הרב ליכטנשטיין נגד דיל עמאר אריאל
הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון וקונצנזוס מגזרי נדיר, משקיף ממרום 80 שנותיו על הציונות הדתית, ומרוצה ממה שהוא רואה. על הרב אריאל: "ראוי לתפקיד אבל לא לכבודו שייכנס בדלת האחורית". על הרב סתיו: "הוא יודע את כוחו ויודע את שלא בכוחו"
"הרב עמיטל לא בא אליי ואמר לי: תשמע, רבי אהרן, בוא נעשה יחד ישיבה, זה יהיה טוב לך וטוב לי", סיפר הרב ליכטנשטיין בדברים שנשא ביום הולדתו השמונים. "הוא הציע לי את המפתחות. בלעדיות! אני חותם לכם: רוב רובם של האנשים בעולם התורה או בעולם הצבא חושבים שזה טירוף הדעת. נטרפה דעתו. אם התוכנית כל כך טובה, אז למה שיהפוך את עצמו רק לאיזה משמש?"
בפגישתו עם הרב עמיטל, שהתקיימה כאן בארץ, התעקש הרב ליכטנשטיין שהוא מוכן לעמוד בראש הישיבה רק בשותפות. "מעט מאוד אנשים בעולם התורה עשו מה שהרב עמיטל עשה", הוא אמר לפני מספר שנים. "אני חושב שהוא היה פיקח מאוד והבין שאם הוא מוסיף אותי, אני לא לוקח לעצמי חצי מלוכה, אלא אנחנו שנינו מרכיבים יחד את המלוכה ".
הביקור הראשון של הרב ליכטנשטיין בארץ היה בחורף 1971. הוא מסר שיעור לתלמידי ישיבת הר עציון, ששכנה אז בקיבוץ כפר-עציון, והותיר עליהם רושם עז. הרב עמיטל לקח אותו לנקודת תצפית ליד האלון הבודד של הגוש, הצביע לעבר גבעה קירחת וסיפר שלשם אמורה הישיבה לעבור בקרוב. הרב ליכטנשטיין התרשם, אך כאדם שקול וזהיר במיוחד, לא מיהר להשיב בחיוב. הוא החליט להגיע שוב בקיץ עם כל בני משפחתו, ולקבל יחד איתם הכרעה. לקראת הקיץ הופנתה אליו הצעה דומה גם מישיבת הכותל, ישיבת ההסדר שהוקמה ברובע היהודי לאחר שחרורו במלחמת ששת הימים. לישיבת הכותל היו יתרונות בולטים על פני זו שבגוש עציון: היא הייתה מבוססת יותר כלכלית וממוקמת במקום בטוח יותר, פיזית ולאומית. ובכל זאת, הרב ליכטנשטיין בחר בהר עציון. לדבריו, הסיבה המרכזית הייתה אישיותו הכובשת של הרב עמיטל.
לאחר שנה של הכנה עלתה המשפחה לישראל, והרב ליכטנשטיין החל ללמד בישיבה שכבר עברה למשכנה החדש באלון-שבות – יישוב שלמעשה הוקם על ידה. "כשאמי ז"ל שמעה שאנחנו מעדיפים את גוש עציון על פני ההצעה בישיבת הכותל, היא פשוט לא האמינה", הוא מספר בראיון ל'דיוקן'. "היא לא הבינה למה ללכת למדבר כזה. אבל זה דיבר אליי וגם לשאר בני המשפחה, ובמבט לאחור של ארבעים שנה אינני מתחרט שאני כאן. אפילו יום אחד אינני מתחרט על כך".
כ-1,500 איש התאספו ביום שישי לפני שבועיים בישיבת הר עציון, כדי לציין את הגיעו של ראש הישיבה לגבורות. תלמידים, בוגרים, בני משפחה ורבים אחרים באו להביע את הערכתם לרב אהרן ליכטנשטיין, שב-42 שנותיו בישראל העמיד אלפי תלמידים. כיום הוא מכהן גם כרקטור של מכללת הרצוג, שהוקמה לפני ארבעים שנה בסמוך לישיבה.
הוא נולד בצרפת בשנת 1933, וכשהיה בן שבע נמלטה משפחתו לארה"ב, מאימת הכיבוש הנאצי. בארצו החדשה למד אהרן ליכטנשטיין הצעיר אצל הרבנים יצחק הוטנר ואהרן סולובייצ'יק, אולם רבו המובהק היה הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, שממנו קיבל הסמכה לרבנות ואף נשא לאישה את בתו טובה. לאחר שהשלים גם דוקטורט בספרות אנגלית באוניברסיטת הרווארד, החל לשמש כמרצה לספרות במכללת שטרן לנשים ובמקביל לימד ב'ישיבה יוניברסיטי'. את כל זה בחר לנטוש לטובת אותה גבעה שעליה עץ בודד.
"כשעלינו, לא הבטנו לאחור כאשת לוט", מספר הרב ליכטנשטיין. "גם את מה שחיפשנו כאן בשביל הילדים מצאנו. יש אמנם דברים קטנים שהייתי משנה ומשפר בחינוך בארץ, אילו יכולתי, אבל בסך הכול יש פה שילוב מיוחד של ידע תורני וידע כללי, של מסירות נפש ואחריות. בארה"ב יש תנועות נוער כמו בישראל, אבל שם, לפני גיל 18 אף אחד לא חולם בכלל להיות מדריך. מתחילים לחשוב על זה רק בגיל 21 או 22, כשהלחץ באוניברסיטה יורד מעט. כאן בארץ יש לי נכדים בני 15 שמדריכים בבני עקיבא, והבת הבכורה של בתי הייתה בגיל 18 קומונרית במודיעין ושלטה בעשר אצבעותיה על 600 חניכים. גם בחורי הישיבה בארה"ב פחות בשלים בהרבה מובנים. הם אולי יודעים יותר ויש להם אפיקים אינטלקטואליים רחבים יותר, אבל אין להם היכרות עם שאלות של אחריות, של חיים ומוות, שאלות שבחורים חווים כאן - אם כתושבי המדינה ואם כחיילים בצה"ל ובחילותיו של הקב"ה. את זה הם מכירים שם פחות".
שני דורות של תלמידים כבר גידל הרב ליכטנשטיין בארץ. נכדיהם הגדולים של בני המחזורים הראשונים יסיימו בשנים הקרובות את לימודי התיכון, ואולי יגיעו גם הם להר עציון. כשהוא מביט על הדור החדש, ראש הישיבה מזהה כמה הבדלים. "התלמידים לא פחות מוכשרים מבעבר, הם מגיעים לא פחות צמאים לדבר השם ורוצים ללמוד - אבל יש שינויים מסוימים בתחום הלימודי וברמה הרוחנית. בשנים הראשונות התלמידים היו יותר תמימים מכפי שהם היום, ואני אומר את זה לא לגנאי ולא לשבח, אלא כעובדה. יש שינויים גם מבחינת המצב החברתי. אנחנו כאן בישיבה משתדלים לכוון אנשים לתפוס מקום במגזר הרוחני, בחינוך וברבנות, אבל האחוז של אלו שעושים את זה היום, הן כאן והן בישיבות הסדר אחרות, הוא לצערי קטן יותר מבעבר. זה לא נובע בהכרח מפחות דבקות בתורה. בחלקו זה נובע מסיבות כלכליות. אם אתה רוצה לעודד אנשים לעבוד בחינוך ובהוראה, צריכים שתהיה מערכת שתהיה מוכנה לקלוט אותם, ושתדגיש את החשיבות של זה".
הרב ליכטנשטיין מזהה גם הבדלים שהתפתחו בין ישיבתו לישיבות אחרות. "כאן בישיבה אוהבים לחשוב שלעומת אחרים שהשתנו, אנחנו באופן יחסי נשארנו יציבים, אבל זה לא מדויק. כשאני הגעתי הנה, הר עציון נחשבה ישיבה חלוצית, יוזמת ומחדשת. זה נבע מהקשר בין הישיבה לעולם האקדמי, ומהתחומים שתלמידים התעניינו בהם. היום הר עציון נתפסת כישיבה שמרנית. אנחנו נחשבים לשומרי הסף, בתקופה שבעולם הישיבות התיכוניות העניין בגמרא יורד. כשיש מקומות שקוראים לעצמם ישיבות, אבל בחור יכול להיות שם ובקושי לפתוח דף גמרא, אנחנו שומרים על יציבות. יש גם שינוי בהרגלי הלימוד. כשיצאנו לדרך, לימוד גמרא בעיון למדני היה חידוש בעבור רבים. היום יש חידוש אחר: ההיקף של לימוד דף יומי מאפשר לאנשים ללמוד במעט זמן הרבה חומר. זה לא הופך אותם ללמדנים, אבל בעלי בתים טובים יש היום הרבה".
הרב ליכטנשטיין נחשב לאחד המנהיגים הבולטים של האגף המתון בציונות הדתית, אך שיעור קומתו התורני הקנה לו במשך השנים הערכה רבה בקרב כל הפלגים הסרוגים. לאחרונה הוא הוזכר כחלק מקבוצה שזכתה לכינוי "זקני רבני הציונות הדתית", ושנדרשה לתת את הדעת על סוגיית המועמד של המגזר הזה לתפקיד הרב הראשי. הרב ליכטנשטיין הודיע כבר לפני כמה חודשים על תמיכתו ברב דוד סתיו. מאוחר יותר יזם הרב חיים דרוקמן את הרצתו של הרב יעקב אריאל, שכידוע מועמדותו מותנית בשינוי החוק שאינו מאפשר התמודדות על התפקיד מעל גיל שבעים. הרב דרוקמן הצליח לשכנע את רוב הפורום של 'זקני הרבנים' להביע תמיכה במהלך, אך לא את הרב ליכטנשטיין.
"אני ידיד של הרב אריאל", אומר ראש ישיבת הר עציון. "אני חושב אותו לאדם נאור, פתוח, עם יוזמה ועם אוזן כרויה לבעיות המדינה, לבעיות של כנסת ישראל ועם ישראל. הוא אדם שהשקיע דור שלם ביישוב בדרום (כרב של כפר-מימון – א"ר) ודור שני בלב-לבה של המדינה מבחינה כלכלית ומסחרית, אדם עם רוחב לב, אדם ראוי לתפקיד - אבל לא לכבודו שייכנס בדלת האחורית כגנב בלילה, עם חוק מיוחד. לא הייתי רוצה שהרב אריאל ייזכר כך לדורות. הייתי מחפש לו מעמד של כבוד. תמכתי כבר בראשית הדרך ברב סתיו, ולא ירדתי מזה. אני חושב שהוא אדם מתאים. נכון שזה שטאנץ אחר של רבנות, אבל גם המדינה השתנתה והרבנות הראשית השתנתה, והמשקל המצטבר של הפורום שיושב בבית הדין הגדול הוא פחות משהיה לפני דור.
"הרב סתיו הוא אדם תורני, עם דאגה להלכה ועם אחריות למדינה מבחינה דתית ורוחנית. לשבחו ייאמר שהוא יודע את כוחו ויודע את שלא בכוחו. אם היה צריך להשוות אותו מבחינה לימודית צרופה לאנשים אחרים שישבו על אותו כיסא, הרב סתיו יודע שהוא לא ברמתם של הרב קוק ושל הרב גורן ולא של אחרים. כוחו בכך שהוא יודע את זה, ומבחינה מוסרית זה דבר נפלא. חז"ל אומרים באחד המקומות שענווה עולה על יכולת לימודית . אינני יודע איך יוצאים מהפלונטר שנקלענו אליו בסוגיית הרב הראשי, אבל יכול להיות שמי שנכנס וייצא, ייצא חבוט ומוכה. כל מה שקורה לא מכובד. האנשים מכובדים, אבל הפרוצדורה והדרך לא מכובדות".
"הפערים גדולים, אבל בעולם הפוליטי זה לא אסון. אם כל אחד חושב שרק הוא שווה, וכל אדם אחר או מפלגה אחרת אינם שווים כלום, זה נורא מבחינה מוסרית וגם פוליטית. יש שני מרכיבים: מרכיב אחד הוא שאדם חושב על המדינה כולה, ומרכיב שני שהוא חושב על עצמו ועל קבוצתו. שני המרכיבים האלה צריכים להתקיים. יש מחויבות גם של כל קבוצה לעצמה. הרי כתוב 'שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך... לשבטיך'. זה פתיח לארגון המדינה לשבטים שלמים בכל עיר ועיר. לכל אחד יש תביעות משלו, דרישות משלו וצרכים משלו, וזה בריא כשזה בא עם יכולת שיתוף פעולה ושיתוף מחשבה, על בסיס תורני ועל בסיס של עבודת השם".
"הגרש"ז אויירבך באמת היה אדם נדיר. בכל חברה ובכל דור הוא היה נדיר. זה צדיק יסוד עולם. אדם שאתה רק נכנס במחיצתו ואתה רוצה לבכות ולרקוד. שאֵלת ירידת הדורות - האם זה פועל כמו שעון ביולוגי, שכל דור יותר שחוק ויותר ירוד מהקודם לו – היא שאלה עובדתית, ערכית ומחשבתית. אם מסתכלים במבט לאחור על תולדות גדולי ישראל, ברור שבדורות מסוימים הייתה ירידה, אבל באחרים הייתה עלייה. הנה, מישהו יכול להשוות את הדור של בעלי התוספות לדור של רב האי גאון, שקדם להם? אי אפשר גם להשוות את הדור של ה'שולחן ערוך', לדור שבין אמצע המאה ה-15 לאמצע המאה ה-16. אני לא גורס שהכול תמיד בירידה. זה לא עובד בצורה שיטתית ואוטומטית, ומה שפועל בעניין הזה הם גם גורמים חברתיים ומדיניים.
"הדור שהיה באמצע המאה ה-19, למשל, הוא דור שחווה הרבה והשיג הרבה ועשה חידושים נפלאים בעולם התורה ועולם ההלכה. הדור שאחריו יותר שמר על הגחלת ועל המעוזים. החלה אז תופעה של חילון ושל טלטולים ומעבר לארץ ישראל וכל מיני אתגרים חדשים. נכון שהיום אתה רואה הרבה רבנים שאינם משתווים לקודמיהם מלפני שלושים או ארבעים שנה, אבל זה דור שעולם האקדמיה השפיע עליו. מה כבר עשה רב באירופה? מעט מאוד. פה ושם פסק על תרנגולת, פה ושם פסק על מקווה. היום, הרבה אנשים שיודעים הרבה פחות, צריכים לפעמים לעשות הרבה יותר".
הרב ליכטנשטיין מעדיף לדבר בשבחו של הדור הנוכחי כאן בארץ, ולא להתגעגע לשנים קודמות או למקומות אחרים. "אתה יודע מה היה פה לפני חמישים שנה, מבחינה רוחנית ולימודית? מדבר ושממה. אנשים שיכלו להיות תלמידי חכמים ייבשו ביצות. איפה בכלל היו ישיבות? היום יש בישיבת מיר בירושלים יותר תלמידים ממה שפעם היו במדינות שלמות. יש עדיין רבים שבנוסטלגיה מסוימת או בחזון שואלים את עצמם למה בארה"ב יש מה שאין לנו כאן . כשהרב יובל שרלו פתח את ישיבת ההסדר שלו בפתח-תקווה, הוא סיפר לי שהוא היה בגורדי שחקים במנהטן, ובצהריים היו שם בכל מקום מנייני תפילה ושיעורי תורה. יש שואלים למה בתל-אביב זה לא ככה. אז נכון שיש עוד מלאכה רבה לעשות בארץ, אבל מצד שני צריכים לזכור שאנחנו בונים כאן מדינה. שזה לא ייראה כיוהרה, אבל כשאני מסתובב ברחובות אלון-שבות אני נזכר שהמקום הזה היה אוסף של כמה גבעות שוממות כשהרב עמיטל וחבורתו הגיעו לכאן. היום כשאתה מסתכל על כל מה שיש באזור גוש עציון או באזורים אחרים בארץ, זה מוסיף סיפוק".
לקראת הבחירות האחרונות הביע הרב ליכטנשטיין תמיכה בלתי מסויגת במפלגת 'הבית היהודי'. כשהוא נשאל על הברית הפוליטית עם יאיר לפיד ועל האתגרים הגדולים של המפלגה לאור הצלחתה, הוא מבקש להזכיר את סדרי העדיפויות. "צריכים להיזהר מלאבד את הצפון, את הדרך ואת הערכים. עולמה של תורה הוא עולם של ערכים, וצריך להיזהר שהם לא יישחקו בהשפעת השותפות עם כוחות אחרים. על שלושה דברים העולם עומד: תורה, עבודה וגמילות חסדים. העולם האקדמי, ועל אחת כמה וכמה העולם המסחרי שאינו אקדמי, בנוי על דברים אחרים. כשאני מדבר על תורה, אני מדבר על הנכונות להפנות בנים ובנות לשנים רבות של תלמוד תורה רציני. באשר לעבודה, במושגים שלנו זו תפילה. הרב עמיטל אמר פעם שיהודי-אמריקני לא רוצה להתפלל אלא להיות מפולל, כלומר להיות אחרי התפילה, וזה נכון גם לגבי הרבה אנשים כאן בארץ. עם כל זאת, חייבים להודות שהסטנדרטים ההלכתיים עלו.
"אנחנו צריכים לא לאבד את הכבוד העצמי. שלא תהיה גאווה ולא יהירות, אבל כן תחושה שהערכים שלנו הם הדברים החשובים בחיים, ושצריך לבנות את החיים בהתאם להם, בכל המישורים. אנחנו צריכים למלא את החיים בערכים שלנו, אבל לא במנותק מהציבור הכללי. לא להתנתק מהאוניברסיטה ולא להתנתק מהצבא. צריכים למשוך יחד, כשכל אחד, מתוך דבקות בעולמו, ימשוך לכיוון שאליו הערכים שלו מובילים".
"בעניין הצבא והישיבות כתבתי בעבר את המאמר 'זאת תורת ההסדר', אבל מאז המצב השתנה לחלוטין. המאמר נכתב לבחורים שהתלבטו בין ישיבות הסדר לישיבות גבוהות כמו 'מרכז הרב' או כפר-חסידים. לבחור שמסיים היום את התיכון יש הרבה יותר אופציות. או הישיבה בעלי, שקמה כמכינה קדם-צבאית, והיום יש שם גם ישיבה רצינית של בחורים שבאים אחרי שלוש שנים של שירות צבאי ללמוד שנה או שנתיים. זו מציאות חדשה".
"העולם החרדי יכול למצוא את מקומו בכל מיני מוסדות ומסגרות, אבל לא בכל מקום אפשר למצוא מה שכל אחד רוצה. הבעיה היא שאלו שלא הולכים לצבא, חלק גדול מהם עושים זאת כי המחנכים או ההורים שלהם חוששים. לא זו הדרך האופטימלית להחליט אם ללכת לישיבה או לצבא. המצב האופטימלי צריך להיות שגם בחורים שמושרשים ביראה ובאמונה ילכו לצבא בלי לפחד. לא כל אחד יש לו הכלים, היכולת או הסבלנות לשבת כמה שנים וללמוד רוב היום גמרא. בחורים כאלו עדיף שילכו לצבא, ולהפך - יש כאלו שלא מוצאים את מקומם בצבא, אז שיהיו בישיבה. אידיאולוגית אני שלם עם המצב של צירוף צבא ותורה, אבל מעשית אני מרגיש קצת כישלון בזה שאין לנו מספיק חיילים של תורה".
האירוע לכבודו של הרב ליכטנשטיין כלל שיעורי תורה שהועברו על ידי ילדיו: לא רק ארבעת הבנים אלא גם שתי הבנות, שלוקחות חלק בולט במהפכת לימוד התורה לנשים בציבור הדתי-לאומי. אסתי רוזנברג עומדת בראש בית המדרש לנשים בקיבוץ מגדל-עוז, ואחותה הצעירה טוני מיטלמן מלמדת גמרא ותורה שבעל פה במדרשת אמי"ת 'באר' בירוחם ובמסגרות נוספות. אביהן עמד על כך שהשתיים ילמדו תורה שנים רבות לפני שהחלה אותה מהפכה. הוא עצמו למד איתן בקביעות, ואת כניסתה לעול מצוות ציינה כל אחת מהאחיות בסיום סדר משניות. עם זאת, כשמייחסים לרב ליכטנשטיין ולבנותיו חלוציות בתחום, הוא מבקש לדבר על אחרים.
"החלוץ בכל הסיפור הזה הוא לא הציבור הדתי-לאומי, אלא מוסד שהיום חושבים אותו לשמרני וחצי-חרדי, וזו המכללה של הרב יהודה קופרמן בירושלים. זה המוסד הרציני הראשון שנפתח לבנות דתיות. צריך לזכור שגם כששרה שנירר רצתה לפתוח את בית הספר 'בית יעקב' הראשון, התגובות אז היו בדיוק כמו התגובות ללימוד גמרא לנשים. רצו אז ל'חפץ חיים' כדי להלשין על שנירר, והוא אמר להם בתשובה: 'ברמב"ם כתוב שאישה שרוצה להתגייר, מלמדים אותה קצת מצוות חמורות, קצת מצוות קלות ועיקרי הדת. אם אחת שנולדה שיקסע ורוצה לחיות חיים יהודיים צריכה ללמוד את עיקרי הדת, אז אחת שנולדה יהודייה לא נאפשר לה?'"
נשים שלומדות תורה יוכלו לקבל גם תפקידים משמעותיים בהנהגה התורנית?
"במרוצת הזמן יצטרכו למצוא את הדרך איך לשלב ולגשר בין ההלכה לבין השאיפות התורניות של הנשים והתרומה שהן יכולות לתרום. השילוב שלהן יעשיר אותן ויעשיר את הקהילה. אל תשכח שהיום יש הרבה נשים שמסיימות את פרק הילודה וגידול הילדים בגיל 40-45, ויש להן לפי הסטטיסטיקה עוד שלושים שנה שבהן אפשר ללמד, לתרום ולעשות".
אישה תוכל לכהן כרבנית קהילה?
"אני לא יודע. ברור שיש ראשונים שחשבו שזה בסדר ויש כאלו שסלדו מהרעיון. רש"י על התורה מביא את דברי 'הספרי' על הציווי למנות שופטים: התורה אומרת 'הבו לכם אנשים', והספרי תמה 'וכי יעלה על דעתך נשים?'. אנחנו אומרים: רש"י, מורנו ורבנו, על דעתך זה לא עולה? על דעתנו זה עולה. אחרי שזה עולה יכול להיות שאנחנו נוריד את זה, אבל אנחנו לא חושבים שמדובר בשיגעון או טירוף. הציווי לבנות עולם ניתן גם לנשים וגם לגברים, 'לעבדה ולשמרה'. ומה אתה חושב, שאצל החרדים זה אחרת? אין שינויים? החרדית שבחרדים מתלבשת היום בצורה שאם היא הייתה נמצאת בעיירה ברוסיה או במרוקו, היו זורקים אותה מכל המדרגות".
לרגל יום הולדתו הוציאה ישיבת הר עציון מהדורה חדשה של שמונה ספרים המכילים את סדרת שיעוריו במסכתות שונות בתלמוד, כפי שסוכמו ונערכו על ידי תלמידיו. הספר הראשון בסדרה, שזו כבר המהדורה החמישית שלו, ראה אור לפני 15 שנה, לאחר שהתלמידים ביקשו מרבם להוציא קובץ של סיכומי שיעורים שמסר בענייני טהרות. הרב ליכטנשטיין, שידוע כדייקן ויסודי בכל דבר שיוצא מתחת ידו, חשב שמדובר בלא יותר מחוברת פנימית, והתרצה לבקשת התלמידים. לאחר שראה שהקובץ מעורר עניין ונרכש בידי רבים, הוא הסכים שיוצאו לאור ספרים נוספים. סדרת הספרים על מסכתות התלמוד זכתה בשנה האחרונה בפרס הרב קוק לספרות תורנית מקורית. בנימוקיהם כתבו השופטים: "הרב ליכטנשטיין מביא את שיטת הלימוד הבריסקאית לזיקוק ומיצוי מעמיקים ומרשימים, ופותח את הלמדנות התלמודית המסורתית לפני בני הדור".
"יש דברים שמבשילים, וכשהפרי בשל לפעמים הוא נופל מהעץ ולפעמים צריכים לטפס ולהוריד אותו", אומר הרב ליכטנשטיין על עיתוי הוצאת ספריו. "גם הזמן עושה פה לא מעט. אדם מרגיש שביום מן הימים הוא יגיע לעולם האמת, ושואל את עצמו מה הוא יביא איתו, ועד כמה שזה נשמע קצת אגואיסטי בשלב מסוים הוא מרשה לעצמו לפרסם דברים. אבל לעצמו, זה לא רק הוא פיזית אלא החוג שלו, ובראש ובראשונה המשפחה שלו. בשלב מסוים אדם גם מכיר בכך שהזמן אוזל, ואם הוא יחכה לעשות את המושלם, יכול להיות שהמושלם לא יבוא. כמובן, אדם שמפיץ תורה או כל דבר אחר בעולם, צריך לשאול את עצמו האם הציבור רוצה והאם הציבור מוכן. וזו שאלה שגם אני צריך לשאול את עצמי.
"אני לא חושב שעשיתי מהפכה בתלמוד התורה בארץ. יש אזורים רוחניים מסוימים שנגעתי בהם ושדיברתי אליהם, וקיבלו את זה. הרגשתי שאם אחכה עד שהכול יהיה מושלם, לך תדע אם משהו ייצא מזה. אדם לא יודע מה יילד יום. ברוך השם, זכיתי ליציבות רבה בחיים, הרבה יותר ממה שאנשים גדולים ממני לא זכו. בריאות טובה, מצב כלכלי סביר, ובעיקר מסגרת לימודית רוחנית שציבור משמעותי של תלמידים רוצה להגיע אליה. זכיתי להיות בישיבה עם צוות מסור, שהעובדים בתוכה מקדמים אותה ביחד, וזה נכס שלא יסולא בפז. הרגשתי שאם אנשים רוצים בהוצאת הדברים, ואם זה עוזר להם, זה יעזור גם לי מכל הבחינות".
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
