הצהרת טראמפ: שעון החול של הפלסטינים הולך ואוזל
שינוי היחס האמריקני לירושלים מסמל מהפך: הצד שהתרגל לדחות כל יד מושטת לשלום לומד שהוא עלול לשלם על כך מחיר. אבל גם הפעם, במקום לחגוג את ההישג יש מי שמתעקשים לראות בו אסון
אילו סוגיית הקמת המדינה הייתה עומדת לפתחנו היום – כך אוהבים לומר בימין – השמאל הישראלי היה עושה הכול כדי לעצור את האירוע. בשבוע האחרון אותו שמאל ישראלי עושה כל שביכולתו כדי להוכיח שלא מדובר בהכרח בהשמצה חסרת בסיס. בי"ז בכסלו השבוע – במלאות שבעים שנים עבריות ליום כ"ט בנובמבר ההיסטורי ההוא, ומאה שנים וחודש להצהרת בלפור ההיסטורית ההיא – נרשם החשש המשמעותי הראשון שהשמועות נכונות: באיחור אלגנטי של שבעה עשורים, נשיא ארצות הברית של אמריקה עומד להכיר בשם מעצמתו בעיר ירושלים כבירת ישראל. ומפלגת מרצ נבוכה.
אילו הדברים היו מתרחשים כאשר בראש הממשלה עומד בוז'י הרצוג, סביר להניח שרוב המפלגות היו מאחדות שורות סביב ההצלחה המדינית יוצאת הדופן. אבל אנחנו בעידן שנאת נתניהו – עידן "הבידוד המדיני", לכאורה – כך שאם כבר מתעקשים לעשות פה מהלכים היסטוריים, חשוב שנתעסק בסכנות הכרוכות בהם ולא נידרדר חלילה למפגן חגיגיות ציוני. במקום לזקוף גב ולהבהיר לצד המסלים שאין מקום לשום סוג של אלימות ושעל אינתיפאדות משלמים מחיר יקר, מחנה השלום מקבל בהבנה איומים מפני התפרצות מיליטנטית של ערבים משני צידי הקו הירוק, שיחצו להנאתם כל קו אדום. כאילו מדובר בתופעת טבע מתבקשת, בצעד לגיטימי שבעולם מתוקן מותר לו להכריע גורלות של עמים ומדינות.
אילו הסתפקו הערבים בהצהרות תכופות פחות על "קץ תהליך השלום", מישהו בצמרת הממשלה עשוי היה להיבהל מהאיום הנוכחי, אבל נראה שהאיום בטריקת דלת ערבית עושה רושם על צד אחד בלבד של המפה הפוליטית הישראלית; אותו צד שמגיב לכל הישג מדיני בזכות הציונות באי־נוחות מלווה בגרדת כרונית. אחרי עשורים ארוכים שבהם נדרשה ישראל לוותר מראש על אינטרסים משמעותיים שלה כתנאי לישיבה משותפת סביב שולחן הדיונים; אחרי שנדחו כל המחוות והופרו כל ההסכמים; אחרי שכל הושטת יד לשלום התקבלה בהורדת ידיים ושפיכות דמים; אחרי כל הניסיונות היצירתיים להתחיל משא ומתן – פעם מהקשה לקל ופעם מהקל לקשה – ובלבד שנהיה בעיצומו של תהליך; אחרי כל אלה, הנה סוף־סוף משתנה הדינמיקה. לראשונה נעים הלוחות הטקטוניים של הסכסוך הערבי־ישראלי, ונראה שלצד הראשון יש מה להפסיד. כבר אין לו כל הזמן שבעולם כדי להפנות עורף, להעלות את סף הדרישות, להתחמק ממחוות ומוויתורים. הנה לאט־לאט ננעלת בפניו דלת ההזדמנויות, והוא מתחיל לאבד נכסים קריטיים לעמדתו. לך תמצא עכשיו בירה חדשה לחלום הפלסטיני.
פעם נוספת ההנהגה הפלסטינית מתגלה כמי שמקפידה לפספס הזדמנויות היסטוריות, רואה את ישראל בחגיגותיה ומתנחמת בשפיכות דמים. שבעים שנה של סרבנות עקבית ועיקשת מצד הערבים גובות מחיר מדיני שגם בכמה ממדינות ערב כבר מגדירים אותו כבלתי הפיך. טראמפ עתיד לדרוש את שלו תמורת העברת השגרירות לבירת ישראל המוצהרת, אבל לראשונה הצד הפלסטיני כבר לא יכול להתייחס בזלזול ובשוויון נפש להצעות לשבת ולדבר, כאילו אין לו מה להפסיד. מתברר ששעון החול שלהם הולך ואוזל.
חשיבותה של הצהרת טראמפ נוגעת, בין השאר, להזדמנות ההיסטורית שהיא מביאה עמה. אם חלילה ההצהרה תתפספס או תתגמגם, יוכלו יורשיו בבית הלבן להיתלות בהתחמקותו ולומר: "אחרי שטראמפ – האיש שלא סופר אף אחד – נמנע מלהצהיר על ירושלים כבירת ישראל, למה מצפים מאיתנו?". אם תוקפה של ההצהרה יהיה חד־משמעי ויתקבל כאן בגאון ובזקיפות קומה, דיינו. במקרה כזה, הצהרת טראמפ תהפוך לאבן דרך נוספת וקריטית בתקומת ישראל בארצו, ותצטרף לשרשרת האירועים שהחלו לפני מאה שנה ומצליחים להמשיך ולהפתיע אותנו עד היום.
על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו: שהוציאנו משואתנו ומפרעותינו השונות, שקיבצנו מבין הגויים, שנתן לנו את מדינתנו, ששחרר לנו את מחוזות מורשת אבותינו, שהפריח שממתנו, ששגשג כלכלתנו, שפיאר ביתנו ומדינתנו בין הגויים, ושהביא את ידידינו להכיר בקיומנו. עושה כל אלה הוא יעשה שלום עלינו.
שלום אמת, עם הכרה של סביבתנו בקיומנו, ונאמר אמן.
הופעה קצרה של יונתן רזאל הצליחה להעלות לדיון מחודש ולעוס את סוגיית הצניעות במגזר הדתי. שיר קצבי אחד שבמהלכו כיסה הזמר את עיניו באיזולירבנד שחור (כדי לאפשר לנוכחות לרקוד בלי חשבון), הצית את אש ההדרה, ההדתה, וכל מה שיכול לגמד ולהביך את כללי הצניעות המוכרים מספרי ההלכה.
מאחר שאנחנו חיים בעולם ליברלי ונאור, עולם שכולו פתיחות לשמוע מגוון דעות, לגיטימי לגמרי להעביר ביקורת על מושגי הצניעות וגבולותיהם בתוך המגזר הדתי והחרדי או מחוץ להם. למרבה הצער, השיח הפתוח והליברלי לא סובלני מספיק לדבר על גבולות חוסר הצניעות במגזר הלא־דתי והלא־חרדי. מותר ללעוג למה שמכונה היום "שמירת עיניים", להסביר במלוּמדוּת מצקצקת הדרת נשים מהי, ולנמק היטב כיצד נפגע הדימוי העצמי של הנערה הדתית המבולבלת, כשהיא נמדדת לפי אורך החצאית או השרוול; אבל אסור בשום פנים ואופן לדבר על נזקי חוסר הצניעות. חלילה. הרי זכותך ללבוש או לא ללבוש מה שבא לך. לחשוף ולהתערטל. שוויון זה שוויון, ושמישהו יעז להגיד לך משהו. אין נזקי תדמית, אין לחץ חברתי לחשוף יותר או פחות, אין בעיית דימוי גוף. לא בבית ספרנו.
אמנם נכון, עולם הבידור מתמיד בשיווק ופיתוח של רקדניות בטן, ומשום מה עוד לא העלה על הבמה רקדן בטן חשוף אחד לרפואה. גם הניסיון המסוים להביא לפריחת להקות חשפנים לא הצליח לצבור קהל נלהב ונאמן (ובכן...) כמו זה שמתדפק על שערי מועדון החשפניות. לכו תבינו. אפילו הדיילות באוויר, בים וביבשה - אלה המגישות ארוחת ערב במטוס או בהפלגה, כמו גם אלה שמגישות דוגמית של בושם - ניחנו בחינניות נשית מופגנת. מאתיים שנות נאורות, ובכל זאת עולם כמנהגו נוהג. אפילו חיצי הציניות על העולם השמרני לא מצליחים להזיז אותו.
ההתעקשות להביא לשוויון באמצעות העמדת פנים כאילו קיימת זהות בין המינים, היא לא רק טיפשית אלא גם מסוכנת. יעידו מאות המתלוננות בקמפיין metoo#. בהזדמנות חגיגית זו, כשהכפפות יורדות ועוד כמה פריטים על הדרך, אולי מותר לבקר את השיח המודרני המבולבל. אולי הגיע הזמן לשאול מי המחפיץ פה – מי שמכסה עיניו כדי לא לראות, או מי שמקשט את הכניסה למסעדה היוקרתית שלו באיזו מארחת יפהפייה שתפקידה לשגר חיוך של מיליון דולר ולהוביל אותך למושב הנכון? מי פה המדוכאת – זו שרוקדת או מתפללת מאחורי מחיצה, או זו שנמרחת בביקיני מול צלם מקצועי כדי למכור לנו גלידת שוקו־שוקו מטפטפת בחמישה שקלים?
לכל אישה יש גבול צניעות משלה, מרחב פרטיות שהיא דורשת מסביבתה שלא להתקרב אליו. הצעירה החושפנית ביותר תתקומם כשמישהו יעז להציץ לה למקלחת, והאחרת תעצור את המבטים כבר בשלב הריקודים. יואיל השיח המתקדם, הדורש לכבד את זכותה של האישה על גופה ועל הופעתה, לכבד את מאריכות השרוול כמו את מקצרות החצאית. יכובד הטפח הגלוי לא פחות משמכבדים פה את חשיפת הטפחיים.
אקו"ם