הגישה לזוגיות: אישתי תמיד צודקת
חִשבו על היחסים ביניכם לבין בן/בת הזוג: אם כל אחד מכם ייגש לשני מתוך ענווה והכרה במעלותיו של השני ולא יבוא מתוך הכרה ש'אני הכי שווה, רק אני חכם, רק אני יודע' אלא להפך; הזוגיות תפרח. זהו ניגוד גמור לתרבות ה'כוכב נולד', למחשבה שאני הכי טוב
הלכות דעות לרמב"ם, פרק ב'
"ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק עד הקצה האחר - והוא גובה הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאוד. ולפיכך נאמר במשה רבנו 'עניו מאוד' (במדבר י"ב, ג'), ולא נאמר עניו בלבד. ולפיכך ציוו חכמים: מאוד-מאוד הוי שפל רוח. ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר, שנאמר 'ורם, לבבך, ושכחת את ה' אלוהיך'" (דברים ח', י"ד).
באופן כללי, הרמב"ם מאמין מאוד בדרך האמצע, בכך שאין ללכת לאף קיצוניות. אך בשתי תכונות אופי הוא ממליץ לברוח לקיצוניות השנייה - גאווה וכעס. החכם הגדול קובע שיש לברוח מהם כמו מאש.
בואו נדבר על גאווה: חִשבו על היחסים ביניכם לבין בן/בת הזוג. אם כל אחד מהם ייגש לשני מתוך ענווה והכרה במעלותיו של השני ולא יבוא מתוך הכרה ש'אני הכי שווה, רק אני חכם, רק אני יודע' אלא להפך – 'אשתי היא החכמה, בעלי הוא היודע'; גישה זו היא בעצם הפוכה לגמרי מכל מה שידענו עד עתה. זהו ניגוד גמור לתרבות ה'כוכב נולד', למחשבה שאני הכי טוב. גישה זו מורידה את ממד התחרות מהזוגיות. אני לא רוצה לנצח בכל פעם את זוגתי אלא אני רוצה לתת לה מרחב, ביטוי, מעמד, מקום, ועוד ועוד.
'אשתי תמיד צודקת'. כן, אמרתי את זה. טוב, היא לא תמיד צודקת, אבל לרוב היא כן. היא גם צודקת וגם חכמה. אני, לעומת זאת, פחות יודע ממנה.
מה יקרה במערכת זוגית כזו? האם אני בטוח שהצד כנגדי לא ינצל את ה"נדיבות" שלי לרעה? ייתכן. אך עצם השיח בשאלה הנ"ל הוא כוחני. אני מבקש לדבר בשפה אחרת לחלוטין.
שלמה המלך אמר במשלי (כזי ט): "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב-הָאָדָם לָאָדָם". רש"י במקום כותב: "חברו לפי מה שאדם יודע שחברו אוהבו, כן הוא מראה לו פנים". עכשיו אפשר להחליף את המילה "חברו" ב"אשתו" או ב"בעלה". האופן שאתה תראה לאשתך, יהיה מה שתקבל בחזרה - כמו השתקפות בשלולית. חייך למראה ותקבל חיוך בחזרה; עשה פרצוף, ותקבל פרצוף בחזרה.
אתם תראו שבמשך הזמן, עם התמדה ואמונה בשיטה זו, הזוג שלכם לא ינצל לרעה את המעמד ה"חלש". לא יהיה מעמד חלש אלא באמת שניכם תהיו שווים. במלעיל.
"אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. ואמרו שכל הכועס, אם חכם הוא, חוכמתו מסתלקת ממנו; ואם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו. בעלי כעס אין חייהם חיים; לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים. וזו היא הדרך הטובה. ודרך הצדיקים: הן עלובין ואינן עולבין; שומעין חרפתם ואינן משיבין; עושין מאהבה ושמחין בייסורים. עליהם הכתוב אומר, 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'" (שופטים ה', ל"א).
אחד הניסיונות הקשים ביותר בחייו של האדם הוא לא לכעוס בתוך ביתו. בבית אנו מרגישים בנוח ומורידים את כל ההגנות ואת כל המסכות, ולכן דווקא שם אנחנו כועסים בקלות. ועל מי? על היקרים לנו ביותר.
אך כמה פעמים התחרטנו עד בוש על הדרך שבה דיברנו לילד שלנו או לבני הזוג שלנו? כמה פעמים הטלנו אימה יתירה - פחד ממש - על הילדה הקטנה שלנו, שאין לה שום דרך להתגונן מפנינו,
הגדולים? הילדים יודעים אחר כך לבוא לחבק ולנשק, אך אין להם ברירה. אנו כל מה שיש להם. דעו לכם, כל הרעות בעולם יכולים להיעשות כאשר הכעס אינו מבוקר.
לכן, בואו נתחיל לעבוד על עצמינו ועל המידות שלנו. נתחיל להכיר שיש משהו שצריך לעבוד עליו; נכיר בכך שלעולם לא נרצה לראות סרטון שלנו שצולם בזמן כעסנו. השלב הראשון של התיקון הוא הכרת הכיוון הנכון.
נא להמתין לטעינת התגובות
