אני זוכר את התקווה הנדירה, ואת שלוש היריות
הימין עושה מאמץ בלתי נלאה להציג את תקופת ממשלת רבין כקטסטרופה, אבל האמת היא שתקופת ממשלת רבין הייתה אחד מרגעי השיא של מדינת ישראל. אני זוכר את התקווה שהקיצוניים בשני העמים אולי יגרמו נזק רב, אבל לא ינצחו. האם זה כך עדיין?
בואו נדבר על רבין ולא הרצח. הימין עושה מאמץ בלתי נלאה להציג את תקופת ממשלת רבין כקטסטרופה, מזלם שלא היה אז גוגל. כי מי שחי כאן באותם ימים, יודע וזוכר, שהמציאות הייתה שונה לחלוטין, תקופת ממשלת רבין הייתה אחד מרגעי השיא של מדינת ישראל.אני זוכר את השנים שבהן רבין היה ראש ממשלה. הייתי אז נער, פעיל בנוער עבודה רמת גן, מכור לחדשות ואקטואליה ומאוד מעורב פוליטית. אני זוכר את הרגע שבו נודע על המשא ומתן לשלום, בשטחים ובישראל הייתה אופוריה, דיבורים על שלום ופיוס הביאו לסיום האינתיאפדה הראשונה, שנמשכה חמש שנים. לראשונה ישראל הכירה בכך שיש עם פלסטיני, והפלסטינים הכירו בזכותה של ישראל להתקיים.
אני זוכר איך התמונות של חיילים רצים אחרי ילדים פלסטינים בקסבה של שכם, התחלפו בתמונות הסיורים המשותפים בין המשטרה הפלסטינית לבין חיילי צה״ל, לראשונה שיתוף פעולה ביטחוני עם הצד הפלסטיני, שממשיך לעבוד ולמנוע פיגועים, עד היום.
רבין והמלך חוסיין לאחר חתימת הסכם השלום. אני זוכר את התור הארוך של מנהיגים מהעולם הערבי.
צילום: סהר יעקב, לע''מ
אני זוכר את הרגע ששמעתי רעש אדיר של מטוסים, רצתי לגג, ובמו עיני ראיתי את המטוס של המלך חוסיין, מלווה במטוסי קרב ישראלים, חולף מעל ביתי. צמרמורת.
אני זוכר את התור הארוך של מנהיגים מהעולם הערבי, שבשל העומס על רבין, ביקשו רק רגע להזדמנות צילום, אני זוכר את פתיחת הנציגויות הישראליות במדינות המפרץ ואת הפיכתה של ישראל למוקד עלייה לרגל של מנהיגים מכל העולם. אני זוכר את טקס השלום עם ירדן ואת שיתוף הפעולה הביטחוני, הכלכלי, והחקלאי שהביא ההסכם עם הממלכה ממזרח.
אני אפילו זוכר שמרוב דיבורים על שלום, תקווה, ופיוס, בתקשורת התעייפו מהטקסים והנאומים, ואת ראש הלישכה, איתן הבר, כינו אז בציניות, ״הבר הפקות״.
אני זוכר את השקעות הענק בישראל, את שינוי סדר העדיפויות, סלילת הכבישים והמחלפים, את התנופה בחינוך ובבריאות, את השגשוג הכלכלי שהביא התהליך המדיני.
היום זה נשמע כמו מדע בדיוני, לדמיין שיש מנהיגות בשני הצדדים שמחויבת לשלום, ומוכנה לעשות ויתורים היסטוריים כדי להשיגו, שישראל במרכז הזירה הבין לאומית, ושתופעות כמו BDS או חרמות, בכלל לא היו על הפרק. בימינו זאת כמעט הזיה, אבל באותן ארבע שנים נדירות, נוצר סיכוי אמיתי לשינוי.
הנייר ועליו מילות ''שיר לשלום'' מוכתם בדם. אני זוכר את התקווה שהקיצוניים בשני העמים אולי יגרמו נזק רב, אבל לא ינצחו.
ראובן קסטרו
אבל אני גם זוכר היטב את אלו שעשו הכל כדי לעצור את התהליך, ולחסל את השלום. אני זוכר איך בצד הפלסטיני, הגורמים הקיצוניים בראשות חמאס, עשו הכל כדי לחבל בתהליך ולהרוס את התהליך המדיני. אני זוכר את הפיגועים באוטובוסים ובבית ליד, את חטיפת נחשון וקסמן, והחלטתו של רבין לגרש מאות אנשי חמאס מהשטחים ללבנון.
הטרור שהיה בתקופת רבין, לא היה דבר חדש. פיגועים היו לפני והיו גם אחרי, אבל הפעם המפגעים היו נחושים, לא רק להרוג ישראלים, אלא להרוג את תהליך השלום.
אני זוכר את הימין הישראלי, מאבד עשתונות, בצמתים, בכיכרות, ליד ביתו הפרטי של ראש הממשלה ברמת אביב, את העצרת בכיכר ציון.
לא אשכח את ההפגנות שהייתי בהן מדי שבוע, בצומת גהה, בתל אביב, בירושלים, אני זוכר את האבנים, היריקות, סימני שיסוף הגרון ואת הפחד. אני זוכר את כמויות השוטרים, את סילוני המים, וחסימות הכבישים. אני זוכר את הקריאות למרי אזרחי של זו ארצנו, אני זוכר את השלטים ״אין לך מנדט״.
לא שכחתי גם את הכותרות על ״דין רודף״ ו-״פולסא דה נורה״, את ההתנפלות על הרכב של פואד, את תלישת הסמל מרכבו של רבין, אני זוכר את השלטים ״ארץ ישראל בסכנה״ שהחזיקו אנשי חב״ד, אני זוכר עשרות נערים ונערות שרים בקול ״בדם ואש את רבין נגרש״.
ואני זוכר את העצרת, הייתי אז כבר חייל אחרי טירונות. אני זוכר את התחושה הכל כך נדירה של תקווה באוויר, את התקווה שהקיצוניים בשני העמים אולי יגרמו נזק רב, אבל לא ינצחו. אני זוכר את האופטימיות, ואת שלוש היריות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם