"איך שיופי יכול לרפא"
בטיול חול המועד פסח של נוער אלון מורה לפני 25 שנה, נרצחה תרצה פורת ז"ל. "לא הפסקנו לטייל אחרי הטיול הזה. הצורך לטייל אפילו גדל" מאירה דולב נזכרת
עם השנים כבר התקשיתי להבחין בין מה שאני זוכרת כזיכרון אותנטי, ומה שנשתמר בי בגלל עשרות הפעמים שסיפרתי ונזכרתי. אחרי מבול הריאיונות לעיתונים ולטלויזיה, אינספור שאלות ותשובות ותחקירים ותיאורים – שהיה בהם בשעתם איזו ריפוי משחרר – פחות ופחות רציתי לספר. החוויה הלא פשוטה הזו, שהיו שותפים לה 20 נערים ונערות צעירים (חסר אחת שלא חזרה), אופסנה לה בקרן זוית-נפשית, ומלבד הבלחות-כאב-אביביות כאלה, היא נותרה לה שם ספונה ומוגנת.
אבל עברו כבר 25 שנה. אולי בכל זאת יהיה זה נכון לאוורר את הזכרונות ולכתוב את הדברים. בשביל הזיכרון ההיסטורי. בשביל הזיכרון שלי. בזהירות. כי הרגע ההוא שבו התנפצה לה תחושת הביטחון-לטייל-בכל-מקום-כי-כאן-זה-הבית, היה מר כל כך. עד אז לא נתתי לאינתיפאדה לשנות את תפיסת המציאות שלי בנוגע למה שקורה סביב ביתי. ולקח שנים לבנות אותה מחדש, ומה שנבנה יקר כל כך. דור אחר צעיר וגאה מטייל בכל מקום כמו שאנחנו היינו. רק שלא יישבר לי שוב.
זה היה טיול חול המועד פסח של נוער אלון מורה. הייתי בת 17. מדריך ותיק ועתיר-ידע, ומאבטח צעיר ונמרץ, הובילו אותנו. בפאתי כפר ערבי הורדנו מהמכוניות שהסיעו אותנו. הכל היה ירוק וריחני ועליז. פחד לא היה בכלל. אחרי זמן קצר עצרנו ליד מעיין. שם פגשנו את האבנים הראשונות.
אחר כך היו ממטרי אבנים בכמויות שלא איפשרו לנו ללכת. מכל עבר סובבו הרוגטקות. אבנים גדולות כאלה שאם רק לרגע לא נבחין ונזוז בזמן, הן עלולות להרוג. המאבטח ירה. זה לא עזר. מכשיר הקשר לא עבד. אנחנו בואדי, נמלטים מהאבנים, ועשרות סוגרים עלינו מכל הכיוונים. אני נזכרת בטרסות, באין-שביל, בקפיצות לכאן ולכאן כדי שהאבנים לא יפגעו. כמו איילות מבוהלות, זו האסוציאציה שעולה בי היום.
מאי-שם צץ איזה מתווך, שניסה להשיג "הפסקת אש". תפסיקו לירות, והם יפסיקו לזרוק אבנים, הוא הבטיח. וכך מצאנו עצמנו מוקפים. הנשקים מופנים מעלה, חסרי תועלת נוכח הכמות העצומה סביבנו. מובלים-באין-יכולת-לבחור בתוך המון ערבי עוין לתוך הכפר.
עומדים באיזה מין רחוב ראשי. מחכים. היו איזה ניסיונות הידברות בערבית. פתאום הונחתה בלטה על ראשו של המאבטח. הוא יורה בבהלה. אני נסה עם אחותי למבנה נטוש-סמוך, מתחת לכביש, כי אבנים ניתכות מהגגות ואולי גם יריות ומקלות והתנפלות ומהומה גדולה. אחרי כמה דקות יוצאות מעלה חזרה אל הכביש לראות מה קורה עם כולם. שקט. שקט מוזר. תרצה מוטלת וראשה פגוע. חשבנו שהיא פצועה ועוד נוכל אולי להציל אותה.
את הרגעים הבאים דלות מילותיי לתאר. אחר כך אמרו לנו שהניסיונות להציל את חייה היו בלתי ריאליים לחלוטין. אבל אנחנו עשינו את מה שידענו לעשות. למדנו באיזה קורס מזורז להנשים, אז הנשמנו בתורנות. למרות שזה היה קשה באופן שאי אפשר להסביר במילים.
פתאום הגיעו צוותי טלויזיה זרה. ואמבולנס של הסהר האדום. ופונינו למחנה הצבאי הסמוך. וגם יעקב, שרץ להזעיק עזרה וחשבנו שנחטף, הגיע פתאום. ולאט לאט חילחלה ההבנה של מה שקרה. ואינספור שאלות ועשרות עיתונאים וכתבים. וכותרות ענק בכל העיתונים. "הטיול לביתא". ולווייה. והבלתי-נתפסות הזאת של המוות. מוות של נערה צעירה ותמה. ודמעות עד כלות הכוחות. ולילות שבהן אבנים מותכות בלי הפסקה. והטעם הצורב של הטיה תקשורתית שזרעה בי את הזרעים הראשונים ללימודים שאבחר בהם אחר כך.
לא הפסקנו לטייל אחרי הטיול הזה. טיילנו המון לפני, בשלוות-נפש-שלא מהר חזרה, וטיילנו גם אחרי. יותר מתואם, יותר מאובטח, אבל הצורך לטייל אפילו גדל - נאחזנו בשבילים ובפריחה ובשרידים-הארכיאולוגיים כאילו אנחנו חייבים להשיב לעצמנו איזו תחושת נורמליות שכמעט ונגזלה מאתנו. 25 שנה אחרי, ומראות של המוני מטיילים גודשים את השבילים בכל הר ועמק ביהודה ושומרון מרגשים כל כך. נכונים כל כך. מרפאים כל כך. "איך שיופי יכול לרפא", שר פוליקר למילים הנפלאות של גרוסמן על האביב הקצר, בשיר שמושמע בעונה הזאת שוב ושוב. "נדיב ונסער ומכאיב, קצר פה כל כך האביב".
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
