
קבלת שבת על הארלי דיווידסון
איך תסביר לשיירת האופנוענים שהגיעה לטלמון לקידוש, עם הקרעים בג'ינס, הקוקו וכו', שאנחנו מקבלים אותם כאחים בשביל הנקודה היהודית שבלב?
בטח לא בשבת. בטח לא ביישוב שלו (ודתי) כטלמון.
הדבר השני המפתיע היה חרדת הקודש שאפפה את כולם בזמן הקידוש. ידיים שריריות מתוך גופיות ג'ינס קרועות הורמו בבת-אחת לכסות על הראשים. רק לפני שנייה הידיים האלה החנו אופנועים.
הרב התחיל אומר את הקידוש. וזה היה הרגע של ההפתעה השלישית. ההתרגשות שלי; אלפי קידושים כבר שמעתי בימי חיי, וקידוש של שבת רגילה כבר לא מרעיד בי נימים כאלה. אבל משהו רעד לי לגמרי בפנים.

לראות את האופנוענים האלה, עם הקוקו, הבנדנות, סמלי 'הארלי דיווידסון' על הווסטים (היו גם קעקועים או שנדמה לי?), שטיוליהם הקבוצתיים מתקיימים תמיד בעיצומה של שבת תוך צפצוף מנועים ארוך על קדושתה רבת-הדורות לעם היהודי ושנראים רחוקים מיהדות מרחק שנות אור; לראות את הקשב, את הכבוד. כן, את חרדת הקודש הזו, את העיניים האלה שנשאו אל הרב בזמן הקידוש.
מה אגיד לכם, זה היה פשוט מרטיט. מן הסתם התערבלו לי בלב גם פרפורי חששות – האם אנחנו שותפים כאן במשהו בחילול שבת? האם עודדנו אותו? האם הרעיון הזה אכן לגמרי נכון? אבל בעיקר היה מרגש שוב לחוש כל כך מקרוב איך בכל אחד בעם הזה טמון הרגש היהודי, אותו צלם אלוקים שמוזכר בפרשה הזו - גם אם הוא מכוסה שכבות של אבק.
זה התחיל בטלפון ליעקב בעלי, איש "אקסטרים הרים". האופנוענים רצו לתאם את בואם בשבת, לוודא שיפתחו בפניהם את השער בטיול שבת חוצה מערב בנימין ועד בקעת הירדן.
ואז, יעקב, שידע שכך או אחרת הם יעברו כאן ממילא, אם בשער הראשי ואם בדרך עוקפת, הציע להם עסקה: השער ניתן לפתיחה ידנית, לא רק חשמלית. תוכלו להיכנס, אבל אתם עוצרים לקידוש ודבר תורה. עלינו.
בשנייה הראשונה היה שקט. ארנון, בראש מועדון האופנוענים, היה כנראה לגמרי מופתע. אחר כך שמח. למה לא, בעצם?
גם הרב של טלמון הסכים. אברהם אבינו הרי נולד בסופה של פרשת השבוע הזו, ומי בדיוק היו האנשים האלה שהוא הכניס לאוהלו? המוהל של היישוב הכין קיגלים - אם כבר, שיהיה גם בטעם של יידישקייט.
וכך קמה וניצבה לה תמונה הזויה: הנה עומדת לה משפחתי עם הרב ועוד כמה חברי טלמון, בחולצות לבנות של שבת, לקבל את פני הרוכבים הבאים ברעש אדיר ובברכות "שבת שלום" לבביות. החיוכים ולחיצות הידיים היו כשל אחים, לא פחות. כאילו מה, נפגשנו אי פעם? ומתוך כל התמיהות בחר בני הקטן, בן החמש וחצי, לתמוה ברגע בואם דווקא על זה: "אבא, למה הם לא לובשים חולצות של שבת?"
הקידוש היה כבד לכם מספיק, או שאתם רוצים גם דבר תורה? שאל אותם יעקב בעלי אחרי שחיסלו את הקיגלים, והם: "בטח דבר תורה, בשביל מה באנו?" כמה טוב שיש לנו רב שתענוג לשמוע אותו.
"אבל למה לכם", שאלו אותנו כולם בעיניים בורקות, תוך כדי שהם מודים שוב ושוב, "למה אתם עושים את זה?" איך נסביר להם את המורכבות של הרגע, שבו אנחנו, שלא נרים מתג בשבת גם אם חשוך לנו לגמרי, מקבלים באהבת חינם כזו רוכבי אופנוענים בשבת. את תחושת האחריות שלנו כלפי העם הזה, את ההבנה שלנו שאנחנו משפחה אחת למרות כל הפערים הלא פשוטים לנו.
איך נסביר להם כמה טוב היה לנו לשמוע אותם ניגשים בזה אחר זה לספר על ספר התורה של הסבא, על התפילות של אמא, על הרצון להתקרב ליהדות "כי יש בה שלוות נפש", ו"כל הכבוד לכם שאתם גרים כאן, שומרים על הארץ שלנו"? איך נסביר להם כמה חשוב לנו שלא ישכחו את הנקודה היהודית הזו שבלבם, וכמה גם מרנין וגם כואב היה לראות אותם עולים על האופנועים שלהם ונוסעים בשיירה ארוכה-ארוכה כל כך בנוף המדהים שלנו?
"מותר להגיד להם נסיעה טובה?" שאלנו בלחש את הרב בעת לחיצות הידיים לפרידה. "נסתפק בשבת שלום", הוא ענה בחיוך.