שמחה וערעור – הילכו שניהם יחדיו?
בצד השמחה המלווה את חג האסיף, זהו גם חג הקורא תגר על היציבות ומעורר את אי הוודאות: עומד אדם אל מול יבולו שאסף ורואה ברכה בעמלו, אבל גם יודע שהנה עומדת בשער התקופה התובענית הקרויה בפי כל "אחרי החגים"; ומה יהיה בה, בשנה המתחדשת?
חכמת התיאום בין עונת הסתיו לבין חגי תשרי, שחשבון נפש הוא יסוד מרכזי בהם, מעוררת השתאות, ואיננה מובנת מאליה. שלישיית החגים נחתמת
בצד השמחה המלווה את חג האסיף, זהו גם חג הקורא תגר על היציבות ומעורר את אי הוודאות: עומד אדם אל מול יבולו שאסף ורואה ברכה בעמלו, אבל גם יודע שהנה עומדת בשער התקופה התובענית הקרויה בפי כל "אחרי החגים"; ומה יהיה בה, בשנה המתחדשת?
הסוכה - סממן החג הבולט ביותר - מבטאת את המרחב שבין יציבות לארעיות: החוסה בה לא לגמרי חשוף אל החוץ, אבל גם לא בבית המגונן; נוסף על אלה ספר קהלת הנקרא בסוכות מחריד במיוחד את המוסכמות מרבצן הנינוח.
לפני יותר מאלפיים שש מאות שנה, במועדי העלייה לרגל, הגיעו אנשים רבים מכל קצות הארץ אל בית המקדש בירושלים כדי לקיים את מצוות ההיראות לפני ה'; אפשר שהיה זה בסוכות, כשפגשו בשערי המקדש אדם תימהוני ופרובוקטור. הוא עמד במקום ההומה והקדוש ביותר בעיני העם, ושחט כמעט כל פרה קדושה:
אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה ... וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ (ירמיה ז' 4 ו 14).
אתם חושבים 'ביטחון ביטחון ועוד פעם ביטחון', אמר התימהוני העונה לשם ירמיהו, אבל ביטחונכם במקדש הוא שווא. ישיבתנו בארצנו איננה מותנית בהקרבת קרבנות בבית המקדש; זכותנו על הארץ כרוכה באופייה המוסרי של החברה.
וממשיך ואומר ירמיהו: אתם חושבים, בני יהודה, שאתם טובים יותר מהישראלים שממלכתם הצפונית כבר נחרבה, ושחורבן לעולם לא יגיע עדיכם?! הישראלים ראו בבית אל ובדן את מקום עבודת האלוהים; נדמה לכם, אנשי יהודה, שפולחן בבית המקדש בירושלים - מקום הבחירה של האל – רצויה לה' ומחסנת אתכם מכל פגיעה?! לא כך!
אתם חושבים שבית המקדש חסין מכל פגיעה כי אלוהים שוכן בו והוא יגן על משכנו?! זו טעות! והראיה - מקום משכנו של אלוהים כבר נפגע פעם, בשילה.
דברי ירמיהו בהחלט לא התקבלו בשמחה. אפילו לא בברכה. הוא ספג פגיעות רבות וקשות מהחברה שאותה ביקש לטלטל – הוא הוכה על הלחי, הושלך לבור טיט, נשפט וכמעט הוצא להורג. החברה היהודאית של זמנו נאחזה במוכר, וביקשה את המבטיח והיציב; לא היה בה העוז והפתיחות לבחינה מתחדשת של מוסכמותיה, ושל מה שהחשיבה כאושיות קיומה.
המשוררת והסופרת הפינית אווה קילפי כתבה בשירה "ברוך הבא":
תַּגִּידִי מִיָּד אִם אֲנִי מַפְרִיעַ
הוּא אָמַר כְּשֶׁנִּכְנַס מִבַּעַד לַדֶּלֶת
וַאֲנִי תֵּכֶף מִסְתַּלֵּק
אַתָּה לֹא סְתָם מַפְרִיעַ
הֵשַׁבְתִּי לוֹ
אַתָּה מְטַלְטֵל אֶת כָּל קִיּוּמִי
בָּרוּךְ הַבָּא
יציבות היא דבר רצוי; אלא שערעור, על מחיריו, שומר מפני התאבנות וניוון. חג הסוכות מטה מעט את העולם לטובת הארעיות. לא מקום רע כל כך לפתוח בו את "אחרי החגים".
הכותבת היא חברת סגל במכון הרטמן
נא להמתין לטעינת התגובות
