ראשי » חדשות » דעות

'הפמיניסטיות מגזימות': לא, זה הר געש שהתפרץ

העובדה שתלונות רבות בגין הטרדות מיניות התפרסמו עכשיו אינה עדות להגזמה, אלא לשתיקה שניתנה לה כעת לגיטימציה להישבר

במבט לאחור אולי יהיה צורך לחקור מדוע דווקא פרשת המפיק ההוליוודי הארווי ויינשטיין הייתה זו שפתחה גל נרחב כל כך של וידויים והאשמות על הטרדות מיניות. הרי בכל העשורים האחרונים כבר ידענו אינסוף חשיפות על הטרדות ומעשי תקיפה מינית. בישראל החשיפות הללו כבר שלחו לכלא נשיא מכהן, וחיסלו - או לפחות פגעו אנושות - בקריירות של כל כך הרבה ידוענים מכל תחומי העיסוק. אם כך, מה היה בפרשת ויינשטיין שעורר גל גבוה מכל קודמיו של חשיפות והאשמות?

ייתכן שהסיבה היא שקשר השתיקה שנחשף ביחס לוויינשטיין היה מביך ומעיק במיוחד. הרי מדובר באחד מבכירי תעשיית הקולנוע, שרבים מחבריו והאנשים שהעסיק ידעו על מעלליו, אבל בשל כוחו ומעמדו העדיפו לשתוק. כששתיקה זו נשברה, כנראה גם חוסלה היכולת להמשיך לשתוק.

התופעה המטרידה ביותר מאז שהחל הגל האחרון היא דווקא תגובת הנגד, שגורסת כי מבול כזה של האשמות לא יכול להיות אותנטי, אלא הוא עדות להגזמה של "פמיניסטיות קיצוניות". לפי גישה זו, מתקפה נרחבת כזאת היא פתח לתיאור כל מערכת יחסים לא מוצלחת כהטרדה מינית.
 
התגובה הזו בעייתית מאוד. אכן, אקלים של ציד מכשפות תמיד מקשה, וביחס לכל סוגיה. מכאן עולה שגם בסוגיה טעונה כמו הטרדות מיניות ראוי לקיים דיון ענייני שגברים יוכלו ליטול בו חלק אף הם, אלא שגם דיון כזה יצטרך לדחות את תגובת הנגד המצמצמת את חומרת הבעיה. ריבוי התלונות המתפרצות כעת אינו עדות להגזמה, אלא להר געש ששנים רבות מדי הוחזק רדום ועכשיו ניתנה לו הלגיטימציה להתפרץ.

כך למשל לגיטימי לשאול את העיתונאית סילבי קשת מדוע שתקה במשך 54 שנים עד שפרסמה את כתב האשמה שלה נגד העיתונאי המנוח טומי לפיד בגין ניסיון לאונס, אבל עצם העובדה ששתקה אינו מבטל את תוקף עדותה או את חומרתה.

אם גבר שלא הוטרד מעולם יכול בכלל לדמיין אישה הנמצאת במצב של הטרדה מינית, הרי שכנראה יחזה בעיניו אדם שיותר מכאב פיזי – ורוב ההטרדות אינן בהכרח פיזיות – חווה תחושה עמוקה של השפלה. זאת, בשל חוסר האונים ובגין הלגיטימציה שהגבר המטריד, קל וחומר התוקף, לקח לעצמו כדי לנכס את גוף האישה ואת כבודה. חשיפת ההטרדה משחזרת בפומבי את מצב ההשפלה הנורא הזה, ולכן דווקא הגיוני מאוד שנשים יימנעו מלחשוף אותה. הגיוני גם שדווקא נשים בעלות מעמד ציבורי יימנעו מלעשות זאת.
 
אין פירוש הדבר שהעיסוק בתופעת ההטרדות צריך להיעשות רק בהקשר הפלילי. אדרבה, אם יש לקח חברתי ארוך טווח שראוי ללמוד מן הגל הנוכחי, הריהו הצורך למצוא איזון חדש בין גברים ונשים – לא הדיכוי המאפיין תפיסות עולם דתיות שאינן מאפשרות מפגש בין המינים אלא לצורכי נישואין, אבל גם לא המתירנות הבוטה שמאפיינת בעשורים האחרונים חלקים מן העולם החילוני.

אשתי המנוחה במבי דיברה בשעתו על יחס משותף של חרדים וחילונים לאישה כאובייקט מיני: אלה מלבישים אותה ואלה מפשיטים אותה בתעשיות הפרסום והאופנה, המנגנות במודע ובבוטות על היצרים המיניים, בברים המיועדים לשוק בשר של ציד נשים ועוד - אבל הרציונל משותף.

תנועת המטוטלת מתרחשת כבר בפועל. פרופסורית המלמדת באחת האוניברסיטאות בארץ סיפרה לי שעמיתיה הגברים נוטים בשנים האחרונות לא לקבל כלל דוקטורנטיות. הסיבות יכולות לנוע מן החשש העצמי שלא יעמדו בניסיון, ועד הפחד שמא סטודנטית נרגזת תתפתה להאשים אותם על לא עוול בכפם.

כך או כך, במקום להגיע למצבים הקיצוניים הללו ראוי שגברים ונשים גם יחד יעצבו במשותף מרחב שלא שולל באופן גורף התייחסות למראה חיצוני או מחמאה עדינה שהיא בגדר שיח מכבד, אבל בכל מקרה לא הופך אותן ליסוד המרכזי ביחסי בני אדם - ובוודאי כאלה שמפגשם נעשה על בסיס מקצועי: מורים ותלמידים, חברים לעבודה, מנהל ומזכירה, וכדומה. היעד הוא תרבות שדווקא מתוך הכרה במרכזיותה של המיניות מקפידה לתעל אותה למקומות שבהם היא מכבדת ולא מבזה.

גברים ונשים הם קודם כול בני אדם שנבראו בצלם א-לוהים. הם צריכים לזכור שלהם ולזולת שמולם יש תבונה, אישיות וכבוד עצמי עוד לפני שיש להם יצרים מיניים. זהו נדבך משמעותי של מותר האדם.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

יאיר שלג

עיתונאי ב'מקור ראשון' וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, מחבר ספרים על החברה הישראלית

לכל הטורים של יאיר שלג