מתגעגעת לנתניהו שלא מושפע מהתקשורת והאו"ם
בנימין נתניהו עומד כנראה לנצח ממרום כסא ראש הממשלה, ואני מאחלת לו שיצליח מדי פעם לעצום עיניים, לנתק את הרדיו והטלוויזיה על פרשניהם העוינים, להשתיק את הלחץ האמריקאי והאירופי, ולהקשיב לעצמו-שאינו-ראש-ממשלה. כי יש לו את זה
האיש שרק זה עתה הצהיר ש"הר הבית שייך לכל יהודי" וליווה את ההתיישבות ביו"ש מראשיתה כשהוא מאתגר אותנו "לתפוס כל הר וכל גבעה", הוא עכשיו ראש ממשלה. כל תכניות הנסיגה וההסכמים ההרסניים נגנזים לשנים הקרובות, ברור, לא?
הפתיע את כולם. אריאל שרון צילום: רויטרס
התמימות לא התנפצה בבת אחת. כזכור, גם אחרי שאריק הכריז על "תכנית ההתנתקות", לא ממש ירד לנו האסימון, כי הרעיון היה כל כך מופרך ולא שייך לאיש הזה. אבל הבולדוזר אכן החריב יישובים פורחים והרס לאנשים את כל מפעל חייהם, ודרדר את ישראל לשפל ביטחוני עם השלכות כלכליות חמורות. השלכות שעד היום, אפרופו הגירעון התקציבי, אנחנו משלמים עליהן בדמים מרובים, תרתי משמע.
לא אשכח גם את הצביטה המרה בלב כשניצח ברק את נתניהו, בבחירות 1999. את חרדת-טרום-אסון שגעשה ועלתה במעלה הגרון. מפלגת הזיות-השלום שוב עמדה בראשות הממשלה, ולא היה ספק ש"מרתוני השיחות" מיד ייצאו לדרך בעוז בטקסים ובחצוצרות, ומי יודע מה יימכר ומה יישאר לנו מארצנו הקטנטונת והאהובה. מולדתנו עמדה בפני מכירת חיסול. ומה יהיה על היישובים שלנו, מה יהיה על הבית.
וגם כאן הסוף היה מפתיע. ברק הוא זה שעל שמו נרשמו קריסת המשאים ומתנים ואינתיפאדת אל-אקצה שבעקבותיהם. הוא יכול היה להרשות את הקריסה הזו לעצמו. ספק אם נתניהו היה מסוגל.
אז מה זה אומר לנו להיום, ערב בחירות 2013? בעיקר - שאי אפשר לדעת. ששום דבר לא בטוח, שום דבר לא ברור. מהלכים גדולים ונשגבים-מבינתנו קורים כאן מאז החל העם היהודי שב לארצו, היושב בשמים מושך בחוטים, ואנחנו כאן על פני הארץ לא תמיד מבינים.
עד כמה שאני מסוגלת להבין נכון להיום, נתניהו כנראה עומד לנצח ממרום כסא ראש הממשלה, מה שלא קרה כאן במדינה הזאת כבר הרבה מאד שנים. סוג של חוויה מתקנת עבורו, מן הסתם. האם גם עבורי? הפעם הוא לא ניגש לבחירות האלה לאחר שנות גלות אופוזיציונית, שנים שלרוב מזכירות לו ערכים נשכחים ש"לא רואים מכאן", עקרונות בסיסיים שנדחקו מפאת מבול הביקורות והלחצים, ותפיסות עולם סדורות לתלפיות שגוהצו בהתאם לציפיות הבינלאומיות הסוגרות כטבעת חנק.
ובכל זאת מעורר הערכה לראות איך האיש השנוא ביותר על כל כך הרבה אליטות-שמאל מצליח לנצח בגדול את מערכת הבחירות הזאת למרות כל החיצים המורעלים והסכינים המושחזות והכותרות והלחצים וההשמצות.
לפעמים אני מתגעגעת לבנימין-נתניהו-שאינו-ראש-ממשלה, כשהוא אינו מושפע מכל אלה, אינו מקפל את דגליו ואינו משפצר את ערכיו. ובכל זאת ביום הזה אני ממש לא מאחלת לו לחזור לתואר הזה. אבל כן מאחלת לו שיצליח מדי פעם, אחת לכמה-זמן, לעצום עיניים, לנתק את הרדיו והטלוויזיה על פרשניהם העוינים, לסגור את העיתונים שמחכים לו בפינה ומנסים להכתיב לו את סדר היום, להשתיק את הלחץ האמריקאי והאירופי, ולהקשיב לעצמו-שאינו-ראש-ממשלה. כי יש לו את זה. יש לו את הערכים, והחזון, והקשר האמיתי לעבר של העם שלנו, ולארץ המולדת שלנו, ולמורשת היהודית שלנו, ולשכל הישר. בתוך תוכו, הוא יודע מה נכון. עד כמה שאנחנו כאן על פני הארץ יכולים לדעת.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
