האם הייתי מצטרפת לנוער הגבעות במאחז 'עוז ציון'? יש מצב
כמה קל לנו, תושבי היישובים הבורגנים להיתפס למראה החיצוני השונה ולעקם את הפרצוף: הנה אלה עם האלימות שלהם, והמראה המשונה שלהם הורסים לנו הכול. זה לא אנחנו - המתנחלים היפים, המסבירים, שרוצים כל כך להתחבר אל עם ישראל
וזה נכון. הפאות האלה, הכיפות האלה, הצעקות האלה. כמה קל לנו, יושבי היישובים הבורגנים, המבוססים, להיתפס למראה החיצוני השונה ולעקם את הפרצוף: אנחנו לא נראים ככה וגם הילדים שלנו לא. אלה משהו אחר, נוער הגבעות האלה. זה לא אנחנו - המתנחלים היפים, המסבירים, שרוצים כל כך להתחבר אל עם ישראל ומצליחים מדי פעם לגעת ולשכנע, והנה אלה עם האלימות שלהם, והמראה המשונה שלהם הורסים לנו הכול.
רגע, אני אומרת לעצמי ולכל שכניי שבתוכם אני יושבת, תיזהרו! זאת בדיוק אותה דינאמיקה שממנה כולנו סובלים. אותה דינאמיקה מתגוננת שמולידה את שנאת המתנחלים. כי כמו שאנחנו רוצים כל כך לחבר למפעל ההתיישבות שלנו את עם ישראל, יש ישראלים שהם אנשי העולם הגדול, נוסעים, מרצים, סוחרים - הישראלים היפים, הנאורים, שרוצים להראות לעולם שארצם ישראל היא מתקדמת וליברלית והומאנית ושוחרת צדק ושוויון. ופתאום באים המתנחלים האלה עם השביסים והכיפות על הראש וההתנחלויות-מנציחות-המלחמה שלהם ומכתימים להם את התדמית.
ובדינאמיקה הזאת, כמה קל להיתפס למראה החיצוני השונה, המוזר למי שלא רגיל בו, ולטרוק איזה דלת כמגננה כי "אנחנו ממש לא כאלה", ולא לרדת לעומקה של הבנה, להיכרות אנושית, לאבחנה בדקויות.
כי מי שהוא כמונו בתיוג מן החוץ, אבל נראה אחרת בעינינו ומקלקל לנו, הוא מי שהכי מאיים עלינו ולכן מצליח יותר מכל להעלות את חמתנו. ככה מהר מאד נהיה מושא לחיצי לעגנו. ומי כמונו יודע שלא לגמרי בצדק.
אני מנסה להיזכר בגיל 16-17. געגוע-לא-געגוע יש בי לגיל הנמרץ הרענן המחפש והמתייסר הזה. גדלתי והתבגרתי עם המאבק על חידוש ההתיישבות ביהודה ושומרון, נשמתי את האהבה למרחבים ולהרים של הארץ הזאת. יותר מעשרים שנה חלפו אבל אי אפשר לשכוח את תום הנעורים. את הנפש המחפשת אחר איזו אמת מוחלטת וגבוהה ובלתי מתפשרת. את הכאב העצום נוכח עוולות ומחדלים שאין בגיל הזה מקום להכיל ושמניע למעשים. את הכוחות הרעננים לעשות כשמי בכלל שם לב אל התנאים. וגם את אהבת האקשן והדרמה ששוברים את שגרת החיים והלימודים הכול-כך לא מעניינים.
ואני יודעת שמעבר למראה, שבאופן שטחי נראה לפעמים קצת הזוי ותמהוני, של החבר'ה האלה בעוז ציון, זה מה שבעיקר מניע אותם. הם כואבים ולא מוכנים להשלים עם מצב שאנחנו, ממרום גילנו ועומסי חיינו, סובלים בשקט.
חזרנו הביתה אל ארץ אבותינו, הבריטים מזמן עזבו את הארץ ואנחנו במו ידינו קובעים את חוקינו, אז איך זה שאנחנו לא מאפשרים לעצמנו לבנות בכל מרחבי ארצנו. אין מה לומר, אבסורד כואב ומקומם. כמה טוב שיש צעירים ברוחם ותמימים בנפשם שעוד מזדעקים עליו ולא מוכנים להשלים אתו.
גם היום חלפתי על פני 'עוז ציון' בדרכי לעבודה. צריף עץ חדש כבר עומד על תילו. האם הייתי שם בשבת לו הייתי בת 16? אהבתי את הארץ הזאת לא פחות, כאבתי את מכאוביה לא פחות, הייתי תמימה וסוערת נפש לא פחות. פאות לא היו לי וגם לא לאחיי, אבנים לא זרקתי.
אבל מצד שני הפאות האלה מצהירות ש"אנחנו גאים במה שאנחנו מאמינים וממש לא מזיז לנו איך זה נראה בעיניכם". והאבנים האלה – לא אתכחש להן, אני יודעת שהן מדי פעם נזרקות, גם הן מבטאות איזה שילוב של כאב ואי מוכנות לספוג ולהתכופף כמו בגלות, ואולי עוד כמה מרכיבים שעדיין לא הצלחתי לרדת לעמקם, אבל אם אתאמץ עוד אצליח להבין. אנחנו לא היינו נראים ככה, לגמרי לא, היום זה נראה לגמרי רחוק ממני, אבל מי יודע, שבה ועולה לנגד עיניי הנערה שהייתי. דווקא יש מצב.
לכל הטורים של מתנחלות ברשת
נא להמתין לטעינת התגובות
