מתחנף לימין? גבאי מציל את השמאל מעצמו
נראה שבחירתו של אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה, ובמיוחד האמירות האחרונות שלו - מהוות צעד משמעותי כדי להפיק את הלקחים שהשמאל מסרב לאמץ בשנים האחרונות
בשנת 2011 פרסם הפרופסור ניסים מזרחי את המאמר המשמעותי ביותר שנכתב עד כה באשר לשאלת מיליון הדולר ״למה המזרחיים לא מצביעים לשמאל״. לאחר מעקב שלו אחר פעילות של אירגוני זכויות אדם, הגיע מזרחי למסקנה כי השפה והערכים הליברליים-אוניברסליים שהשמאל הציב בחזית שלו, מאיימים באופן עמוק על תפיסת הזהות של מזרחים כיהודים, שומרי מסורת, וכאלה ש״אין להם ארץ אחרת״.המאמר נחת על השמאל כרעם ביום בהיר. במשך שנים הסביר לעצמו השמאל את הפער העצום שבינו לבין מי שהוא תופס כ״לקוחות״ הטבעיים שלו, ככישלון שלו לייחצן את עמדותיו הצודקות ב״שפה עממית״. ״אם רק נפתח עוד סניף בדימונה, הציבור שם יתגייס למעננו״. ואז בא מזרחי והבהיר שהפער טמון לא בשיווק הכושל, אלא במוצר עצמו: המסרים האוניברסליים, החילוניים, הליברליים, מנותקים מהוויית חייהם הפרטיקולרית של המיינסטרים הישראלי, ובפרט של זה מהפריפריה. במילים אחרות, כפי שאמר גבאי אתמול, ״השמאל שכח מה זה להיות יהודים״.
נראה שבחירתו של אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה, ובמיוחד האמירות האחרונות שלו - עושות צעד משמעותי כדי להפיק את הלקחים שהשמאל מסרב לאמץ בשנים האחרונות. אם לשפוט את אמירותיו האחרונות של גבאי, ברור שיש כאן הרבה יותר מאשר שינוי הסמנטיקה והוספת ח׳ וע׳ גרוניות לאותם מסרים ישנים.
זה התחיל באמירתו על כך שלא ירוץ לפנות התנחלויות בהסכם שלום עתידי, אמירה שנתפסה כ״ימנית״, על פי התפיסה המקובלת, לפיה כל שמאלן אמור להכריז קבל עם ועדה על תשוקתו לפנות כמה אלפי יהודים מבתיהם. והשיא הגיע אמש, כאשר אמר את המובן מאליו באשר לזיקה בין השמאל החילוני והיהדות בעשורים האחרונים.
גבאי, כמו רופא מנתח, נוגע בנקודות הרגישות ביותר של השמאל. הוא מבין שכדי לחזור לשלטון הוא חייב לשנות את הגישה מהיסוד. הוא מבין שכדי לרפא את המחנה, הוא חייב לגעת בטראומות הכואבות ביותר של השמאל.
ואז כשהוא מתחיל בטיפול, זה פתאום כואב. נפתחים פצעים. במקום פלסטר צריך לטפל מהשורש. וזה הרגע שבו מי שהעמידו אותו בראשם מתחילים להבין שיש תהליך לעבור. שהוא לא שם על תקן דובר, אלא על תקן מנהיג. האמירות של גבאי הם סטירה מצלצלת וקריאת השכמה.
ההיפרדות של השמאל החילוני מהיהדות בעשורים האחרונים ברורה לעין. הקבוצה שגיבשה מבחינה היסטורית את הזהות היהודית-חילונית, הוציאה מהמשוואה את ה״יהודית״ ונשארה עם חילונות אוניברסלית חסרת שורש ובסיס. המאבק כנגד כפייה דתית וכנגד ה״הדתה״ שהביאה עמה האליטה הסרוגה החדשה, לא יצרה חזרה לפרשנות חילונית של היהדות, אלא ויתור על היהדות כבעלת ערך כלשהו לישראליות. היחס של השמאל היום ליהדות הוא יחס של בורות מוחלטת. חוסר הבנה בסיסי, שאפילו מי שכופר ביהדות זקוק לה. חוסר רצון להגיד משהו על פניה של היהדות בדור הזה.
תפיסה זו היא חסרת תוחלת בקונטקסט הישראלי. היא יכולה לדבר אולי אל קבוצה הולכת וקטנה של אזרחי ״מדינת תל אביב״ שרואים עצמם חלק מהמרחב הגלובאלי המערבי, אך לא למי שמעוניין להרכיב כאן ממשלה. העניין הזה יחזור ויעלה כי אתה לא יכול לחיות במדינת ישראל המשוגעת ולדבר בשפה העברית בלי להיות כל הזמן במשא ומתן עם הצד היהודי שלך. אתה לא יכול לחיות פה כאילו אתה בלונדון או ברלין. כלומר אתה כן יכול, אבל אז אתה הופך לחיקוי עלוב וחסר רלוונטיות.
לשמאל החילוני יש המון מה להגיד על היהדות ובמשך שנים הוא גם אמר. הוא בנה את השבת כנכס קהילתי, הוא ראה ערך בהעברת המסורת היהודית דרך תכניות הלימודים, הוא ראה עצמו כראש החץ של העם היהודי. כיום הוא מסתגר בד׳ אמותיו, מנסה להבין למה המון העם עדיין מסרב לקבל את מסריו האוניברסליים הכל כך צודקים.
היהדות לא שייכת לימין ולא שייכת לדתיים, ומהויתור של החילונים על היהדות כולנו מפסידים כי אנחנו מקבלים יהדות מאוד מסוימת, חד גונית ולא פעם מעוותת. במקום דיון פורה בין גישות שונות ליהדות אנחנו מקבלים מלחמת בעד ונגד.
אבי גבאי מסמל צבע אחר בפוליטיקה של ימינו, הצבע המזרחי-מסורתי שרואה מעבר להגדרות של דתי-חילוני, ומעבר לסימון תמידי של גבולות ואויבים, כמיטב המסורת הפוליטית של השמאל והימין כאחד. גבאי הוא גם ליברל וגם אוהב-מסורת, גם פטריוט וגם הומניסט. בדיוק כמו רובנו. וזו הסיבה למה גבאי הוא בעל פוטנציאל להחזיר את מפלגת העבודה להיות רלוונטית.
השמאל הגיב בהיסטריה לאמירתו של גבאי. חלקים ממנו שלפו את ההאשמה הקבועה על כך שהוא ״מתחנף לימין״. את התגובות הללו אני מבין כתסמין החולה שלאחר שמבין את הכאב הכרוך בטיפול הנדרש, מתחיל לשכנע את עצמו שהוא בכלל בריא, והאשם הוא הרופא שמתעסק במחלה.
אקו"ם