אבולוציה: האם יש כאן בעיה לאדם המאמין?
ההתנגדות של הנוצרים הפונדמנטליסטים בארצות הברית לתורת האבולוציה אינה נובעת מגישה דתית אלא מבעיה פסיכולוגית. כך מסביר פרופ' נתן אביעזר מאוניברסיטת בר-אילן. לדבריו מבחינה מהותית אין שום סיבה אמונית לדחות את תורת האבולוציה
במקביל דרשו כי אמונתם שכל מין ומין בעולם-החי הוא תוצאה של מעשה בריאה נפרד תוצג כגישה חלופית ושוות-ערך להסבר המדעי בדבר מקורו של עולם-החי.
ננסה לברר את הסיבה להתנגדותם הנחרצת של הפונדמנטליסטים לרעיון האבולוציה. ישנן בוודאי עוד תופעות טבע שההסבר המדעי לקיומן אינו עולה בקנה אחד עם פשוטו של מקרא, אבל לא היה בהן כדי לעורר תביעה תקיפה מצד גורמים דתיים לשינויים בתכנית הלימודים. ניקח לדוגמה את הקשת. בכל בית ספר נלמדת התיאוריה של ניוטון, לפיה הקשת היא תופעה טבעית המתרחשת כאשר קרני השמש נשברות במהלך מעברן דרך טיפות הגשם, והטיפות משמשות כפריזמה היוצרת את קשת הצבעים המרהיבה.
התורה, לעומת זאת, נותנת לתופעת הקשת הסבר שונה לגמרי. על-פי התורה (בראשית ט:יג), הקשת היא יצירה אלקית שנועדה לשמש כאות לבני האדם, כהבטחה שלא יבוא עוד מבול על העולם 'לשחת כל בשר'. למרות השוני המוחלט בין שני ההסברים לתופעת הקשת, מעולם לא נשמעו תביעות מצד גורמים דתיים ללמד את תיאוריית ניוטון בתור 'השערה גרידא', ולהקפיד כי בשיעור טבע ילמדו במקביל גם את הגרסה התורנית להיווצרות הקשת. מה כה פוגעני באבולוציה בעיני הפונדמנטליסטים? מדוע היא מעוררת אותם לצאת נגדה בצורה כה נמרצת?
מערכת השמש
יש עוד נושא מדעי שגרם בזמנו לסערת רוחות ולמחלוקת גדולה אף יותר. הכוונה היא לשאלה האם כדור הארץ חג סביב השמש או להפך – השמש היא הסובבת את הארץ. כידוע, התקיים משפט של הכנסייה הקתולית נגד האסטרונום האיטלקי בן המאה השבע עשרה, גלילאו, בשל תמיכתו בתיאוריה שכוכבי-הלכת חגים סביב השמש. גלילאו גם הצהיר כי פענוח צפונות גרמי השמים הוא מסמכותו של האסטרונום המצויד בטלסקופ, ולא מסמכותה של הכנסייה. כשריחפה עליו סכנה של הוצאה להורג, נאלץ גלילאו לחזור בו מדבריו ולהביע חרטה.
הוויכוח הדתי סביב השאלה אילו גרמי שמים הם נייחים ואילו ניידים, הוא מוזר ביותר. תיאור בריאת העולם בתורה אין בו ולו מילה אחת של תמיכה בנייחותו ומרכזיותו של כדור הארץ. מהיכן אפוא מופיע בכתבי הקודש הרעיון שהשמש חגה סביב כדור הארץ? יש רמז לכך בספר יהושע, פרק י', בתיאור מהלך הקרב בעמק איילון. יהושע, החפץ בשעות אור נוספות על-מנת להשלים את ניצחונו, מבקש מהקב"ה שיעצור את השמש – שמש בגבעון דום, ובקשתו אכן נענית. על סמך אמירה זו נטען כי במצב רגיל אין השמש קבועה במקומה אלא סובבת סביב כדור הארץ. פרשנות מפוקפקת זו די היה בה כדי שהכנסייה תרשיע את גלילאו, תדון אותו למאסר עולם ותורה לשרוף את ספריו! חייב להיות כאן עניין עמוק יותר.
אחד העקרונות החשובים העולים מהכתוב בתורה הוא מרכזיותו של האדם בעולם. הרעיון כי האדם הוא נזר הבריאה, כפי שמרומז בספר בראשית (א:כח-כט) ומצוין במפורש בתלמוד (סנהדרין לח.), הוא מיסודות האמונה של האדם הדתי. מה משמעות הדבר לגבי המצב הגשמי של האדם? האם חשיבותו של האדם מבחינה רוחנית גוררת אחריה חשיבות דומה מבחינה גשמית? אם אכן חשיבותו הרוחנית של האדם מקנה לו גם חשיבות גשמית, הרי קבלת עקרונות האבולוציה, לפיהם התפתח המין האנושי מחיידק פשוט, יהיה בה משום חילול הקודש. אם לאדם מקור גשמי משותף למקק וללטאה, נראה כי משמעות הדבר היא שאנחנו נטולי רוחניות כמותם.
האחיזה הכלל-עולמית שהתיאוריה על מרכזיותו של כדור הארץ קנתה לה, נבעה בעיקר מהחשיבות שהיא העניקה למעמדו של האדם ביקום. התיאוריה לא פותחה כסיכום מוצלח של התצפיות האסטרונומיות, אלא כדי לתת תוספת עצומה לתחושת החשיבות העצמית של האדם. ככל שחלף הזמן, והתצפיות האסטרונומיות הפכו מדויקות יותר, נוספו עוד ועוד הנחות נפתלות להיפותזה של מרכזיות כדור הארץ, כדי ליישבה עם הנתונים האסטרונומיים המצטברים.
תמיכה נוספת לרעיון שתיאוריה זו – שכדור הארץ נמצא במרכז היקום – לא התבססה על שיקולים מדעיים, ניתן למצוא בצורת המסלול שהיא מייחסת לתנועת גרמי השמים. התפיסה המובנת-מאליה הייתה שהשמש, הירח, כוכבי-הלכת והכוכבים כולם, נעים סביב כדור הארץ במסלול מעגלי. אפילו קופרניקוס, שהעלה לראשונה את הרעיון המהפכני שכל כוכבי-הלכת נעים סביב השמש, עדיין האמין כי מסלוליהם מעגליים. מה היה כה מושך בהנחה זו של מסלול מעגלי? צורת האליפסה – המסלול האמתי של תנועת כוכבי-הלכת – הייתה ידועה היטב כבר ליוונים הקדמונים. מדוע האפשרות שגרמי השמים נעים במסלול אליפטי כלל לא נבחנה?
הבריאה ושלמות היקום
כאשר תצפיות מדויקות הפריכו גם את התאוריה ה'משופרת' הזו, נוספה ההשערה שמרכז המעגל סובב את מרכזו של מעגל אחר שהוא עצמו נע בתנועה מעגלית. ההיאחזות בקרנות המזבח של מסלולים מעגליים בלבד, למרות מורכבותה והסתבכותה של התאוריה, הייתה משום שהשיקולים התאולוגיים של האסטרונומים בימי הביניים הגבילו אותם ואילצו אותם לייחס לבריאה צורות גאומטריות מושלמות בלבד.
רק במאה השש עשרה, הגיעה הקהילייה המדעית סוף-סוף להכרה, שהתאוריה לפיה חגים כל גרמי השמים סביב כדור הארץ, פשוט אי-אפשר ליישבה עם התצפיות האסטרונומיות, גם לא בעזרת כל ההתפתלויות המתמטיות. בהדרגה התקבלה התאוריה בדבר מרכזיותה של השמש ביחס לכוכבי-הלכת הסובבים אותה, תוך מיקומה של האנושות בכוכב-לכת 'זוטר', רחוק ממרכז היקום.
כאשר כבר השלימו הפונדמנטליסטים עם מצב מצער זה, נפלה עליהם 'מכה' חדשה. בשנת 1859 פרסם צ'רלס דארווין את ספרו המפורסם על מוצא המינים, המציג את תאוריית האבולוציה באמצעות הברירה הטבעית. תאוריה זו טוענת כי כל המגוון של החי והצומח, כולל האדם, התפתח כולו בהדרגה מצורות חיים פשוטות יותר. המדענים כבר הוכיחו כי כוכב-הלכת שבו מתגורר האדם הוא חסר ייחוד מבחינה פיסית; כעת באו המדענים וטענו כי אין למין האנושי כל ייחוד גם בעולם הביולוגי. אם נאלצו הפונדמנטליסטים בסופו של דבר להסכים כי כדור הארץ אכן אינו נמצא במרכז מערכת השמש, שהרי יהיה זה אבסורדי להכחיש עובדה זו כיום, הנה במה שנוגע לאבולוציה, הם ממשיכים לעמוד בתוקף על טענותיהם בדבר ייחודם הביולוגי של בני האדם.
לאור האמור ברור שלא הטקסט של ספר בראשית הוא הסיבה להתנגדותם הנמרצת של הפונדמנטליסטים לאבולוציה, אלא השקפת-עולם שלהם.
התפיסה הפונדמנטליסטית של רוחניות האדם, מחייבת שמקורו הפיסי של האדם יהיה שונה מזה של בעלי-חיים 'נחותים'. תפיסה זו רואה פחיתות כבוד לאדם בקביעה כי 'אבותיו הקדומים של אדם היו קופים'. על-פי השקפתם, לכל מין ישנו המקום שקבע לו הבורא בעולמו, וכך נשמר מעמדו הרוחני הייחודי של האדם. יש הבדל חשוב מאוד בין הוויכוח על מרכזיות השמש ובין הוויכוח הנוגע לאבולוציה. במאה העשרים ואחת, הידע הרב שיש בידינו באסטרונומיה ובמדעי החלל אינו מאפשר עוד להכחיש את מרכזיותה של השמש. ואולם הדיון באבולוציה עוסק באירוע שהתרחש בעבר הרחוק, לפני היות האדם. אי-לכך, טוענים הפונדמנטליסטים, מי יודע מה באמת קרה? ייתכן שהייתה אבולוציה, וייתכן שלא. מדובר בסך הכול ב'תאוריה בלבד', והפונדמנטליסטים לא ישנו את עקרונות אמונתם כל אימת שמישהו מעלה תאוריה בלתי-מוכחת.
כל השאלות התאולוגיות הללו נעלמות כאשר מבינים כי החשיבות הגשמית של דבר כלשהו והחשיבות הרוחנית שלו אינם תלויים זה בזה כלל ועיקר. היהדות אכן מדגישה שרוחניות נמצאת לעתים בדברים הפשוטים ביותר. ההכרה שספר בראשית דן בתכונות הרוחניות של האדם, ולא בגשמיותו, מביאה אותנו להבין שהביטוי, ויברא אלוקים את האדם בצלמו, מתייחס למגוון התכונות הרוחניות הייחודיות של האדם, ולא לבריאתו הפיסית (בריאת יש מאין). פרשנים שונים מסבירים כי הפועל 'ויברא' בבריאת האדם (בראשית א:כז) מתייחס ליכולות האינטלקטואליות והרוחניות המאפיינות את המין האנושי. רש"י, ר' סעדיה גאון, ר"ע ספורנו, רד"ק והרמב"ן – כולם מדגישים כי עליונות האדם על המינים האחרים היא בתחומי הדיבור, הידע, החכמה והיצירה. מבחינה גופנית, האדם חסר כל ייחודיות, והוא נחות מבעלי-חיים רבים.
ההבחנה בין אפיונים רוחניים ואפיונים גשמיים מודגמת היטב בעזרת השוואה בין השימפנזה לבין האדם. בעבר נהגו הביולוגים להגדיר הבדלים בין בעלי-חיים שונים על סמך הבדלים מבניים של הרקמות, של השלד ושל המערכות הפנימיות. השוואות אלו הובילו רק להערכות איכותיות, שלעתים לא היו אלא ניחושים בלבד. ואולם בשנות השבעים של המאה הקודמת היו התפתחויות בביולוגיה המולקולרית שהניבו שיטה כמותית, הידועה כ'שעון הדנ"א המולקולרי', והמאפשרת למדוד את הקרבה הפיסית בין המינים השונים. מחקרים שנערכו בעזרת שיטה זו העלו, כי הקוף שתכונותיו הפיסיות הן הדומות ביותר לאלו של האדם (Homo sapiens), הוא השימפנזה. בעבר נטו לחשוב שדווקא הגורילה היא הדומה יותר לאדם.
כל חלבון עשוי משרשרת ארוכה של מאות יחידות הקרויות חומצות אמינו, המתחלקות ל-20 סוגים שונים. החלבונים שונים זה מזה בחומצות האמינו שלהם – סוגי חומצות האמינו, מספרן וסדר הרכבתה של השרשרת החלבונית. הגורם האחראי להרכב השרשרת החלבונית הוא הגן. כל גן הוא קטע של מולקולת הדנ"א, המורכבת משרשרת ארוכה מאוד של יחידות מבנה בסיסיות הנקראות זוגות-בסיס (base-pairs). פענוח הקוד הגנטי, שעל-פיו מתורגם הרצף של זוגות-הבסיס בגן לחלבונים, הוא אחת התגליות הגדולות של הביולוגיה המולקולרית.
על רקע התיאור הבסיסי הזה נוכל עתה להסביר את שיטת 'שעון הדנ"א המולקולרי' לקביעת רמת הדמיון בין מינים שונים. ניקח לדוגמה את חלבון ההמוגלובין. זהו חלבון טיפוסי המצוי בדמם של בעלי-חיים, ויש לו תפקיד מרכזי בהולכת חמצן לתאי הגוף. הגן לייצור המוגלובין מכיל 861 זוגות-בסיס. אם נשווה את הרצף של זוגות-הבסיס בגן האחראי לייצור חלבון ההמוגלובין בשני בעלי-חיים שונים, נוכל לקבוע את הדמיון ביניהם, וזאת בלי לבדוק את בעלי-החיים עצמם. הסוס, למשל, שונה למדיי מהאדם, ואכן נמצא כי 20% מזוגות-הבסיס בגן האחראי לייצור המוגלובין בסוס שונים מאלו שבגן האנושי. לעומת זאת, כצפוי, הגן האחראי ליצור המוגלובין דומה מאוד באדם, השימפנזה והאורנגאוטן, אבל יש שוני משמעותי ביניהם לבין הגן בחתול, שהוא דומה למדיי לגן של הנמר.
על‑פי בדיקה השוואתית של זוגות-הבסיס בדנ"א של הרבה גנים שונים, נקבע שהשימפנזה הוא מין הקוף הדומה ביותר לאדם. למעשה, המערך השלם של זוגות-הבסיס בדנ"א של האדם זהה ב-98.5% לזה של השימפנזה. ממצא זה מצביע על קרבה ביולוגית רבה בין שני המינים.
יש אנשים שהמידע הזה גורם להם אי-נחת, משום שהם רואים בו קביעה שהאדם אינו שונה בהרבה מהקוף. אולם פרשנות זו מוטעית לחלוטין. כל מי שעיניים בראשו יכול לראות את ההבדל העצום בינינו לבין הקופים. בכל הנוגע להיבטים רוחניים – אינטליגנציה, כושר הבחנה, יצירתיות, חשיבה, מוסר – הישגיה של השימפנזה זניחים לחלוטין לעומת הישגיו של האדם. אף שימפנזה מעולם לא כתב ספר, או צייר ציור, או פיתח תאוריה מדעית, או הגה רעיון פילוסופי, או הקים קרן צדקה. ובאמת, לנוכח הזהות הרבה של המאפיינים הפיסיים של האדם והשימפנזה, עולה מאליה השאלה מדוע קיים פער כה עצום בין תכונותיהם הרוחניות? אולי התשובה היא, שעל האדם שורה רוח אלוקים.
מעשה הבריאה, המתואר בספר בראשית, נשאר נאמן להפרדה זו שבין הפיסי לרוחני. לכן אין כל השפלה בעובדה שהמין האנושי מאכלס כוכב-לכת חסר-ייחוד הסובב כוכב חסר-ייחוד. גם אין כל פסול בכך שההיסטוריה האבולוציונית משותפת לאדם ולכל שאר בעלי-החיים. ייחודו של האדם הוא בצלם האלוקים שבו נברא, וייחוד זה אינו מתבטא במיקום כוכב-הלכת שלו או בגנים הנמצאים בתאי גופו, אלא בתכונותיו הרוחניות בלבד. אין אפוא כל סיבה לאדם המאמין להתנגד לתאוריה בדבר מרכזיותה של השמש, או לגנות את האבולוציה, מסיבות דתיות.
בפרק השני פסוק ז' של ספר בראשית כתוב: וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה.
פסוק זה מתאר את האופי הכפול של האדם – צירוף של הפיסי (עפר) והרוחני (נשמה). המסר בפסוק זה הוא שהאדם נוצר על-ידי יציקת תוכן רוחני (נשמה) לתוך יצור פיסי (עפר מן האדמה). ייתכן כי היצור הפיסי, המוזכר ראשון, נוצר בתהליך אבולוציוני שנמשך מיליוני שנים. התכונות המהותיות החשובות של האדם הן המאפיינים הרוחניים שלו, שאותם יצק הבורא לישות פיסית שכבר הייתה קיימת (ויפח באפיו נשמת חיים). השילוב הזה של הפיסי והרוחני, הוא המאפיין את 'האדם'.
בפסוקי התורה המתארים את התהוות עולם-החי, אנו מוצאים שימוש בשני פעלים שונים. ביצירתם של בעלי-החיים הראשונים נאמר: 'ויברא אלוקים' (א:כא), ובהמשך, כאשר מדובר ביצירתן של חיות היבשה, נאמר: 'ויעש אלוקים' (א:כה). הפועל 'ויברא' והפועל 'ויעש' מורים על פעולות השונות זו מזו במהותן. בריאה היא יצירה חדשה בתכלית, או מן הבחינה הפיסית (יש מאין) או מן הבחינה המהותית (יצירת ישות חדשה לחלוטין – כגון חיים), ואילו עשייה הוראתו יצירת משהו מורכב ממשהו פשוט יותר (כגון עשיית רהיט מבול עץ).
אפשר להסתייע בהבדלים לשוניים אלו בהסברת פסוקי התורה. את הביטוי 'ויברא אלוקים', שנאמר בהקשר להופעתם של היצורים הימיים הראשונים, אפשר לייחס לבריאת החיים עצמם; את הביטוי 'ויעש אלוקים', שמשמש ביצירתם של בעלי-החיים היבשתיים, אפשר לפרש כהתפתחות מאוחרת יותר.
שני נושאים מדעיים נדחו על-ידי חוגים פונדמנטליסטים: אבולוציה בזמננו ומרכזיות של השמש בימי הביניים. בכל אחד מהנושאים הללו, ההתנגדות נשענת על השקפת-עולם הקובעת שערכו הרוחני של האדם חייב לבוא לביטוי גם בחשיבותו הפיסית. אולם אין הדבר כן. התורה רואה ברוחניות וגשמיות שני עניינים שאינם נוגעים זה בזה. לאור האמור אין לאדם המאמין כל סיבה להתנגד מבחינה דתית להנחות או לממצאים המדעיים הקשורים באבולוציה, היות שהם אינם פוגעים ביסודות האמונה כלל וכלל.
פרופ' נתן אביעזר הוא מרצה בפקולטה לפיזיקה באוניברסיטת בר-אילן
קבלו את מקור ראשון לשבועיים היכרות ללא תשלום » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
