אחותי, את יכולה להשלים מניין?
שירה קדרי-עובדיה למדה בישיבת "הדר" בניו יורק ומספרת על עולם שבו ההלכה והשוויון המגדרי גרים בכפיפה אחת
אל “הדר“ הגעתי בתחילתו של זמן חורף, לאחר סוף שבוע של סופת שלגים עזה. בבוקר יום שני, בשעה שבע וחצי, מנהטן מתעוררת אל יום עבודה שגרתי ועמוס. בצאתי מתחנת הרכבת התחתית אל הרחוב הקר אני מתנתקת מדבוקת האנשים הממהרת ונכנסת אל בית המדרש. השקט שבפנים עומד בניגוד למתרחש בחוץ. חבורה קטנה של תלמידים שהקדימו בכמה דקות מתחילה לארגן את השולחנות המתקפלים ולפזר ביניהם את הכיסאות. המקום משמש בשבתות בית כנסת, ועל כן בתחילתו של כל שבוע יש לשוות לו מחדש מראה של בית מדרש.
הספרים המכסים את הקירות לא מסגירים דבר ממה שמייחד את בית המדרש הזה: סידורים ותנ“כים, משניות וגמרות, ספרי הלכה ומדרש. בקופסאות הפלסטיק השקופות שבהן שומרים התלמידים והתלמידות את חפציהם האישיים אפשר למצוא דפי מקורות משיעורים קודמים, מחברות וקלמרים, תפילין, ספרי קודש ואולי גם ספר שירה אהוב. בית מדרש. כשמגיעה השעה 7:45 מרבית התלמידים והמורים כבר נמצאים. החזן או החזנית צועדים אל קדמת החדר, מאחורי הסטנדר. אפשר להתחיל בתפילה.
בישיבת “הדר“, שהוקמה בקיץ 2007, לומדת מדי שנה קבוצה של כ־25 תלמידים ותלמידות – מראשית חודש אלול ועד שבועות. מרביתם, בוגרי תואר ראשון בשנות ה־20 ותחילת ה־30 לחייהם, מגיעים מרחבי ארצות הברית. מיעוטם מגיעים מישראל. בחודשי הקיץ קבוצת הלומדים גדולה יותר, וכמות הישראלים גדלה בהתאם.
הישיבה אינה משתייכת לאף אחד מהזרמים המוכרים, ונראה שגם אין לה צורך להשתייך לאחד כזה. בכלל, נראה שהנטייה לחפש הגדרות ותוויות מדויקות, נטייה שקשה לדמיין את החיים היהודיים־דתיים בישראל בלעדיה, הרבה פחות בולטת כאן. הרדאר הרגיש המשמש רבים מאיתנו, מדעת או שלא, כדי לשייך את העומדים מולנו לזרמים ותתי־זרמים על פי אופן הלבוש, מקום המגורים או צבע הכיפה – פועל כאן בתדר חלש הרבה יותר.
ובכל זאת, אם נתעקש על הגדרה, הרי ש“הדר“ הוא מקום הלכתי־שוויוני. שתי ההגדרות הללו, על המקף המחבר שביניהן, משמעותיות במידה שווה. את ההקפדה ההלכתית אפשר למצוא בשלוש התפילות היומיות ובשיעורי ההלכה שמלמד הרב איתן טוקר, אחד ממקימי הישיבה, העוסקים בסוגיות הלכתיות מגוונות – משבת וכשרות ועד שאלת ההפרדה בין נשים וגברים בשעת התפילה. וכאן מגיע היסוד השני שעליו מושתתת הישיבה: השוויון. חיי הקהילה ב“הדר“ מבוססים על שוויון מלא בין גברים ונשים. קבוצת הלומדים מורכבת מבני שני המינים, ובצוות המורים חברים רבּנים ורבּות, מורים ומורות. שלוש פעמים ביום הופך חלל הלימוד המשותף למקום תפילה, משותף גם הוא. אין מחיצה.
אי קיומה של המחיצה עשוי בוודאי לצרום לרבים מהקוראים. גם מי שיקבל את הרעיון של בית מדרש משותף לגברים ולנשים עשוי לחוש אי נוחות למשמע תיאור של תפילה מעורבת. לא אכנס לשאלת הצידוק ההלכתי של הדבר, אף שעסקנו בכך לא פעם. כל שאני מבקשת לעשות הוא לספר, מנקודת מבטי, על האופן הטבעי כל כך שבו מתנהלת התפילה הזו; פתאום נראה שאין דבר טבעי יותר מאשר לכנס מניין במקום שבו אנחנו לומדים ביחד; ואין דבר נכון יותר מאשר לקחת חלק בתורנות קריאת התורה והחזנות, ממש כפי שאני לוקחת חלק בתורנות סידור הכיסאות ושטיפת הכלים.
התפילה השוויונית והמשותפת נראית טבעית כל כך בתוך החלל של “הדר“, עד שכמעט לא נתתי את דעתי עליה. הפעם הראשונה שבה הבנתי את מלוא המשמעות של הדבר הייתה ביום שישי אחד, כששני חברים ללימודים ביקשו לארגן קבלת שבת ותפילת ערבית אצלם בסלון. הם ערכו סקר מהיר, כדי לדעת האם יוכלו לארגן מניין. כשפנו אליי, נדרכתי. לראשונה בחיי הוטלה עליי האחריות להשלים מניין. קשה לתאר את ההרגשה המדויקת ברגע הזה; משהו שבין שמחה לחשש, בין גאווה שקטה לאחריות כבדה.
בפרפרזה על יהודה עמיחי, שכתב ש“מי שהתעטף בטלית בנעוריו לא ישכח לעולם“, אני מבקשת לומר: מי שהתבקש להשלים מניין לראשונה בחייו, לא ישכח לעולם.
סדר היום של הישיבה אינטנסיבי, שואב את הלומד פנימה: מסדר בוקר בגמרא לארוחת צהריים, מתפילת מנחה לשיחה, לשיעור או ללימוד חופשי בחברותות לפי נטיית הלב. למרות זאת, קשה להתעלם מהעובדה שאנחנו בלִבה של ניו־יורק. חיי הישיבה מתנהלים על התפר שבין יצירת “תיבת נוח“ סגורה, קהילה מנותקת מהווי החיים שבחוץ, ובין הרצון להיות חלק ממרקם החיים הניו־יורקי; לבנות קהילה שמשפיעה על העולם שבחוץ ומושפעת ממנו. אחד הביטויים לרצון להשפיע על העולם שבחוץ הוא מחויבותם של התלמידים לפעילות חסד שבועית, בבית האבות היהודי השוכן כמה עשרות בלוקים מצפון לישיבה.
פן אחר של היציאה מגבולות בית המדרש מתבטא בניסיון ליצור קהילת בוגרים מגובשת, שתמשיך לפעול ברוח ערכי הישיבה גם אחרי היציאה מבית המדרש. לא פשוט ליצור קהילה כזו, בבית מדרש שבו התלמידים מגיעים מקצוות שונים של ארצות הברית וישראל. ובכל זאת, לאט לאט נוצרים איים קטנים של פעילות “הדרניקית“ מחוץ לגבולות הישיבה, כמו למשל ישיבת “תלפיות“ השוויונית בירושלים, או מניין “סוד שיח“ השוויוני, הירושלמי אף הוא, שרבים מחבריו הם בוגרי הישיבה, ישראלים ואמריקנים כאחד.
כמעט בכל ערב ייפתחו דלתות בית המדרש לקהל הרחב. לאורך השנה מתקיימות בערבים סדרות של הרצאות בתחומים שונים, בהובלתם של ראשי הישיבה ומקימיה. הרב איתן טוקר ידבר על הלכה, הרב ש“י הלד יבחן סוגיות של חסד ומוסר והרב אלי קונפר יחקור את מקורותיה הקדומים של התפילה. בערב אחר של השבוע יתמלא שוב החלל באנשים מבחוץ, הפעם ללימוד בקבוצות קטנות מסביב לשולחנות בית המדרש. לערב השבועי הזה קוראים כאן “90@190“; 90 דקות של לימוד תורה בשדרות אמסטרדם 190. בכניסה מחכים שולחנות עם כיבוד קל, ואחרי תפילת ערבית יתפזרו הנוכחים לקבוצות הלימוד השונות. הנושאים מגוונים: מחסידות ועד אמנות מודרנית בראי היהדות, מסוגיות בתפילה ועד שיעור בשירה עברית מתורגמת לאנגלית. יותר מהתפילה השוויונית, שיעורי ההלכה הסדורים וההרצאות הרהוטות, נדמה לי שערבי ה־“90@190“ ממצים באופן הנכון ביותר את מהותה של הישיבה: “הדר“ הוא מקום של תורה ושל מחויבות עמוקה למצוות, והוא גם מרחב שמאפשר קיום של קולות רבים ומגוונים.
בחודשים ההם בניו יורק הבנתי עד כמה הנחות היסוד שלי – כמי שגדלה בישראל, במציאות שבה שולטת ההגמוניה האורתודוקסית – הן לא מחויבות המציאות. הרבה לפני “הדר“ עליתי וקראתי בתורה, בקהילת “שירה חדשה“ הירושלמית, אבל מאז ומעולם היה ברור לי שהצטרפותם של הוריי לקהילה, ושלי בעקבותיהם, היא מתיחה של גבולות הקונצנזוס הדתי. צעד שמאלה, אם תרצו. ישיבת “הדר“, לפי אמות המידה הללו, היא צעד שובר מוסכמות נוסף. מרדני אפילו.
אלא שעבור רבים מאוד מאנשי “הדר“ האמריקנים, אין שום דבר שובר מוסכמות בתפיסה הדתית של הישיבה. יותר מכך: עבור אחדים, הבחירה ללמוד במקום היא צעד לכיוון ההפוך – של מסגרת הלכתית מחייבת יותר מזו שגדלו בתוכה. מרדנות, אם יש כזו בכלל, אפשר למצוא דווקא אצל הצעירים והצעירות שגדלו במשפחות רפורמיות או קונסרבטיביות וחיפשו תשובה אחרת.
אביטל הוכשטיין, הצלע הרביעית בצוות המוביל של הישיבה, ניסחה זאת כך במאמר שכתבה: “החידוש שלנו בישיבת ‘הדר’ הוא קיומו של עולם שוויוני השוכן ביחד עם קבלת עול תורה ומצוות. הנחות היסוד הדתיות והדרישות הנורמטיביות של הישיבה הן שמרניות בבסיסן, והמחויבות להלכה של ‘הדר’ נתפסת כצעד ימינה בנוף האמריקני“.
התובנה בנוגע להנחות היסוד השונות התבהרה אצלי באחד משיעורי ההלכה שעסק במחיצה, אותה מחיצה הנעדרת מהנוף של הישיבה. בשיעור קראנו מקורות שונים שעוסקים בהפרדה מגדרית, וניסינו לפרק אותם למרכיביהם ולזקק מתוכם תשובות לשאלות כמו למה נועדה המחיצה? האם הפרדה מגדרית בזמן התפילה ובזמנים אחרים הייתה קיימת לאורך כל הדורות? האם יש לה תפקיד מהותי בטקס הדתי, או שהיא תלוית קונטקסט ותרבות? השיעור מרתק, אבל גם מותיר בי חוסר נוחות מסוים. “נדמה לי שאנחנו מתאמצים לחשוף את אי-נחיצותו של פריט שהוא כל כך מובן מאליו בעולם הדתי של כולנו“, אני אומרת. התגובות מוכיחות לי שטעיתי: רבים מהיושבים סביבי גדלו במציאות נטולת מחיצות בבית הכנסת. גם הוריהם, ואפילו הסבים והסבתות שלהם, פקדו באופן קבוע בית כנסת ללא מחיצה. נכון, הם מעוניינים ללמוד על הפן ההלכתי של המחיצה, ועל הסיבות לקיומה או לאי-קיומה. אבל בשונה ממני, הישראלית, הם לא רואים באי-קיומה של המחיצה “ויתור“ על דבר שתמיד היה שם. לא הסרת המחיצה דורשת צידוק. מבחינתם, ההכנסה שלה פנימה היא שטעונה הוכחה.
הכתבה פורסמה במוסף "שבת" של "מקור ראשון"
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
