לא תמיד חייבים להיות מקוריים כמו כולם
אין דבר מיושן יותר מאשר שם חדשני שעבר זמנו, ואין דבר יפה יותר משם ותיק וטעון בזיכרונות
פעם נזף בי מישהו ששמע את שמותיהם של ילדיי: "ילד הוא לא מצבת זיכרון!". כיוון שידעתי אילו שמות הוא בחר לילדיו, השבתי לו שאני דווקא חושב שילד הוא לא מגדיר צמחים, וגם לא מפת סימון שבילים.
המתנה הראשונה שהענקנו לילדינו אחרי שנולדו הייתה השמות של אבותינו ואמותינו. פעם התקשרה אליי אם צעירה שהצטערה על שקראה לבנה יוסף, על שם הסבא. "זה שם כבד", אמרה לי בצער. "זה שם נפלא", אמרתי לה. "לא שם סינתטי שמישהו המציא אתמול ושאף אחד לא יזכור מחר. כל עוד יש בעולם יהודים, יהיו בעולם יוספים. ובכל פעם שתקראו לילד הזה בשמו, ילווה את הקריאה הד עדין של זיכרון מאדם טוב ואהוב מאוד, והזיכרונות הטובים הללו ירפדו את ביתכם באהבה גדולה".
כמובן, לא צריך להגזים. אם לסבא קוראים ירחמיאל זלמן ולסבתא ינטע מסעודה, אולי מוטב לזכור אותם בדרך אחרת. למרות הרצון להנצחה ולזיכרון, אפשר לוותר על שם מיושן מאוד, שאולי יעורר לעג. מצד שני, כדאי גם לזכור שאין דבר מיושן יותר מאשר שם חדשני שעבר זמנו. בשנת 1979 נולדה למשפחה הערבית קדסה שלישיית בנים. ההורים אוהבי השלום קראו להם על שם שלושת המנהיגים שחתמו על הסכמי קמפ־דיוויד: בגין, סאדאת וקרטר. במשך השנים התפרסם שסאדאת קדסה ריצה עונש מאסר על הריגה ואחיו בגין נרצח בקטטה. אף לולא הגורל המר הזה, דומני שהשמות הללו לא היטיבו עם נושאיהם.
גן ילדים. דווקא בשמות הילדים כולם מרגישים צורך להיות מקוריים.
צילום: שאטרסטוק
גם כשאין מדובר במקרים קיצוניים כאלו, שם אופנתי מוּעד להפוך במהירות לשם מאוד לא אופנתי. השם המקראי חגית לא היה נפוץ אצל אמותינו. בשנתון שלי הוא הפך לפתע לשם המקובל ביותר לבנות. בכל כיתה ובכל שבט בבני עקיבא היו לפחות שתי חגיתות. היום, כך למדתי מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השם "חגית" נמצא במקום ה־293 ברשימת השמות הנפוצים לתינוקות, בין השם "היילי" לשם "נאיה". מי שסירב לקרוא לבתו רות או נעמי על שם הסבתא והעדיף לבחור את השם המקובל והצעיר חגית (שהוא באמת שם חביב), גילה בחלוף השנים שדווקא השמות של הסבתות מקובלים היום הרבה יותר.
רבים מחבריי האשכנזים מקנאים בספרדים על שמותר להם לאכול קטניות בפסח. אני דווקא מסתדר לא רע עם שבוע נטול במבה, ובבני ספרד אני מקנא על משהו אחר: על מנהגם הנפלא לקרוא לילדיהם על שם הסבא והסבתא בעודם בחיים. הלוואי שכך היה גם מנהג אבותיי. אין יפה מאשר לקרוא לילד על שם סבו, כאשר הסב עצמו מחזיק אותו על ברכיו כסנדק בבריתו של אברהם אבינו. אין יפה מאשר להעביר את לפיד המסורת ביד חמה. אך בדור שבו לרוב תושבי העולם אין מושג איך קראו לסבים של הוריהם, ההבחנה בין מנהגי ספרד למנהגי אשכנז פחות חשובה מאשר עצם האמירה העקרונית על ההמשכיות המשפחתית. אני נושא את שמו של סבא חיים פלדבלום, השען מלודז', ובבוא היום אני מקווה שגם ניני ימשיך לשאת את השם הזה, וגם הנין שלו (ואם עד אז נהיה כולנו ספרדים - הבן שלו).
אומרים לי: אנחנו רוצים שם מקורי, כדי לבטא את רצוננו בילד מקורי וייחודי. ואני אומר שמקוריות יכולה להיבנות רק כקומה שנייה, מעל הקומה הראשונה של רצף והמשכיות. כדי להיות סופר מקורי, אדם צריך קודם לשנן את האל"ף־בי"ת, ללמוד קריאה וכתיבה ולהשקיע שנים ארוכות בלימוד הספרים הגדולים שקדמו לו. רק אחרי כל זה יוכל אולי להוסיף את תרומתו הייחודית.
פיקאסו פרץ דרך חדשה באמנות הציור, אך רק אחרי ששלט באופן מוחלט באמנות קלאסית וצייר ציורים קלאסיים מרהיבים. כך אני מנסה לחנך את ילדיי: קודם כול שימשיכו את מסורת אבותיהם ואמותיהם, ואם ירצה ה' אולי יוסיפו עליה משהו משלהם. המסר הזה מתבטא גם בשמותיהם.
תמיד מפליא אותי למה בעידן שבו כולם מתלבשים אותו דבר ומבלים אותו דבר וחושבים אותו דבר, דווקא בשמות הילדים כולם מרגישים צורך להיות מקוריים. השאלה נחלשת כאשר אני נזכר שגם זו אופנה, ושכולם מרגישים צורך לציית לה.
לפני כמה שנים הבאנו את ילדינו לקבל את החיסון השנתי נגד שפעת. האחות ראתה אותנו בקצה המסדרון, ומיד קראה לילדינו בשמותיהם. "איך את זוכרת?!" התפלאתי, "פגשת אותנו לאחרונה לפני שנה". האחות החביבה משכה בכתפיה: "אלו הילדים היחידים במודיעין עם שמות כאלו", אמרה. וגם אם קצת הגזימה, אין ספק שהיום זה קצת חריג לתת לילד שם לא מיוחד. אז הורים צעירים, זִכרו שמותר לפעמים לחרוג מהשורה ולהיות לא מקורי. לא תמיד חייבים להיות מקוריים כמו כולם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם