ביקרתי שם לפני מספר שבועות, אלה טובי בנינו ובנותינו, משפחות מהמעמד הבינוני, משלמים מסים, עושים מילואים, הכול לפי הספר. אין חולק על כך שהבתים נבנו ללא היתר, אך גם אין חולק על כך שהמדינה העניקה רוח גבית לשכונה (ואף מימנה חלק מהתשתיות), אי־שם בלב האינתיפאדה השנייה לפני 16 שנים.
סיסמתם של אנשי העליות הראשונות שבאו להתיישב בארץ ישראל הייתה 'עוד דונם ועוד עז'. כך גם האמינו ראשי גוש אמונים, גם בימי סבסטיה ועפרה - עוד דונם, עוד עז, עוד בית, עוד עץ. לאט לאט ובהרבה התמדה הם קבעו כאן מציאות של התיישבות פורחת ומשגשגת. אפשר להתווכח על רלוונטיות השיטה לימינו, אבל זה נושא לדיון אחר.
נתיב האבות. 17 איקסים.
צילום: מירי צחי
מי שראה כי טוב הם ארגוני השמאל הרדיקלי, שאימצו את שיטת 'פחות דונם ופחות עז'. בסיוע נכבד מממשלות זרות הם פתחו מחלקות שלמות שכל מטרתן היא הרס או סיכול ההתיישבות והחיים. הם מבצעים מעקב אחרי בנייה, מתעדים כל מטר, מנפיקים דו"חות, משחקים עם הסטטיסטיקה, עושים דמוניזציה לציבור שלם ומציפים את בתי המשפט. יום אחד נגלה ש'שלום עכשיו' וחבריהם עשו עבורנו עבודה נפלאה בתיעוד המפעל הציוני. עד אז, נמשיך להיאבק בתיאבון ההרס שלהם.
לא אכחיש, ההרס הזה כואב, כואב מאוד. הוא עלול לפרק משפחות, הוא מתסכל והוא שוחק. אבל הוא לא ישבור, לא את הרוח ולא את המלט שימשיך לבנות את הבתים. ההרס הזה עשוי להיות גם הזדמנות, וכאן הכדור נמצא אצל נבחרי הציבור שלנו, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו.
נתניהו נואם בטקס ההשבעה. בצד של אלה שבונים את החיים או בצד של אלה שהורסים.
צילום: מרים אלסטר/ פלאש 90
באמצע נאום החמוצים של ראש הממשלה צעק השבוע חבר הכנסת חיליק בר מהמחנה הציוני כי היחידים שפינו והרסו בתי יהודים הם הליכוד והימין. למרבה הצער הוא צודק, וזה לא מספיק להאשים את בג"ץ או את הפרקליטות. בית הוא בית, ובתקופת כהונתו של בנימין נתניהו נהרסו יותר מדי בתים ונבנו מעט מדי.
ראש הממשלה צריך להחליט אם הוא בצד של אלה שבונים את החיים או בצד של אלה שהורסים, וכאן לא יספיקו הצהרות פומפוזיות או נאומי "חמוצים" חינניים יותר או פחות. אם אתה בצד של אלה שבונים, אז בניית הקבע לבתים שייהרסו צריכה להתחיל באופן מידי וחוקי על אדמות המדינה הסמוכות לשכונה, והיא צריכה לבוא עם הכשרה כוללת של כל נתיב האבות. לא רק "סור מרע", אלא הרבה "עשה טוב". בינתיים המילים היפות וההבטחות התנפצו שוב בפניהם של המתיישבים, כאשר בשבוע שעבר אושר רק מתחם קרוונים, לא בניית קבע. בדרך הזו, אדוני ראש הממשלה, המתיישבים נזנחים והחמוצים מנצחים. אלה שהורסים מנצחים, ו־17 האיקסים של עו"ד מיכאל ספרד רשומים גם על השם שלך.
פרס לרוצח
מבחן נוסף הוא מבחן חברון. לאחרונה אושרה בנייה של 31 יחידות דיור בחברון. מעט מדי ומאוחר מדי, אבל 31 יחידות שהן כמו אוויר לנשימה ליישוב היהודי בחברון. זמן קצר אחרי האישור הראשוני דווח כי בנוסף לכל הקשיים והביורוקרטיה, צפויה עיריית חברון להגיש עתירה לבג"ץ נגד הבנייה.
הידיעה הזו היממה אותי. בראש עיריית חברון יושב אחד, תייסיר אבו־סננה, שבשנת 1980 רצח שישה אזרחים ישראלים: צבי גלאט, אלי הזאב, שמואל מרמלשטיין, חנן קרויטהמר, גרשון קליין ויעקב צימרמן זכרונם לברכה. הוא נשפט למאסר עולם וריצה רק שלוש שנים, כיוון ששוחרר בעסקת אסירים כלשהי במהלך שנות השמונים. אבו־סננה מעולם לא התחרט. להפך, זה מקור גאוותו. והנה, בעולמנו ההפוך, הרוצח הולך להגיש בג"ץ במדינת ישראל נגד בנייה יהודית. מכיוון שבג"ץ צפוי לקבל את העתירה, תשובת המדינה צריכה להיות נחרצת וגם כאן הכדור נמצא במגרש של ראש הממשלה. עתירה כזו יכולה לגזור חודשים, אם לא שנים, של עיכוב הבנייה. זה לא יהיה פרס לאלה שהורסים, זה יהיה פרס לאלה שרוצחים.
אקו"ם