בליכוד החדש חסר למי שיתקוף את הירי של אזריה
הביקורת נגד ריבלין על סירובו לחון את אזריה הפכה להסתה קשה נגדו. רגב, ביטן וחזן הפכו ליורשים הפוליטיים של הרבנים שהוציאו דין רודף על ראשו של רבין
שתי החלטות על מתן חנינה וקיצור עונש מאסר קיבל נשיא המדינה השבוע. שתיהן נכונות. האחת, שלא לחון את החייל אלאור אזריה. השנייה - להקל בעונשו של יונתן היילו, שהרג את האיש שאנס אותו ונשלח לכלא. ריבלין המיר חלק מהמאסר בפועל של היילו למאסר על תנאי, כך שיוכל להשתחרר כבר בזמן הקרוב. אין כמובן שום קשר בין המקרים, ואין בסיס להשוואה. שני המעשים חמורים וראויים לגינוי, אבל אפשר לומר כי המעשה של היילו צודק ואמיץ יותר, לעומת הירי הפחדני של אזריה.ובכל זאת, פרשת אזריה סוחפת שוב את כולנו לקלחת של מריבות פנימיות, עוד סיבוב מאז הירי המיותר בחברון במרס 2016. עכשיו הגיעה גם פרשת 'שוברים שתיקה', שנולדה מתוך התעללות שהייתה או לא הייתה בערבים בחברון. צא ולמד כמה נזק גורמים 750 מתנחלים ועוד כמה מאות תלמידי ישיבה שהחליטו להתיישב בלב העיר העתיקה בחברון, בתוך רבע מיליון פלסטינים. החיכוך הנוראי בעיר הקשה הזו הורס את הדימוי המוסרי של המדינה, גורם לקרע עצום בחברה הישראלית, מחרב את מוסדות השלטון שמתנצחים ביניהם, מדרדר את השיח ומגביר את השנאה ההדדית. השיאים השליליים נשברים שוב ושוב. לפני חצי שנה קראו תומכי אזריה לפגוע ברמטכ"ל ובשופטים. היום מעמידים את נשיא המדינה מול הכוונת. תכף נחזור לשם.
האם ההתנחלות הקטנה הזו בלב חברון שווה את מלחמת האחים הבלתי נגמרת שהיא מנציחה? האם ההתנחלות הזו ראויה לעשרות היהודים ששילמו בחייהם מאז שהרב משה לוינגר וחבריו הגיעו למלון פארק בחורף 1968? האם היא מצדיקה את ההרוגים הרבים בצד הפלסטיני, ואת הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה? האם השכונות בחברון מצדיקות מאות רבות של קצינים, חיילים ושוטרים שמאבטחים אותן בתקציב של מאות מיליוני שקלים לאורך השנים, וגם מולם נרשמו עימותים קשים? ומה עם הפלישות האינסופיות לבתים של פלסטינים שגוררות מאבקים וביקורת פנימית ובינלאומית, ומחייבות צווי הרחקה וגירוש ואלפי שעות של דיונים משפטיים ואחרים, כדי להכשיר את המעשה או לפסול אותו?
מישהו מראשי היישוב בחברון מוכן לבוא ולעשות בגלוי את חשבון הרווח וההפסד האמיתי אחרי 50 שנה של התנחלות נועזת אבל גם בעייתית סביב מערת המכפלה ובתל רומיידה? את הצרות והנזקים האדירים שהיא גורמת לכולנו גם בימים אלה, שבהם רואים בכל העולם תמונות של חיילים ישראלים חמושים, גם מ'שוברים שתיקה', גוררים נערים פלסטינים - מול התועלת שהיא מביאה? ומה היינו חוסכים, גם בדם יהודי, אילו היינו מונעים את האירוע הזה או למצער עושים אותו אחרת? ואיפה עומדת פה קדושת החיים והשלום הפנימי מול קדושת הארץ וגאולת האדמה?
נשיא המדינה ראובן ריבלין, איש המחנה הלאומי ותומך מובהק בהתנחלות בחברון, מסרב להעניק עוד פרס לאזריה אחרי שהרמטכ"ל כבר הקל בעונשו. זאת אחרי ששמונה שופטים בכל הערכאות שקלו היטב את המעשה ואת מכלול הטענות בעד החייל ונגדו, והגיעו למסקנה שמקומו בכלא. ריבלין מזכיר בהחלטתו כי אזריה יעמוד בפני ועדת שליש בעוד ארבעה חודשים. אפשר להניח שאזריה ישתחרר במרס הקרוב, אחרי רמזים כאלה מכיוונו של הנשיא, ראש הממשלה ובכירים אחרים.
ריבלין משלם בינתיים במטחים של ביקורת שיוצאת ממפלגת השלטון והופכת מהר מאוד להסתה קשה נגדו. השרה מירי רגב, יו"ר הקואליציה דוד ביטן, חבר הכנסת אורן חזן וחבריהם הם היורשים הפוליטיים של הרבנים שהוציאו דין רודף ומוסר על ראשו של יצחק רבין. בליכוד החדש, מודל 2018, השר או חבר הכנסת חייב למלא שלושה תנאים כדי לשרוד: אסור לו לתמוך בפתרון שתי המדינות; אסור לו להגן על מערכות החוק ובמיוחד על בג"ץ; ורק חסר לו שיתקוף את אלאור אזריה. רצוי גם שיכנה אותו "גיבור ישראל" ו"הילד של כולנו", ויקרא ביום ובלילה לשחרר אותו מכלאו.
ראש הממשלה נתניהו מדבר אמנם על שתי מדינות, אבל כולם מבינים שמדובר בתכסיס מדיני ותשלום מס שפתיים, ולכן סולחים לו. שניים אחרים בליכוד הם יוצאי דופן במקהלה הכללית, ונדמה לי שפסק דינם בפריימריז הקרובים כבר נחרץ: בני בגין, ששומר באופן מעורר הערכה על שארית כבודו של הליכוד הלאומי, הממלכתי והשפוי, וחבר הכנסת יהודה גליק שתקף את הירי של אזריה. גליק הוא איש מצוין, אם מנטרלים את האובססיה המסוכנת שלו להר הבית. ספק אם הקנאות הזו לכינון בית המקדש תעזור לו, אחרי שהציג עמדות מתונות בנושאים אחרים.
את פירות הבאושים של מירי רגב וחבריה אפשר היה לקטוף ברשתות החברתיות. ריבלין הוצג שם עטוף בכאפייה. שמעתי השבוע את ידידי אראל סג"ל טוען בתוכניתו בגלי צה"ל שזהו מעשה מותר ודמוקרטי, וממילא הוא לא אפקטיבי ולמה לעשות כזה רעש. טעות נוראית. האפקט מצטבר וחודר לתודעה ולנפש לאורך ולרוחב, עד שנמצא אדם שאינו עומד בפני המסרים הרצחניים והם דוחפים אותו לעשות מעשה.
אחת התמונות הזכורות לי ביותר מהימים שלפני רצח רבין קצת נשכחה בציבור. אריאל שרון, אז מראשי הליכוד, החליט לקיים שביתת רעב מול הכנסת. הוא גר שם בקרוון, שתה מים וזכה לטיפול מסור של אשתו לילי. מדי ערב נערכו במקום הפגנות זעם ושנאה נגד ראש הממשלה והסכמי אוסלו שעליהם חתם רבין. בהפגנה האחרונה הניפו המשתתפים תמונה של רבין בכאפייה. סביב התמונה צוירו עיגולים, כמו במטווח, שהזמינו אנשים לדייק בירייה אל בין העיניים. מתחת לתמונת הזוועה הזו נכתב "רבין הוא המהנדס".
המהנדס הוא כמובן יחיא עיאש, ארכי-מחבל שגרם למותם ופציעתם של מאות ישראלים ברחבי הארץ, בשורה של מעשי טרור נוראים שביצע באותה תקופה. עיאש עלה על כוונת השב"כ בינואר 1996. ראש הממשלה היה שמעון פרס. "להוריד אותו?" שאלו את פרס. "ועוד איך", ענה. המהנדס חוסל, ופעולות טרור ונקמה של חמאס הפילו את פרס והעלו לשלטון את נתניהו.
אגב, שאלתי אז את פרס מדוע החליט לחסל את עיאש, אף שידע מה המחיר. "זה לא היה משנה. הוא היה ממשיך בטרור בכל מקרה. הוא לא יצא לפנסיה", הסביר פרס את ההחלטה שקיצרה את ימיו בראשות הממשלה.
עובדי מפעל 'נגב קרמיקה' שהפכו למובטלים ונזרקו לרחוב חסמו שלשום את הצמתים בשוקת ובלהבים, כדי לנסות להציל את עצמם ואת בני משפחותיהם. שום דבר לא יעזור להם, כנראה. מפעל קרמיקה בירוחם זה לא כביש עוקף בשטחים, ויו"ר הוועד יעקב צרפתי, שפרץ השבוע בבכי קורע לב בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת, הוא לא יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון.
ואולי כדאי למפוטרים לגייס למאבק את דגן עצמו, כדי שיאיים שוב על ראש הממשלה. בפעם הקודמת נתניהו רשם לו צ'ק על סך 200 מיליון שקל אחרי כמה ימי מחאה מתחת לבית בבלפור. העובדים של 'נגב קרמיקה' מוכנים להסתפק בהרבה פחות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם