יום כיפור ישראלי: תפילות, שירים ואתם
יום הכיפורים היה ונותר יום מיוחד, שנטוע בלב הקונצנזוס הישראלי. מי בבית הכנסת ומי מחוצה לו, כל אחד מוצא את דרכו להתחבר ליום הקדוש בשנה. nrg גאה להציג טקס יום כיפור שנע בין כל נדרי לבין אריק איינשטיין, כפי שהוא מופיע בספר "חג ישראלי"
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה – יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'. וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא – לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם. כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה – וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ! וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה – וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב, מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם (ויקרא כג כו-לב).
התאריך שניתן ליום הכיפורים הוא היום העשירי בחודש השביעי (הוא חודש תשרי על פי מניין החודשים המקראי, שמתחיל בניסן). תיאור היום: יום מקוּדש שבו אסורה כל מלאכה. הציווי המיוחד ליום זה: עינוי כל נפש וקורבן אשֶׁה לה'. תפקידו המיוחד של היום: "לכפּר עליכם לפני ה' אלוהיכם".
קורבנות ואיסור מלאכה מוּכּרים לנו גם מחגים ומועדים אחרים, ומכאן שייחודו של היום הוא בעינוי הנפש. אין כאן ביאור מהו עינוי נפש, אך הפרשנות המקובלת לאורך כל הדורות היא שמדובר בצום. מפסוקים אלה ניתן להבין שיש יום אחד בשנה המיועד לכפרה לפני ה', הוא יום הכיפורים. יום זה הוא שבתון לכל דבר, ויש בו חובת צום, שהיא כנראה חלקו של האדם בתהליך הכפרה שהוא עובר.
מהי הכפרה? מבחינה לשונית השורש כ.פ.ר מציין מְחִיָּה (בארמית: לכפר = לנקות) או כיסוי (הכפורת, למשל היא הכיסוי של ארון הברית. גם תיבת נֹח כוסתה בזפת, המכוּנה כֹּפֶר: "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר", בראשית ו', יד'). מה מנקים או מה מכסים בכפרה? כדי לענות על שאלה זו, נעיין בספר במדבר, המוסיף לנו מידע בדבר הקורבנות שיש להקריב ביום הכיפורים:
וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה – מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם, כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ. וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ: פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד, אַיִל אֶחָד, כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה, תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם. וּמִנְחָתָם – סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן: שְׁלשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר, שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד, עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד – לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים. שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת, מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים, וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ, וְנִסְכֵּיהֶם (במדבר כט ז-יא).
לפי פסוקים אלה, תהליך הכפרה כולל לא רק עינוי נפש, אלא גם קורבן חטאת מיוחד – "חטאת הכיפורים" – המוקרב בנוסף לקורבנות הרגילים. אם כך, כדי לפענח את מושג הכפרה יש לדון בפשר קורבנות החטאת, שאינם מוצמדים בפירוש לחטא מסוים. ניתן להסביר אותם בשתי דרכים: לפי ההסבר הראשון, "חטאת הכיפורים" באה לכפר על חטאים שאינם ידועים, כגון חטאים שנשכחו או שנעשו בבלי דעת. הכפרה היא, לפיכך, התמודדות עם החטא. ההסבר השני הוא שקורבנות אלה אינם קשורים כלל בחטא. זהו קורבן המשמש מעין "טיפול תקופתי מונע", חיטוי. ההכפלה של החטאת ביום כיפור, שהרי יש בו שני קורבנות חטאת – נותנת ליום משנה תוקף בהקשר זה. לפי הסבר זה, הכפרה ביום הכיפורים מתמודדת עם הסכנות המאיימות על הציבור בשנה הקרובה.
שתי הדרכים להסביר את קורבן החטאת מצביעות גם על שתי דרכים להבין את מושג הכפרה: כפרה היא התמודדות עם חטא שנעשה או עם העונש הצפוי עליו – או שהיא התמודדות עם סכנה אפשרית, בלי קשר לחטא מסוים. בממד הפסיכולוגי אפשר לתרגם את שני מובני הכפרה להתמודדות עם שני רגשות קשים – האַשְׁמה והחרדה.
תפילת "כל נדרי" נפתחת בהוצאת ספרי התורה מארון הקודש והעמדתם בבימה שבמרכז בית הכנסת. ספרי התורה אינם משמשים בטקס זה לקריאה. הם נשארים סגורים ומשמשים כסמלים לסמכות, למסורת ולכבוד. הוצאתם ממקומם הקבוע בארון הקודש אל מקום המתפללים מסמלת את העברת מרכז הסמכות ממקומו הרגיל, המרוחק והנישא, אל קהילת המתפללים.
שליח הציבור פותח את התפילה בעומדו עם ספרי התורה על הבימה. הוא קורא בקול רם, שלוש פעמים:
עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל, בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים.
הטקסט הזה, הנקרא שלוש פעמים, מעוצב כהשבעה. יש לו משמעויות הלכתיות, אך משמעויותיו הטקסיות מאפילות עליהן. מבחינה הלכתית, הוא מתיר לקהל לשתף בתפילתו את העבריינים, שבדרך כלל מוחרמים ומורחקים. הצורך בהכרזה זו נתפס כנובע מהנוכחות הרחבה בבית הכנסת, הכוללת מן הסתם גם עבריינים שאינם מרבים לפקוד את המקום. אבל הצורה הסמלית והטקסית שבהכרזה, ומקומה בפתחו של יום הכיפורים, מחייבים לתת לה גם הסברים במישורים נוספים, סמליים. ההכרזה מובעת בשם הקהל על ידי נציג הקהל, ועִמו ספרי התורה, המייצגים את סמכות הקדוש ברוך הוא (המכוּנה "המקום"), ובסך הכול "על דעת המקום ועל דעת הקהל". היא אינה נאמרת מפי הסמכויות היום-יומיות של הקהילה, כגון הרב או מנהיגי הקהילה, אלא בשם סמכות סמלית, עליונה על חיי היום-יום. אפשר להבין את הדבר כהודאה בכך שכל אחד מאנשי הקהילה, כולל מנהיגיה, רואה עצמו כעבריין, ועל כן נדרשת פעולה המאפשרת לציבור לפתוח בתהליך הכפרה. מסר סמלי זה מדגיש את תודַעת האשמה, האופיינית לתחילת יום הכיפורים, והנדרשת לסיוע מסמכות עליונה.
לאחר ההכרזה על ההיתר להתפלל, נערך באותו מעמד טקס נוסף: שליח הציבור קורא בארמית שלוש פעמים את תפילת "כל נדרי" בקול רם, והקהל אומר עמו בלחש:
כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי וַחֲרָמֵי וְקוֹנָמֵי וְקִנּוּסֵי וְכִנּוּיֵי,
דְּאִנְדַּרְנָא וּדְאִשְׁתַּבַּעְנָא וּדְאַחֲרִימְנָא וּדְאָסַרְנָא עַל נַפְשָׁתָנָא
מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה, וּמִיּוֹם כִּפּוּרִים זֶה עַד יוֹם כִּפּוּרִים הַבָּא עָלֵינוּ לְטוֹבָה, בְּכֻלְּהוֹן אִיחֲרַטְנָא בְהוֹן. כֻּלְּהוֹן יְהוֹן שָׁרָן, שְׁבִיקִין, שְׁבִיתִין, בְּטֵלִין וּמְבֻטָּלִין, לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין. נִדְרָנָא לָא נִדְרֵי, וֶאֱסָרָנָא לָא אֱסָרֵי, וּשְׁבוּעָתָנָא לָא שְׁבוּעוֹת.
בתרגום לעברית:
כל הנדרים והאיסורים והשבועות והחרמות והקונמות והקנסות והכינויים,
שנדרנו ושנשבענו ושהחרמנו ושאסרנו על עצמנו
מיום הכפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה, ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה,
על כולם מתחרטים אנחנו. כולם יהיו מותרים, עזובים, מושבתים, בטלים ומבוטלים, לא בתוקף ולא עומדים.
נדרינו אינם נדרים, ואיסורינו אינם איסורים, ושבועותינו אינן שבועות.
הנושא ההלכתי של הטקסט הזה הוא התרת הנדרים. נדר הוא התחייבות שאדם מקבל עליו. התורה מחייבת אדם לקיים את כל נדריו, ללא סייג: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה', אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה, לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ – לֹא יַחֵל [=יחלל] דְּבָרוֹ. כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל ג). אך בתורה שבעל פה קיימת אפשרות לבטל (להתיר) נדר בתנאים מסוימים: התרת הנדר מתקיימת בבית דין, הנודר חייב לפרט ולתאר את נדרו, ועליו, בעזרת בית הדין, להצביע על טעות שהיתה בידיו בשעת הנֵדר, שבגללה נָדר, ושהתבררה לו לאחר מכן. עצם קיומה של האפשרות להתיר נדר הוא ביטוי לכוחה של התורה שבעל פה לעמוד מול התורה שבכתב.
בטקס "כל נדרי" מתבצעת, לכאורה, התרת נדרים סימולטנית לכל הציבור על כל נדרי השנה שעברה, ומראש גם על כל נדרי השנה הבאה. מובן שטקס זה אינו עומד כלל בתנאי ההלכה של התרת נדרים, ומכאן שאינו מועיל מבחינה הלכתית. אופיו הכמו-הלכתי נועד לשרת מטרות פסיכולוגיות וסימבוליות, ולא את התרת הנדרים ממש. ניתן למנות כמה הסברים לקיומו ולצורתו של טקס זה:
1. במובן הצר, הטקס מבטא את חרדת המתפללים מכך שאולי חיללו את נדריהם, ואת בקשתם לכפרה על כך עם כניסת היום הקדוש.
2. במובן הרחב, הטקס מבטא הכרה בחולשותיהם של בני אדם, ובחוסר יכולתם לעמוד בדיבורם: נדרינו אינם נדרים, שהרי אין אנו אלא בני אדם חלשים. חולשתנו בעניין הנדרים היא סמל לחולשה האנושית בכלל, המתבטאת בחטא, שהרי נשבענו לקיים את התורה ולשפּר את דרכינו, והחטא מבטא כישלון בקיום השבועה הזאת. במובן רחב עוד יותר, התרבות האנושית כולה מבוססת על מחויבויות שונות: במישור המוסרי, הכלכלי, החברתי, המשפחתי וכו'. ההכרה בחולשה האנושית מבטאת את קריסת הביטחון החברתי שבתרבות האנושית מול האמת העליונה, ואת נחיתוּת האדם מול אלוהיו.
3. בניגוד בולט לחולשה האנושית המתבטאת בתוכנו של "כל נדרי", עומד אופיו הטקסי הרשמי, המעוצב כהפגנת כוחו של הציבור לשלוט בהתחייבויותיו ולבטלן. אנו מתיימרים לאלץ את האל למחול על חטאינו באמצעות הפגנת סמכותיות ובמוטיבים טקסיים של הוצאת ספרי התורה מארון הקודש, חזרה על התפילה שלוש פעמים וניגון רב הוד. בכך מופגנת עוצמתה של התרבות האנושית. למעשה, יום הכיפורים עצמו מבטא את השניוּת הזאת: מחד גיסא הוא מבטיח לנו כפרה, ומאידך גיסא הוא מחייב אותנו להודות בחולשותינו בטקסי הווידוי ובדרישת התשובה.
לאחר קריאת "כל נדרי" קוראים בבית הכנסת כמה פסוקים המבטאים את הציפייה לסליחה ולמחילה מאת האל. גם פסוקים אלו נאמרים בסגנון ההשבעה האופייני לטקס כולו, וחוזרים שלוש פעמים. בסיומם מברכים ברכת "שהחיינו" על שהגענו ליום הכיפורים, ומחזירים את ספרי התורה לארון.
בכך מסתיים טקס הפתיחה של יום הכיפורים, ונפתחות תפילות היום עצמן: ערבית (מיד לאחר "כל נדרי"), ולמחרת שחרית, מוסף, מנחה ולבסוף – תפילת נעילה.
בתפילות אלו חוזר עשר פעמים טקס הווידוי, שבו קורא המתפלל רשימה של חטאים המסודרים לפי סדר הא"ב, ומכה על חזהו. רשימה מקוצרת נאמרת בציבור בקול רם, ורשימה ארוכה יותר נאמרת בלחש. להלן נוסח הווידוי הקצר:
אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ, וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתֵנוּ.
שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ עַזֵּי פָנִים וּקְשֵׁי עֹרֶף לוֹמַר לְפָנֶיךָ "ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, צַדִּיקִים אֲנַחְנוּ וְלֹא חָטָאנוּ".
אֲבָל [=אלא] אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ חָטָאנוּ:
אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ, גָּזַלְנוּ, דִּבַּרְנוּ דֹּפִי.
הֶעֱוִינוּ, וְהִרְשַׁעְנוּ, זַדְנוּ, חָמַסְנוּ, טָפַלְנוּ שֶׁקֶר.
יָעַצְנוּ רָע, כִּזַּבְנוּ, לַצְנוּ, מָרַדְנוּ, נִאַצְנוּ, סָרַרְנוּ, עָוִינוּ, פָּשַׁעְנוּ, צָרַרְנוּ, קִשִּׁינוּ עֹרֶף.
רָשַׁעְנוּ, שִׁחַתְנוּ, תִּעַבְנוּ, תָּעִינוּ, תִּעְתָּעְנוּ.
סַרְנוּ מִמִּצְוֹתֶיךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ הַטּוֹבִים, וְלֹא שָׁוָה [=לא היה כדאי] לָנוּ.
וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלֵינוּ [=וכל מה שהבאתָ עלינו היה בצדק] כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ:
נביא כאן גם את ראשיתה של הרשימה הארוכה:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתִּסְלַח לָנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ, וְתִמְחָל לָנוּ עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ, וּתְכַפֶּר לָנוּ עַל כָּל פְּשָׁעֵינוּ:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּאֹנֶס וּבְרָצוֹן:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּאִמּוּץ הַלֵּב:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּבְלִי דָעַת:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּבִטּוּי שְׂפָתָיִם:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּגָלוּי וּבַסָּתֶר:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּדִבּוּר פֶּה:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּדַעַת וּבְמִרְמָה:
[...]
המבנה האלף-ביתי של הרשימה מבטא את היקפם המלא של החטאים. רבים מהחטאים ברשימה הם חטָאי דיבור, ובכך ניתן ביטוי למרכזיותם ולשכיחותם של חטאים מסוג זה.
האופי הציבורי של טקס הווידוי מאפשר לאדם השב מחטאו להתוודות לפני אלוהיו בלי להתבלט, שהרי ממילא כולם מתוודים בצוותא. הפיכת הווידוי לטקס ציבורי בעל נוסח קבוע מקהה את הקושי של החוזר בתשובה להתייצב בגלוי מול חטאו.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ,
כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים.
עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד וְהוֹשִׁיעֵנוּ.
סתיו יהודי \ אברהם חלפי
סְתָו יְהוּדִי בְּאֶרֶץ אֲבוֹתַי
שׁוֹלֵחַ בִּי
רִמְזֵי אֱלוּל.
כְּבָר מִשְׁתַּגְּעוֹת בִּי קְצָת
הַצִּפֳּרִים הַקְּטַנְטַנּוֹת שׁוֹרְקוֹת הָעֶצֶב
שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים.
אָז יִתָּקַע בַּשּׁוֹפָרוֹת לִפְתֹּחַ שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם.
וּפָנִים יְהוּדִיּוֹת מִן הַגּוֹלָה
בַּאֲפַרְפַּר נוּגֶה
יְרַחֲפוּ לִפְנֵי כִּסֵּא אֲדוֹן עוֹלָם.
וּבַקָּשׁוֹת וְתַחֲנוּנִים וְנִיצוֹצוֹת הַרְבֵּה
בְּעֹמֶק עֵינֵיהֶן.
בְּרוּכִים יִהְיוּ כָּל בְּנוֹת וּבְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה,
וְכָל בָּאֵי הַבַּיִת,
הַנֶּאֱסָפִים בַּשָּׁעָה הַזֹּאת.
בְּרוּכָה תִּהְיֶה שַׁלְהֶבֶת קְטַנָּה זוֹ,
הַמַּצִּיתָה, בְּהִתְקַדֵּשׁ מוֹעֵד, רֶגֶשׁ לְבָבוֹת.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל [בשבת: שַׁבָּת וְשֶׁל] יוֹם הַכִּפּוּרִים. מקובל להדליק גם נר נשמה, שידלק עד מוצאי החג. בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה.
קריאה:
וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ – תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם; כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם – לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. (ויקרא טז כט-ל)
מנחה:
עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל,
בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה,
אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים!
אמירה:
כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי וַחֲרָמֵי וְקוֹנָמֵי וְקִנּוּסֵי וְכִנּוּיֵי,
דְּאִנְדַּרְנָא וּדְאִשְׁתַּבַּעְנָא וּדְאַחֲרִימְנָא וּדְאָסַרְנָא עַל נַפְשָׁתָנָא,
מִיּוֹם כִּפּוּרִים זֶה עַד יוֹם כִּפּוּרִים הַבָּא עָלֵינוּ לְטוֹבָה –
בְּכֻלְּהוֹן אִיחֲרַטְנָא בְהוֹן.
כֻּלְּהוֹן יְהוֹן שָׁרָן, שְׁבִיקִין, שְׁבִיתִין, בְּטֵלִין וּמְבֻטָּלִין, לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין.
נִדְרָנָא לָא נִדְרֵי, וֶאֱסָרָנָא לָא אֱסָרֵי, וּשְׁבוּעָתָנָא לָא שְׁבוּעוֹת.
מתוך תפילת יום הכיפורים
תרגום:
כָּל הַנְּדָרִים וְהָאִסּוּרִים וְהַשְּׁבוּעוֹת וְהַחֲרָמוֹת וְהַקּוֹנָמוֹת וְהַקְּנָסוֹת וְהַכִּנּוּיִים, שֶׁנָּדַרְנוּ וְשֶׁנִּשְׁבַּעְנוּ וְשֶׁהֶחֱרַמְנוּ וְשֶׁאָסַרְנוּ עַל עַצְמֵנוּ, מִיּוֹם כִּפּוּרִים זֶה עַד יוֹם כִּפּוּרִים הַבָּא עָלֵינוּ לְטוֹבָה – עַל כֻּלָּם אֲנַחְנוּ מִתְחָרְטִים. כֻּלָּם יִהְיוּ מֻתָּרִים, עֲזוּבִים, מֻשְׁבָּתִים, בְּטֵלִים וּמְבֻטָּלִים, לֹא שְׁרִירִים וְלֹא קַיָּמִים. נְדָרֵינוּ אֵינָם נְדָרִים, אִסּוּרֵינוּ אֵינָם אִסּוּרִים וּשְׁבוּעוֹתֵינוּ אֵינָן שָׁבוּעוֹת.
אמירה (מתורגם):
כָּל נְדָרַי שֶׁאֵינָם נְדָרִים, שְׁבוּעוֹתַי שֶׁאֵינָן שְׁבוּעוֹת וַחֲרָמַי שֶׁאֵינָם חֲרָמִים – אֵינָם מְבִיאִים אֶת הָעֲבַרְיָנִים לִמְקוֹמִי, אֶלָּא אוֹתִי לִמְקוֹמָם שֶׁל עֲבַרְיָנִים. יְשִׁיבָה שֶׁל מַטָּה וִישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה אֵינָן מַתִּירוֹת לָעֲבַרְיָנִים לָבוֹא לִמְקוֹמֵנוּ, אֶלָּא לָנוּ לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים. נוֹכְחוּתוֹ הָאֲמִתִּית שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים אֵינָהּ זוֹ הָעוֹשָׂה אוֹתָנוּ יְפֵי נֶפֶשׁ הַפּוֹתְחִים שׁוּרוֹתֵיהֶם לַחוֹטְאִים, אֶלָּא זוֹ הַשָּׂמָה אוֹתָנוּ בְּמַרְתְּפֵי הַצֵּל, שֶׁבְּחָסוּת חֶשְׁכָתָם נֵדַע לְחַפֵּשׂ אֶת הָאוֹר.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ בְּעֵת עָנְיֵנוּ וְתַעֲנִיתֵנוּ,
שֶׁאָנוּ מְעַנִּים נַפְשֵׁנוּ לְהַכִּיר, וְלוּ יוֹם אֶחָד בְּשָׁנָה,
בִּמְקוֹמֵנוּ בֵּין הָעוֹבְרִים עַל דִּבְרֵי תּוֹרָתְךָ,
וּמְבַקְשִׁים לָנוּ קֶרֶן שֶׁל אוֹר מִבֵּין חַשְׁרַת עֲנָנֶיךָ.
קריאה או שירת יחיד:
וּנְתַנֶּה תֹקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹם.
וּבוֹ תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת.
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַּיָּן וּמוֹכִיחַ, וְיוֹדֵעַ וָעֵד. וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם, וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה.
וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת.
וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא וְחוֹתַם יַד כָּל אָדָם בּוֹ.
וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע, וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע.
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן.
וְיֹאמְרוּ "הִנֵּה יוֹם הַדִּין לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין" כִּי לֹא יִזְכּוּ בְּעֵינֶיךָ בַּדִּין.
וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן. כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ, מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי. וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיָּה, וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם.
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן.
כַּמָּה יַעַבְרוּן, וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן. מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת. מִי בְּקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ.
מִי בַּמַּיִם וּמִי בָּאֵשׁ, מִי בַּחֶרֶב וּמִי בַּחַיָּה, מִי בָּרָעָב וּמִי בַּצָּמָא,
מִי בָּרַעַשׁ וּמִי בַּמַּגֵּפָה, מִי בַּחֲנִיקָה וּמִי בַּסְּקִילָה.
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ, מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף, מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר,
מִי יֵעָנִי וּמִי יֵעָשֵׁר, מִי יִשָּׁפֵל וּמִי יָרוּם.
וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה [...]
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוֹצְרָם וְאַתָּה יוֹדֵעַ יִצְרָם, כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם.
אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר. בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ.
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר, כְּחָצִיר יָבֵשׁ, וּכְצִיץ נוֹבֵל כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלֶה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת, וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם יָעוּף –
וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם.
עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא. מִי יֵדָעֶנּוּ? (ירמיהו יז ט)
קריאה:
בּוֹאוּ וְנַעֲמִיק אֶת הָרְאִיָּה הַנְּתוּנָה לָנוּ בִּשְׁעוֹת הַדְּמָמָה הַגְּדוֹלָה: נִסְתַּכֵּל בָּנוּ בְּעַצְמֵנוּ וְנַשִּׂיג אֶת עַצְמֵנוּ. בּוֹאוּ וְנַשִּׂיג אֶת עַצְמֵנוּ, נַעֲלֶה אֶת חַיֵּינוּ לְתוֹךְ יָדֵינוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּעֲלִים דְּלִי מִן הַבְּאֵר, נֶאֶסְפֵם בְּיָדֵינוּ כֶּאֱסֹף גַּרְעִינִים פְּזוּרִים. עָלֵינוּ לָבוֹא לִכְלַל הַכְרָעָה עַל עַצְמֵנוּ; עָלֵינוּ לְאַזֵּן אֶת הַכֹּחוֹת הַפּוֹעֲלִים בְּנַפְשֵׁנוּ (מרטין
בובר).
בַּיָּמִים הַנּוֹרָאִים
\ אריה סיון
יָמִים אֲשֶׁר בָּהֶם אֵינִי יוֹדֵעַ אֶת נַפְשִׁי –
יִתָּכֵן שֶׁהִיא בּוֹכָה בַּמִּסְתָּרִים וְיִתָּכֵן
שֶׁנָּסָה מִפָּנַי אֶל הֶהָרִים, לְבַכּוֹת
אֶת שֶׁיָּכְלָה לִהְיוֹת.
אֲנִי מַבִּיט בַּמַּיִם הַמְשַׁקְּפִים לִי אֶת פָּנַי
הֵם נִשְׁבָּרִים לִרְסִיסִים
אֵינִי יָכוֹל עוֹד לְהָשִׁיב אוֹתָם לְקַדְמוּתָם
גַּם כַּאֲשֶׁר אֲנִי חוֹפֵן אוֹתָם בְּכַפּוֹתַי.
קריאה:
הזמן
\ לאה גולדברג
הַזְּמַן הַזּוֹרֵם אֵיכָה יְנַסֵּנִי
חֶשְׁבּוֹנוֹ הַכָּפוּל חוֹבָתִי וּזְכוּתִי:
כָּל יוֹם בּוֹנֶה אוֹתִי וְהוֹרְסֵנִי
וּמַשְׁלִים כְּאַחַת אֶת חַיַּי וּמוֹתִי.
זְמַן מָה לִפְנֵי פְּטִירָתוֹ
אָמַר רַבִּי זוּסְיָא:
אִם יִשְׁאֲלוּ אוֹתִי לָמָּה לֹא הָיִיתִי מֹשֶה רַבֵּנוּ – אֵדַע מַה לְּהָשִׁיב.
אֲבָל אִם יִשְׁאֲלוּ אוֹתִי לָמָּה לֹא הָיִיתִי זוּסְיָא – יִסְתַּתְּמוּ טַעֲנוֹתַי.
(אור הגנוז, סיפורי חסידים בעריכת מ' בובר
)
רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלָב הָיָה אוֹמֵר:
אִם אַתָּה מַאֲמִין שֶׁיְּכוֹלִין לְקַלְקֵל, תַּאֲמִין שֶׁיְּכוֹלִין לְתַקֵּן.
(ליקוטי מוהר"ן, מהדורא בתרא סימן קיב
)
רַבִּי בּוּנֶם מִפְּשִׁיסְחָא הָיָה אוֹמֵר:
כָּל אֶחָד צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ לוֹ שְׁנֵי כִּיסִים: בַּכִּיס הַיְמָנִי מֻנָּח הַמַּאֲמָר: "בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם", וּבַכִּיס הַשְּׂמָאלִי: "אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר". (
אור הגנוז, סיפורי חסידים בעריכת מ' בובר).
טוֹב לָאָדָם הֱיוֹת פַּעַם בָּדָד.
לֹא סֵפֶר, לֹא רֵעַ, לֹא צִבּוּר וְלֹא פְּרָט,
רַק הוּא עִם לִבּוֹ, עִם הַלֵּב רַק בִּלְבָד,
טוֹב לָאָדָם הֱיוֹת פַּעַם בָּדָד.
וְטוֹב כִּי יֵצֵא פַּעַם רֵיק מִנְּכָסָיו,
לֹא בַּיִת, לֹא שָׂדֶה, לֹא נִדְרָשׁ, לֹא חַיָּב.
רַק יַקְשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְיַחֲרִישׁ חֶרֶשׁ רַב
טוֹב כִּי יֵצֵא הָאָדָם מִנְּכָסָיו.
כִּי יַקְשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְיָבִין לְחַיָּיו
וְיֵדַע אֲשֶׁר יֵשׁ וְיָחוּשׁ מַה חַיָּב.
(זלמן שזר)
כָּל תְּשׁוּבָה שֶׁהִיא שְׁלֵמָה, מֻכְרַחַת הִיא לִפְעֹל שְׁתֵּי פְּעֻלּוֹת נֶגְדִּיּוֹת עַל הַנֶּפֶשׁ: מִצַּד אֶחָד חֲרָדָה וְיָגוֹן עַל הַחֵטְא וְהָרַע שֶׁבְּתוֹכוֹ, וּמִצַּד הַשֵּׁנִי בִּטָּחוֹן וְשִׂמְחָה עַל הַטּוֹב; שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ, שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם בְּתוֹכוֹ אֵיזֶה חֵלֶק מִמֶּנּוּ. וַאֲפִלּוּ אִם לִפְעָמִים [...] שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא בְּתוֹכוֹ מְאוּמָה מִן הַטּוֹב, הֲלֹא אָז [...] הַכָּרַת הַחֵטְא וְהָרַע שֶׁבְּתוֹכוֹ, הַלֹּא גַּם זֶה עַצְמוֹ הֲרֵי יֵשׁ בּוֹ טוֹב גָּדוֹל (הרב אי"ה קוק, אורות התשובה, פרק טז).
קריאה:
"בִּנְעוּרַי", שָׂח רַבִּי חַיִּים מִצַּאנְז, "הָיִיתִי נִלְהָב וְנִמְרָץ וְהֶאֱמַנְתִּי שֶׁאַחֲזִיר לְמוּטָב אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
כְּשֶׁבָּגַרְתִּי קְצָת, הֵבַנְתִּי שֶׁהַדָּבָר נִבְצָר מִיכָלְתִּי וְדַי יִהְיֶה אִם אַחֲזִיר בִּתְשׁוּבָה אֶת כָּל תּוֹשָׁבֵי עִירִי.
חָלְפוּ שָׁנִים וְשׁוּב הֵבַנְתִּי שֶׁתָּפַסְתִּי מְרֻבֶּה. דַּי יִהְיֶה אִם אַצְלִיחַ לְהַחֲזִיר בִּתְשׁוּבָה אֶת בְּנֵי בֵּיתִי.
וְהַיּוֹם, בַּעֲרֹב יוֹמִי, יֵשׁ לִי רַק תְּפִלָּה אַחַת: הַלְוַאי שֶׁאַצְלִיחַ לְפָחוֹת לְהַחֲזִיר לְמוּטָב אֶת עַצְמִי.
(יראה ואהבה – סיפורים ומימרות חסידיים בעריכת י' רפל).
קריאה:
הַוִּדּוּי – עִקָּרוֹ דְּפִיקָה עַל הַשְּׁעָרִים הַנְּעוּלִים. לִפְעָמִים הֵם נִפְתָּחִים לִפְנֵי הַמִּתְוַדֶּה וְלִפְעָמִים, אוֹיָה, הֵם נִשְׁאָרִים סְגוּרִים, נְעוּלִים. וּכְשֶׁאָדָם עוֹמֵד לְהִתְוַדּוֹת "לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא", וְכֻלּוֹ חֲוָיָה שֶׁל תְּפִלָּה, הֲרֵי לִפְנֵי שֶׁהוּא מַתְחִיל בְּ"חָטָאתִי, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי" – פּוֹרֶצֶת מִפִּיו הַצְּעָקָה: "אָנָּא! אָנָּא תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ!"
(הרב י"ד סולובייצ'יק, על התשובה – דברים שבעל-פה).
קריאה:
וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה? הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד [...] וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר [...] וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם [...] וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בַּלֵּב (משנה תורה, הלכות תשובה ב, ב).
קריאה:
אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, אָנָּא תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ, וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתֵנוּ. [...]
אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ, גָּזַלְנוּ, דִּבַּרְנוּ דֹּפִי.
הֶעֱוִינוּ, וְהִרְשַׁעְנוּ, זַדְנוּ, חָמַסְנוּ, טָפַלְנוּ שֶׁקֶר.
יָעַצְנוּ רָע, כִּזַּבְנוּ, לַצְנוּ, מָרַדְנוּ, נִאַצְנוּ, סָרַרְנוּ, עָוִינוּ, פָּשַׁעְנוּ, צָרַרְנוּ, קִשִּׁינוּ עֹרֶף.
רָשַׁעְנוּ, שִׁחַתְנוּ, תִּעַבְנוּ, תָּעִינוּ, תִּעְתָּעְנוּ.
(מתוך הווידוי המסורתי)
שירה:
אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת, בּוֹחֵן לְבָבוֹת, גּוֹלֶה עֲמֻקּוֹת, דּוֹבֵר צְדָקוֹת –
חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ.
הָדוּר בְּנִפְלָאוֹת, וָתִיק בְּנֶחָמוֹת, זוֹכֵר בְּרִית אָבוֹת, חוֹקֵר כְּלָיוֹת –
חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ.
טוֹב וּמֵטִיב לַבְּרִיּוֹת, יוֹדֵעַ כָּל נִסְתָּרוֹת, כּוֹבֵשׁ עֲוֹנוֹת, לוֹבֵשׁ צְדָקוֹת –
חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ.
מָלֵא זַכִּיּוֹת, נוֹרָא תְהִלּוֹת, סוֹלֵחַ עֲוֹנוֹת, עוֹנֶה בְּעֵת צָרוֹת –
חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ.
פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת, צוֹפֶה עֲתִידוֹת, קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת, רוֹכֵב עֲרָבוֹת,
שׁוֹמֵעַ תְּפִלּוֹת, תְּמִים דֵּעוֹת –
חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ.
(מתוך סליחות בנוסח עדות המזרח).
קריאה:
אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? – אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם! שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם" (יחזקאל לו כה). (מתוך המשנה יומא י, ט
).
יוֹם כִּפּוּר \ אַסתָר שמיר
כַּמָּה אֲנָשִׁים נָחִים עַל שְׂפַת הַיָּם
וְהַיָּם צָם עַל יָדָם.
יוֹנִים אֲדֻמּוֹת מְלַקְּטוֹת
"תַּשְׁלִיךְ" שֶׁנִּזְרַק לֹא מִזְּמַן.
חֵטְא מִתְנַגֵּשׁ בַּסְּלָעִים,
מִתְנַפֵּץ וְנוֹתָר אֱוִילִי-אֱוִילִי –אֲנִי לֹא מַאֲמִינָה
שֶׁאֶפְשָׁר כָּךְ לִסְלֹחַ
גַּם לִי.
קריאה:
וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה.
(במדבר טו כו).
קריאה:
עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם – יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.
עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ – אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. (משנה יומא ח, ט)
קריאה של הסיפור, ושיחה עליו:
מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רַבִּי שִׁמְעוֹן מִמִּגְדַּל גְּדוֹר [=שֵם יישוב] מִבֵּית רַבּוֹ,
וְהָיָה רָכוּב עַל הַחֲמוֹר וּמְטַיֵּל עַל שְׂפַת נָהָר וְשָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה,
וְהָיְתָה דַּעְתּוֹ גַּסָּה עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה הַרְבֵּה.
נִזְדַּמֵּן לוֹ אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְכֹעָר בְּיוֹתֵר.
אָמַר לוֹ [אוֹתוֹ אָדָם]: שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי!
וְלֹא הֶחֱזִיר לוֹ, אָמַר לוֹ: רֵיקָה, כַּמָּה מְכֹעָר אוֹתוֹ הָאִישׁ, שֶׁמָּא כָּל בְּנֵי עִירְךָ מְכֹעָרִין כְּמוֹתְךָ?!
אָמַר לוֹ: אֵינִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא לֵךְ וֶאֱמֹר לָאֻמָּן שֶׁעֲשָׂאַנִי "כַּמָּה מְכֹעָר כְּלִי זֶה שֶׁעָשִׂיתָ".
כֵּיוָן שֶׁיָּדַע [רַבִּי אֶלְעָזָר] בְּעַצְמוֹ שֶׁחָטָא, יָרַד מִן הַחֲמוֹר וְנִשְׁתַּטַּח לְפָנָיו, וְאָמַר לוֹ: נַעֲנֵיתִי לְךָ, מְחַל לִי.
[...]
מִיָּד נִכְנַס רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רַבִּי שִׁמְעוֹן וְדָרַשׁ: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רַךְ כְּקָנֶה וְאַל יְהֵא קָשֶׁה כְּאֶרֶז.
(על פי בבלי תענית כ ע"א-ע"ב)
שירה:
מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב,
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע, וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה.
סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.
(תהלים לד יג-טו)
קריאה:
קְרָא בְגָרוֹן, אַל תַּחְשׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ, וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם. וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן, כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב; יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן: "לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ? עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע?"
הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ – וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ! הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע! לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם! הֲכָזֶה יִהְיֶה [Banner] צוֹם אֶבְחָרֵהוּ? יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ? הֲלָזֶה תִּקְרָא "צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'?"
הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ! הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת! כִּי תִרְאֶה עָרֹם – וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם!
אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח, וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ. אָז תִּקְרָא – וַה' יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע – וְיֹאמַר "הִנֵּנִי" – אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן, וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ – וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם.
- מתוך ישעיהו נח א-י (מתוך הפטרה ליום הכיפורים)
הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ – גם ביום צומכם אתם עסוקים בצורכיכם ונוגשים את בעלי החוב שלכם, הנעצבים על ידכם.
מַצָּה – קטטה.
חַרְצֻבּוֹת – כבלים.
מוֹטָה – עוֹל.
אֲרֻכָתְךָ – רפואתך.
אָוֶן – רֶשע.
קריאה:
"וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא טז לא). הַמָּסֹרֶת מְפָרֶשֶׁת "עִנּוּי" כְּצוֹם, אַךְ אוּלַי יֵשׁ לִקְרֹא זֹאת כְּ"מַעֲנֶה", כִּתְשׁוּבָה לַנֶּפֶשׁ הַמְבַקֶּשֶׁת אֶת דַּרְכָּהּ לְתִקּוּן עוֹלָם.
עִנּוּי בְּמַשְׁמָעוּת שֶׁל צוֹם עוֹסֵק בְּמַה שֶּׁאֵין לַעֲשׂוֹת; עִנּוּי בְּמַשְׁמָעוּת שֶׁל מַתַּן תְּשׁוּבָה לִמְצוּקוֹת הָעוֹלָם הוּא נְקִיטַת מַעֲשֶׂה.
צוֹם שֶׁל סְתָם אֵינוֹ מְתַקֵּן מְאוּם: הַמְכוֹפֵף כְּאַגְמוֹן רֹאשׁוֹ אֵינוֹ רוֹאֶה אֶת מַה שֶּׁקּוֹרֶה בְּעוֹלָמוֹ. הַחוֹגֵר שַׂק וָאֵפֶר כּוֹבֵל אֶת יָדָיו מִלַּעֲשׂוֹת דְּבַר מָה.
הַצָּם כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ שָׁרוּי בַּמֶּרְחָב הַצַּר שֶׁל ד' אַמּוֹתָיו וּמְצַפֶּה לִישׁוּעָה, כְּמוֹ זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ לוֹ מִסְתּוֹר בְּעֵת הַסּוּפָה וּמְחַכֶּה לִגְמוּל כְּשֶׁזּוֹ תַּחֲלֹף; הַצָּם שֶׁל יְשַׁעְיָהוּ שָׁרוּי בָּעוֹלָם הָאֲמִתִּי שֶׁמִּסְּבִיבוֹ, וּבְעֵת סוּפָה הוּא יוֹצֵא לְהָגֵן עַל אֵלֶּה שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד בְּפָנֶיהָ.
הַצָּם כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ נִמְנָע מִדְּבַר מַאֲכָל; הַצָּם שֶׁל יְשַׁעְיָהוּ מַצִּיעַ מֵאוֹצְרוֹת מְזוֹנוֹתָיו לְנִצְרָכִים.
הַצָּם כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ קוֹרֵא וּמִתְפַּלֵּל בֵּינוֹ לְבֵין שָׁמַיִם; הַצָּם שֶׁל יְשַׁעְיָהוּ פּוֹעֵל בְּמִישׁוֹר הַחַיִּים שֶׁל הַמְּצִיאוּת.
הַצָּם כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ מִתְעַטֵּף בְּשַׂק וָאֵפֶר; הַצָּם שֶׁל יְשַׁעְיָהוּ מַצִּיעַ לְבוּשׁ חָדָשׁ לְחַסְרֵי בֶּגֶד.
הַצָּם כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ עוֹרֵךְ טֶקֶס; הַצָּם שֶׁל יְשַׁעְיָהוּ עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה.
וְהַנֶּפֶשׁ נָעָה בֵּין צוֹם וְעִנּוּי בְּמֶרְחָבָהּ הַפְּנִימִי, לְבֵין חִפּוּשׂ אַחַר מַעֲנֶה בַּמֶּרְחָב שֶׁמִּחוּצָה לָהּ.
קריאה:
וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד, וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר: "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת". וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים, וַיִּקְרְאוּ צוֹם, וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם. וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל מֶלֶךְ נִינְוֵה, וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו, וַיְכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר. וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר: "הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה, הַבָּקָר וְהַצֹּאן, אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה, אַל יִרְעוּ, וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ, וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה, וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה, וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם. מִי יוֹדֵעַ, יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים, וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, וְלֹא נֹאבֵד". וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה. וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם, וְלֹא עָשָׂה.
יונה ג ד-י (מתוך הפטרה למנחה של יום הכיפורים)
קריאה:
לֹא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה "וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם", אֶלָּא "וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מְדַּרְכָּם הָרָעָה", וּבַקַּבָּלָה [=בנבואה] הוּא אוֹמֵר "וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם, וְאַל בִּגְדֵיכֶם" (יואל ב יג).
(משנה תענית ב, א)
פְּתַח לָנוּ שַׁעַר בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר, כִּי פָנָה יוֹם.
הַיּוֹם יִפְנֶה, הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא וְיִפְנֶה, נָבוֹאָה שְׁעָרֶיךָ.
(מתוך תפילת נעילה ביום הכיפורים)
קריאה:
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר "גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ, שָׂתַם [=סָתַם] תְּפִלָּתִי" (איכה ג ח). וְאַף עַל פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְּפִלָּה נִנְעֲלוּ, שַׁעֲרֵי דִּמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר "שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה', וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה, אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ [...]" (תהלים לט יג). (בבלי ברכות לב ע"ב)
אל נורא עלילה \ ר' משה אבן עזרא
אֵל נוֹרָא עֲלִילָה, הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה בְּשָּׁעַת הַנְּעִילָה:
מְתֵי מִסְפָּר קְרוּאִים, לְךָ עַיִן נוֹשְׂאִים
וּמְסַלְדִים בְּחִילָה בְּשָּׁעַת הַנְּעִילָה:
שׁוֹפְכִים לְךָ נַפְשָׁם, מְחֵה פִּשְׁעָם וְכַחְשָּׁם
וְהַמְצִיאֵם מְחִילָה בְּשָּׁעַת הַנְּעִילָה:
הֱיֵה לָהֶם לְסִתְרָהּ, וְחַלְצֵם מִמְּאֵרָה
וְחָתְמֵם לַהוֹד וּלְגִילָה בְּשָּׁעַת הַנְּעִילָה:
חוֹן אוֹתָם וְרַחֵם, וְכָל לוֹחֵץ וְלוֹחֵם
עֲשֵׂה בָּהֶם פְלִילָה בְּשָּׁעַת הַנְּעִילָה:
זְכֹר צִדְקַת אֲבִיהֶם, וְחַדֵּשׁ אֶת יְמֵיהֶם
כְּקֶדֶם וּתְחִלָּה בְּשָּׁעַת הַנְּעִילָה:
קְרָא נָא שְׁנַת רָצוֹן, וְהָשֵׁב שְׁאֵרִית הַצֹּאן
לְאָהָלִיבָה וְאָהֳלָהּ בְּשָּׁעַת הַנְּעִילָה:
מְחֵה כָּעָב פְּשָׁעִים, וַעֲשֵׂה נָא חֶסֶד עִם
מְקֹרָאִים סְגֻלָּה בְּשָּׁעַת הַנְּעִילָה:
תִּזְכּוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת, הַבָּנִים וְהָאָבוֹת
בְּדִיצָה וּבְצָהֳלָה בְּשָּׁעַת הַנְּעִילָה:
מִיכָאֵל שַׂר יִשְׂרָאֵל, אֵלִיָּהוּ וְגַבְרִיאֵל
בַּשְּׂרוּ נָא הַגְּאוּלָה בְּשָּׁעַת הַנְּעִילָה:
הספר "חג ישראלי", אותו חיברו ביני תלמי, רונן אחיטוב ואילת לין, יצא לאור לאחרונה בהוצאת "עם עובד". פרקי הספר מקדימים לכל חג וחג מבוא עיוני העומד על עיקרי החג ושורשיו בתרבות היהודית רבת השנים. הטקסים המוצעים בספר מיועדים למשפחות שאינן פוקדות את בית הכנסת וגם למשפחות המבקשות לציין את החג בביתן לאחר התפילה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
