הצעירה החרדית שסולקה מביתה, חוזרת לנקום
לאה וינסנט גורשה מביתה בגיל 16, רק בגלל שהתכתבה עם בחור. בסוף מסע טרגי היא החליטה להגיש כתב אישום נגד החברה שבה גדלה, בספר חדש שמסעיר את ארה“ב
משקפי ראיה שחורים ולרגליה נעלי עקב אופנתיות, יושבת לאה וינסנט בבית קפה בשכונת הגריניץ' וילג' הבוהמיינית שבדרום מנהטן ונזכרת בנעלי הבית של אביה בבית משפחתה החרדית. "כשהוא היה נכנס הביתה אחרי תפילת ערב שישי הייתה תחושה חזקה של איש מכובד מאוד שמגיע, איש שכולנו היינו מודעים לכוח הרב שלו", היא מספרת על כוס תה. "אני זוכרת שהכבוד הכי גדול שיכולתי לחלום עליו כשהוא היה נכנס וחולץ את הנעלים היה להיות מי שתזכה לרוץ לחדר השינה שבקומה השנייה ולהביא לו את נעלי הבית", היא ממשיכה בלי טיפת ציניות. "העובדה שהוא בחר בך לעשות למענו משהו הייתה כבוד אדיר". אבל לא רק נעלי בית. "בארוחות שישי הוא היה בוחר בכל שבוע מי מהילדים יזכה לשבת לידו, ומובן שגם בכך היה כבוד רב מאוד. בכלל, רק לדבר איתו, לנהל איתו שיחה, הייתה זכות גדולה".
חלק מהאדרת דמותו של אביה, היא מסבירה, נבע מהריחוק הרב בינו ובין אחד עשר ילדי המשפחה. "הוא היה רב חשוב ותמיד עסוק. בכל בוקר הוא היה יוצא להתפלל שחרית לפני שהילדים היו מתעוררים וחוזר הביתה אחרי שכולנו הולכים לישון. הפעם היחידה בשבוע שהיינו רואים אותו הייתה בארוחת שבת. לא אשכח איך במהלך הארוחה הוא היה מברך כל אחד מהילדים על הראש, וזה היה רגע אינטנסיבי באופן בלתי רגיל, רק מעצם המגע איתו. לפעמים, אחת לכמה חודשים, במהלך ארוחת שישי הוא היה עובר מסביב לשולחן ומנשק לי את הראש. זה היה הכל בשבילי".
הוא היה אלים?
"הוא לא היה צריך להיות אלים, הספיק מבט נוקב שלו כדי שנפחד. צריך להבין, מבחינתנו הוא היה קול האלוהים. אדון הבית. היינו חייבים לכבד אותו".
כבר 15 שנה שלאביה של לאה אין חלק ממשי בחייה של בתו. בעבר ניהלו שיחת טלפון קצרה אחת לכמה חודשים, לפעמים גם זה לא, עד שלפני שלוש שנים החליט לנתק את הקשר סופית ולמחוק אותה מהמשפחה. עם אמה המצב לא טוב בהרבה, וגם לא עם עשרת אחיה. במציאות שבה אבי המשפחה הוא לא פחות מ"קול האלוהים", אפשר להבין מדוע לאיש אין אומץ להמרות את פיו של מי שרואה בבתו שילוב מסוכן בין כופרת ובין משוגעת, וזאת רק כי בחרה לסטות מהדרך שבה התחנכה.
היה זה בגיל 16 בדיוק. וינסנט קיבלה מהוריה כרטיס טיסה בכיוון אחד לניו יורק, כמה מאות דולרים לשכר דירה והנחיה ברורה: אל תחזרי הביתה. הסיבה: היא נתפסה מתכתבת עם בחור שהכירה, ופרסום הדבר היה עלול לפגוע בשידוכים של אחיה. מאז החל מסעה, שכלל שוטטות ברחובות, אונס במרתף בניין ומין תמורת כסף. בחודשיים האחרונים כלי תקשורת ותוכניות אירוח רבות בארצות הברית הביאו בהרחבה את קורות חייה כפי שפורסמו בספרה החדש, hood After My Ultra-Orthodox Girl-Cut Me Loose: Sin and Salvation ("שחררו אותי: חטא וישועה לאחר ילדותי החרדית").
סיפורה הקשה של וינסנט הוא מעין כתב אישום חריף נגד הוריה, שבמידה רבה יכול להתפרש גם ככתב אישום נגד החברה החרדית כולה. ועדיין, לפחות בכל מה שנוגע למשפחתה, צריך להביא בחשבון שמדובר בגרסה שלה. את שמותיהם של הוריה היא מסרבת לחשוף בעיקר ממניעים משפטיים, אלא שלא דרושות יותר משתי דקות של שיטוט בסיסי באינטרנט כדי ללמוד במי מדובר. האב הוא בן למשפחת רבנים ליטאית מיוחסת שהתחנך בכמה מהישיבות הבכירות בניו ג'רזי, ניו יורק ובירושלים, מחברם של ספרים רבים, מרצה מבוקש בכל ארצות הברית, דמות בכירה במועצה הרבנית של פיטסבורג. עבודתו הרבנית גם זיכתה אותו בפרסים, כולל בפרס יוקרתי מהתנועה האורתודוכסית של ארצות הברית. אשתו באה ממשפחה מיוחסת לא פחות, בת לאחד הרבנים הגדולים ביותר בבריטניה ומחברם של ספרי הלכה רבים.
"העולם החרדי כולל הרבה דברים יפים אבל הוא גם נוקשה מאוד בכל מה שנוגע לעולם הרגשי, ואני חושבת שזה השפיע עליו", היא מנסה לנתח את אביה. "אני גם חושבת שקשה לו העובדה שהוא היה צריך לוותר על הבת שלו. מובן שאני כועסת עליו, אבל הוא נמצא בעמדה רגישה: הוא מאמין שאלוקים רוצה שהוא יעשה משהו שפוגע בו, לוותר על הבת שלו, וזו עמדה קשה מאוד להיות בה".
לאביה של לאה אין שום כוונה לתרום את חלקו לפסטיבל הציבורי שאליו נגרר בחודשים האחרונים נגד רצונו. רק תגובה קצרה הוא פרסם לאחרונה, ובה הגדיר את בתו כמי שבמידה רבה לוקה בהזיות. "ברור לנו שלאה לא רוצה, או לא תמיד יכולה, להפריד בין הדמיון ובין העובדות", טען . "ההאשמות שהיא מעלה שקריות, כל אחת ואחת מהן. לא משנה מה יקרה, אנחנו נמשיך לאהוב אותה. תמיד".
הרבה מים עכורים זרמו בנהר המשפחתי של וינסנט עד לנקודת השפל שבה היא ואביה החלו לתקשר רק באמצעות תוכניות אירוח בארה"ב. "ההורים שלי עברו לפיטסבורג לשליחות כדי לקרב אנשים לדת", היא מספרת. במציאות הזאת ניצבה וינסנט בפני אתגר יומיומי מול חברותיה לבית הספר האורתודוכסי: רובן גדלו במשפחות דתיות מודרניות, בניגוד לבית אביה החרדי. "נחשפתי לחתיכות קטנות מהעולם החילוני", היא מודה. "לא ממש הבנתי למה אני נחשפת, אבל אני זוכרת, לדוגמה, ששמעתי את החברות שלי לכיתה שרות שירים לא יהודיים, או מדברות על תוכניות טלוויזיה שלא הכרתי. ידעתי גם שהן רוצות ללכת לקולג'".
יש בזה הימור, לשים את הילדה החרדית בכיתה אחת עם עשרות דתיות מודרניות. ההורים שלך לא חששו ש"תתקלקלי" ?
"נכון שנחשפתי לאורח החיים שלהן, אבל הייתה לי גם תחושה חזקה מאוד של קידוש השם, שהתפקיד שלי הוא להציל את הנשמה שלהן. זה היה משהו שגדלנו עליו מגיל צעיר, הצורך להתנהג באופן שיהווה מקור השראה לאחרים כדי שירצו להתחזק ולהתקרב להשם. הייתי מנסה לשכנע אותן להתלבש צנוע יותר, ללכת לסמינר דתי במקום לקולג' רגיל. כל הסיפורים ששמענו סביב שולחן השבת היה על אנשים שמתקרבים לאמת. זה היה משהו שגדלתי איתו".
מתי מתעוררים בך הספקות הראשונים בנוגע לדת?
"לא ממש היו ספקות, לפחות לא בשלב הראשון, אלא כל מיני סדקים שנפערו. אני חושבת שהסדק הראשון נפער כשהאחיות הגדולות שלי החלו להתחתן והביאו את הבעלים שלהן לארוחות שבת. אני זוכרת את אבא שלי מזמין את הבעלים החדשים לשבת לידו בארוחות שבת ומדבר איתם על מה שהם למדו בישיבה, ופתאום הרגשתי שהם דוחקים אותי הצדה.
"היחסים שלי איתו היו מינימליסטיים מאוד, אבל תמיד הרגשתי קצת כמו הבת המועדפת. פתאום הרגשתי מחוץ לשיח כי לא ידעתי איך לנהל שיחה על מה שהם למדו בשיעורי גמרא. כשאמרתי שאני רוצה להצטרף לשיחה הוא שאל אותי אם אני יכולה לתרגם לאנגלית קטע שהם למדו בארמית, וברור שלא יכולתי. הרצון שלי להשתתף פורש כהתנהגות לא צנועה, כגסות רוח מצדי, ואני הרגשתי מנגד שאני מאבדת את הקשר שלי עם אבא.
"הדבר השני שהתחיל להפריע לי הוא הגזענות בעולם החרדי. אני זוכרת את אבא שלי, לדוגמה, מכנה את השחורים באמריקה ?שוורצע'. זה תמיד חייב להיות דבר שלילי. יכול להיות שמכיוון שקראתי הרבה על השואה זה נשמע לי כמו שהנאצים היו קוראים ליהודים ?יהודון', וזה הפריע לי מאוד. לא הבנתי למה אנחנו מדברים כך על מישהו שהשם ברא".
הוריה של וינסנט, היא מעידה, התמודדו עם ניצניו של מרד הנעורים שחוותה אז באופן שהפך בשנים שלאחר מכן לדפוס קבוע: בשלב הראשון הרחקתה המיידית משאר בני המשפחה, ובשלב השני העברת הטיפול בה לגורמים חיצוניים. "אחרי התיכון הייתי אמורה ללכת לסמינר דתי לבנות במנצ'סטר שבאנגליה, כמו האחיות הגדולות שלי, אבל מכיוון שההורים שלי הבינו שמשהו לא טוב קורה איתי הם החליטו לשלוח אותי שנה קודם לכן, כשאני רק בת 15, כדי שאסיים שם את התיכון ואמשיך לסמינר".
אלא שהניסיון של המשפחה לטאטא את הבעיות חזר אליה כבומרנג. המרחק מהבית עשה את שלו. וינסנט, בת 15 בלבד, הלכה לאיבוד בין כותלי בית הספר החרדי שבמנצ'סטר: בודדה, מלאה בשאלות ומוצפת בגעגועים למשפחתה הרחוקה. "בהתחלה התרגשתי מהמעבר לבריטניה, הרגשתי כמו חיילת שכל חייה הייתה בשליחות לתקן אנשים אחרים, שכל חייה פעלה לקרב אנשים לדת, ושעכשיו סוף-סוף חזרה הביתה. חשבתי שזה יהיה נפלא, שסוף-סוף לא אצטרך להגן על העמדה שלי כל הזמן ושאוכל להיות עם נערות כמוני".
אז מה לא עבד שם בדיוק?
"זאת הייתה חוויה קשה. הייתי ביישנית מאוד, לא היו לי חברות והתגעגעתי הביתה. הקושי הגדול ביותר היה שבפעם הראשונה חייתי בקהילה חרדית לגמרי, והיא היתה הרבה פחות מעוררת השראה ממה שציפיתי. אהבתי את השם כל כך, וחשבתי שסוף-סוף אני הולכת להיות עם אנשים שאוהבים אותו כמוני, אבל מה שגיליתי הוא שהן לא אהבו אותו באמת. הן רק היו עסוקות בלצעוק עליי כל היום שהחצאית שלי לא ארוכה מספיק או ארוכה מדי. גם הדודים שלי העירו לי שהבגדים לי לא צנועים מספיק ושאני לא אדוקה מספיק. חשבתי שיעריכו אותי על מה שעשיתי כל חיי, על השליחות, על הקירוב. ופתאום אמרו לי שאני מוזרה, שאני לא דתייה מספיק. הייתי אומללה".
לא ברור אם החברות ללימודים וקרובי המשפחה דחקו את וינסנט החוצה, או שאלה רק הצביעו על תהליך פנימי שהתעצם. מה שבטוח הוא שככל ששמעה שהיא לא דתייה מספיק, כך סטתה יותר מהדרך. בהתחלה בצעדים קטנים, כשהיא בעצמה לא מודעת לתהליך הפנימי שעובר עליה: ממשיכה לשמור על אורח חיים חרדי אך פורצת שוב ושוב את הגבולות הנוקשים של הקהילה החרדית.
"הייתה לי חברה בבריטניה, שולמית, ובשלב מסוים התאהבתי באחיה בן ה-21, נפתלי", היא נזכרת. "אני הייתי בת 15, והוא היה דתי מאמין מאוד, אבל מודרני, עם תפיסה שונה מאוד מזו של ההורים שלי. הוא גם הלך לאוניברסיטה. נקשרתי אליו מאוד. הייתי הולכת לשולמית והיינו מתחילים לדבר, והוא היה נחמד כלפיי. הוא היה שואל אותי מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי, אם אני מאושרת, הוא היה מסביר לי על האוניברסיטה. נהניתי לדבר איתו גם כי הייתי סקרנית וגם כי הייתה בי אז אכזבה גדולה מהעולם החרדי ומההורים שלי. מובן שהיו שם גם הורמונים, רצון שהוא יאהב אותי".
איך שולמית הגיבה?
"היא לא שמחה לגלות שאני דלוקה על אחיה. זה היה די ברור, ואני זוכרת שבכל פעם שניגשתי לדבר איתו היא הייתה מחמיצה פנים, אז בשלב מסוים החלטתי להפסיק את השיחות שלנו ובמקום זה הייתי כותבת לו מכתבים ומוסרת לו אותם בלי שהיא הייתה שמה לב. הוא היה כותב לי בחזרה ומניח את המכתבים שלו מתחת לשטיח בכניסה לבית הדודים שלי. בכל בוקר הייתי יוצאת מהבית, מתכופפת כאילו לקשור את הנעליים ובודקת אם מחכה לי מכתב מתחת לשטיח".
אלא שמה שהיה יכול להיות סיפור רומנטי קליל בכל חברה אחרת התפרש בעולמה הנוקשה של וינסנט כפריצה גסה ומסוכנת של המוסכמות החברתיות. חמור מכך: וינסנט לא הסתפקה בהתכתבות עם נפתלי, ובניגוד למצופה מנערה חרדית הנושקת לגיל השידוך - נכנעה ליצריה. "יום אחד פגשתי את נפתלי ברחוב ושאלתי אותו אם הוא רוצה להחזיק לי את היד או לצאת לאנשהו. הוא אמר שאני צעירה מדי בשבילו ושהוא שומר נגיעה ולא יכול לגעת בי".
במציאות שבה כל דבר נבחן במונחים של יצר הרע ויראת שמיים, גם את הדחייה הראשונה בחייה לקחה וינסנט לתחומי המגרש הדתי. "בעולם החרדי הדבר הכי חשוב שמלמדים אותך בתור ילדה הוא להיות צנועה", היא מסבירה. "מלמדים אותנו כל הזמן שאם חס ושלום תחשפי את המרפק שלך, משהו רע מאוד עלול לקרות וגברים מיד יתנפלו עליך. והנה, היה פה בחור שהעובדה שהייתי דלוקה עליו הייתה ברורה, וגם הצעתי להחזיק לו את היד, ובניגוד לכל מה שלימדו אותנו - לא רק שהוא לא התנפל עליי ואנס אותי, אלא הוא אפילו לא היה מעוניין. זה היה מנוגד לכל מה שלימדו אותי כל השנים".
שנה לאחר מכן הפכה הדחייה הרומנטית שספגה למשבר משפחתי קשה. "אחרי שנה בתיכון טסתי בחופשת הקיץ לבקר את אחותי שגרה בשכונת גאולה בירושלים. יום אחד אני מקבלת טלפון מדודה שלי באנגליה, שאמרה שההורים של נפתלי גילו את המכתבים. היא אמרה לי: ?איך את מעזה לכתוב מכתבים לגבר, את הורסת את המוניטין של המשפחה'. בסוף השיחה היא אמרה ?את לא יכולה לחזור לבריטניה, את לא יכולה לחזור למשפחה שלנו'".
משבר כזה יכול להוביל בדרך כלל לשני סוגי תגובות: פריקת עול מוחלטת ופריצה של עוד ועוד גבולות, או, מנגד, החלטה להתחזק דתית. מה קרה אצלך?
"התגובה המיידית שלי הייתה להיות אדוקה יותר. חטאתי, שגיתי ואני אחזור בתשובה ואהיה דתיה יותר. זה היה הנרטיב במשך שנים. פחדתי מכולם, פחדתי מכך שהמוניטין שלי נהרס. תבין, לא הייתי מסוג הבנות המרדניות, הייתי שמורה ורגישה. הייתי בוכה בתפילות, אהבתי את אלוהים, ומבחינתי כל מה שקרה הוא שפשוט מעדתי והתאהבתי בבחור הזה ". אלא שככל שווינסנט ניסתה לחזור בתשובה - כך נמשכה ההתרחקות שלה מהדת. "באחת השיחות אמרתי לאמא שלי שאני חושבת ללכת לקולג', והיא אמרה שהיא לא מוכנה לשמוע על זה ושאם אחשוב על זה ברצינות הם יאשפזו אותי במוסד לחולי נפש. בעקבות כך, מאחר שלא יכולתי לחזור לבריטניה, הם החליטו שאעביר את השנה בישראל בסמינר מיוחד לחוזרות בתשובה בשכונת הר נוף. הם לא ידעו מה לעשות איתי. הבנתי אז שהחיים שלי כבר די התחרבנו, כי זה היה סמינר לנשים מבוגרות הרבה יותר ממני, חוזרות בתשובה. בדרך כלל שוהים שם כמה שבועות, כך שהיה די ברור שמשהו לא בסדר איתי אם אני צריכה להיות שם במשך שנה שלמה".
מה קרה איתך בירושלים מבחינה דתית?
"במהלך השהות בירושלים ההורים שלי היו שולחים לי בכל חודש דמי כיס לאוכל ולאוטובוס. ואז, לפני הימים הנוראים, החלטתי לקנות לעצמי סוודר חדש בשוק מחנה יהודה, ולבשתי אותו לבית של אחותי. ברגע שהגעתי לשם הבנתי מהאופן שבו היא הסתכלה עליי שהסוודר לא היה צנוע מספיק. הוא היה ארוך ולא חשף כלום, אבל הוא היה צמוד מדי. אחרי יום כיפור אמא שלי התקשרה וצעקה עליי, 'איך את מעזה לבזבז את הכסף שלנו על משהו לא צנוע? זהו, יותר את לא מקבלת כסף'. מבחינתי זה היה סוף הילדות שלי. הייתי רק בת 16, והם סירבו לעזור לי כלכלית. הייתי צריכה ללכת בכל יום שישי ולנקות בתים כדי שיהיו לי קצת דמי כיס".
בתום השנה בהר נוף חזרה לאה לארצות הברית, לא לבית הוריה שבפנסילבניה אלא לניו יורק. לשם, היא מספרת, נשלחו גם שאר אחיותיה בעת שהגיעו לגיל השידוך, אבל במקרה שלה שום שדכנית לא צלצלה, וחתנים לעתיד לא דפקו בדלת. "הם שלחו אותי לניו יורק ושכחו ממני. הייתי בודדה מאוד. אבודה. היה לי קשה מבחינה כלכלית, ובשלב מסוים התקשרתי לאמא שלי ושאלתי אם הם יכולים לעזור לי. היא כעסה מאוד ואמרה לי: 'אני לא יודעת מה עובר עלייך, אבל אני חושבת שאת נשלטת בידי שדים'".
לאה מספרת על הבדידות הגדולה, על הכמיהה האנושית לאהבה ולתשומת לב שהפכה להרסנית עם בחירות בעייתיות שרק בנס לא הסתיימו באופן טרגי. "הייתי הולכת למגרש הכדורסל ליד הבית שלי וצופה בצעירים ממיעוטים אתניים ששיחקו כדורסל", היא נזכרת. "הייתי בודדה מאוד וביקשתי דרך לדבר איתם, חשבתי שזו הדרך היחידה להיות בקשר עם אנשים. בשלב מסוים העמדתי פנים שאני סטודנטית שעושה סקר, וככה התחלתי לדבר איתם. הייתי בודדה כל כך שעצם העובדה שהם דיברו איתי הייתה בשבילי הכל".
באחד מהמפגשים עם הצעירים הכירה בחור ג'מייקני. "היום אני יודעת שהוא אנס אותי, אבל אז לא חשבתי שמישהו שאת מכירה יכול לאנוס אותך. חשבתי שאונס הוא מצב
כשחזרת הביתה אחרי האונס, חשבת שאולי ההורים שלך צדקו ושהיה לך טוב יותר להישאר במסגרת החרדית המגוננת?
"ברגע שזה קרה הבנתי שהחיים שלי נגמרו, שהחלום הגדול שלי למצוא שידוך טוב נגמר. אבל אז, באופן חולני, קרה התהליך ההפוך. פתאום נהייתי תלויה בו הרבה יותר. פתאום הוא הפך לאדם היחיד בעולם שיכולתי לסמוך עליו. זה דפוק, אבל הוא הפך פתאום לאיש היחיד שהיה לי, ופחדתי לאבד אותו עד כדי כך שהייתי מוכנה לעשות הכל כדי לשמור עליו. הגעתי למצב שהאיש שאנס אותי היה גם מי שאמור להושיע אותי".
לאה המשיכה לאחוז בחבל משני קצותיו: מצד אחד ניהלה קשר מיני עם בחור ג'מייקני שהפך לכל עולמה, ומנגד המשיכה לשמור על אורח חיים חרדי. "עדיין לא ויתרתי", היא מדגישה. "המשכתי להתלבש באופן צנוע. הייתי אוכלת רק כשר. שמרתי שבת. התפללתי בכל יום. לא צפיתי בטלוויזיה, לא שתיתי, לא עישנתי. כלום. היינו שוכבים והמשכתי להאמין באורח החיים החרדי. אבל הוא גם היה האדם היחיד שיכולתי לסמוך עליו, ולכן הייתי מוכנה לעשות כל מה שהוא רוצה כדי לשמח אותו".
שלושה חודשים נמשך הקשר, עד שהשניים נפרדו. "המשכתי בחיים שלי, ניסיתי להתחזק, להיות צנועה יותר. קיוויתי שאולי יקרה נס ואוכל לשקם את חיי. אבל במקביל גם התחלתי לחשוב ללכת לקולג'. חשבתי שאם גם ככה לא אתחתן עם תלמיד ישיבה חרדי, אולי עדיף שאלך לקולג'. ובאמת הלכתי לברוקלין קולג' והתחלתי ללמוד פסיכולוגיה ".
בתור מי שסיימה תיכון בסמינר חרדי בבריטניה, על סמך מה קיבלו אותך לקולג'?
"הלכתי לשם, מילאתי כל מיני מסמכים והם אמרו לי שהם לא יכולים לקבל אותי. פרצתי בבכי והאישה שהייתה שם קראה לאחד מהפרופסורים שהיה ממונה על אחת התוכניות, והוא ביקש ממני לכתוב כמה חיבורים על החיים שלי ועל מה שעברתי. בסוף הוא החליט לקבל אותי ולהעניק לי מלגת לימודים מלאה. זה היה נס".
אלא שנסים, לפחות במקרה של וינסנט, לא באים בקלות. "הייתי תלמידה טובה מאוד, קיבלתי בסוף השנה הראשונה את הציון הגבוה ביותר בכל התחומים והייתי גאה בעצמי מאוד. ערב אחד החלטתי לצאת, פגשתי בחור ושכבתי איתו באותו הלילה. יכול להיות שהוא שם לי משהו במשקה. הרגשתי מגעילה כל כך שבבוקר לאחר מכן ניסיתי להתאבד בבליעת כדורים, ואז התפניתי מיוזמתי לבית חולים. אני לא חושבת שבאמת רציתי להרוג את עצמי כמו שרציתי עזרה, ולא היה לי שום מקום לקבל אותה. בבית החולים שאלו אם אהיה מוכנה להתאשפז במוסד פסיכיאטרי, והסכמתי. זה באמת היה מקום נפלא בשבילי. הייתי מאושפזת במשך עשרה ימים, וזו הייתה הפעם הראשונה שלאנשים היה אכפת ממני. חשתי בטוחה. מוגנת".
נראה שאין בווינסנט (31) תאוות נקם. היא מרבה לחייך, צוחקת בקלות, וכשהיא מתארת את חייה החדשים כפסגת האושר קל להתרשם שלא מדובר בהעמדת פנים. ועדיין, קשה ליישב את הפער הגדול בין פריקת העול הכמעט מוחלטת שלה ובין הניסיון הנואש לשמור על אורח חיים חרדי. וינסנט מנסה לסייע עם הסיפור על ניסיון השידוך שביקש לסדר לה אחיה. "הוא היה צעיר עם עבר של צריכת קוקאין שחזר בתשובה והתחרד", היא מספרת. "יצאנו ומיד התאהבנו. הוא היה כל מה שחיפשתי. רוחני, אבל דפוק כמוני שניסה לתקן את עצמו. הוא סיפר לי על כל מה שקרה לו, על ההתמכרות לסמים, וזה גרם לי להרגיש בטוחה מספיק כדי לספר לו על כל מה שקרה לי. יכולתי להיות כנה איתו, וזה היה נהדר". אחרי שבועיים התארסו, זמן קצר לאחר מכן כבר שכבו. "הרגשתי אשמה אבל חשבתי שזה בסדר, כי זה האיש שאני הולכת להינשא לו". עד שהגיעה שיחת הטלפון שבה הודיע כי הוא מבטל את החתונה.
"הרב שלו אמר לו ששנינו לא יציבים מספיק כדי להינשא", היא מסבירה. אלא שהסיפור לא נגמר שם. "כמה ימים לאחר מכן הוא התקשר אליי, אמר לי שהוא הולך לעשן סמים, ורציתי לעזור לו אז הצעתי שיבוא אליי לדירה, ושכבנו שוב. הייתי אז בת 21 והרגשתי שהוא ניצל אותי. זאת הייתה נקודת השבירה. ברגע הזה החלטתי שזהו, אני מתחילה ללבוש מכנסיים, אני מחללת שבת, אני אוכלת מה שאני רוצה".
ושוכבת עם מי שאת רוצה?
"זה הדבר היחיד שידעתי, לשכב עם גברים. החלטתי להיות זונה. לא היה לי מושג מה זה אומר בדיוק, אבל ידעתי שאני יודעת לפתות גברים. אז פרסמתי מודעה באינטרנט וקיבלתי פנייה מעורך דין שהזמין אותי אליו לדירה. הייתי תמימה, לא ידעתי מה אני עושה. בפעם הראשונה שבאתי אליו הוא לא שילם לי. הוא אמר שישלם לי בפעם הבאה, שהוא ידאג לי. אחרי כמה ימים הוא התקשר שוב והזמין אותי אליו, ואחד הדברים שהכי פגעו בי הוא שהוא ביקש ממני לומר לו שאני אוהבת אותו. מין היה קל בשבילי, אבל להגיד שאני אוהבת אותו זה כבר היה סיפור אחר. הרגשתי שאני בוגדת בעצמי ברגע שהסכמתי להגיד לו את זה. זאת הייתה נקודת השפל מבחינתי. בסוף הוא נתן לי שישים דולר".
אלא שדווקא המקום הנמוך ביותר היה גם המקום שממנו לאה הייתה יכולה רק לעלות. היא החליטה להתמקד בלימודים, סיימה בהצטיינות את התואר בברוקלין קולג', ובדרך ניהלה רומן עם פרופסור בשנות השישים לחייו. לאחר הלימודים התקבלה לתואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטת הרווארד, ובמקביל הצטרפה לארגון Footsteps העוזר לבנים ובנות למשפחות חרדיות שמבקשים לעזוב את הדת. שם גם פגשה את בעלה לעתיד. היום היא מרצה ברחבי ארצות הברית, מספרת את סיפורה האישי לכל מי שמוכן לשמוע, מבקשת להושיט יד לכל מי שצריך עזרה, מגדירה את עצמה כאתאיסטית מוחלטת בכל מה שנוגע לתפיסתה הדתית וכיהודייה אדוקה בכל מה שנוגע לזהותה הת רבותית-רוחנית. "כל מה שאני עושה, כל הפעילות שלי, הכל נובע מהזהות היהודית שלי", היא מדגישה.
ספרי על החתונה שלך.
"רציתי חתונה לבנה, על החוף, יחפה. אבל בעלי, אף שההורים שלו חרדים והוא חזר בשאלה, קרוב מאוד להורים שלו. הם אוהבים אותו כמו שהוא ומקבלים אותו ואותי כמו שאנחנו, ואני מעריכה את זה מאוד. לא רציתי לפגוע בהם, אז עשינו חתונה חרדית לגמרי. אחר כך טסנו לדרום אפריקה ועשינו חתונה משלנו בשבט זולו מקומי. רצינו משהו הפוך לגמרי מהטקס החרדי".
ההורים שלך באו לחתונה?
"ההורים שלי באו אבל לא דיברו איתי. הם היו מבולבלים מאוד. הם לא הבינו למה ההורים של בעלי אוהבים אותי. אני זוכרת שבמהלך החתונה רציתי לדבר עם אחי הקטן, שהייתי קרובה אליו מאוד כשהיינו ילדים ושמחתי לראות אותו שם, ואז אמא שלי רצה אליו בהיסטריה וחטפה אותו ממני, כאילו פחדה שארעיל אותו".
במה את מאמינה היום?
"אני מאמינה בטוב האנושי. אני מאמינה שלכל בני האדם יש הזדמנויות גדולות, שיש הרבה דברים שאנחנו לא יודעים, וזה מרגש. אני מאמינה במדע".
איך היהדות שלך באה לידי ביטוי?
"אני גאה מאוד ביהדות שלי. היא חלק מהזהות התרבותית שלי, וזה מה שמניע אותי לנסות לשנות את העולם. בפסח אנחנו עושים ?כאוס' גדול, שזה ההפך מהסדר המסורתי. אנחנו חוגגים את רעיון החופש וסיפור ההגדה בארוחה גדולה עם חברים, אבל אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים. זה מבחינתי כל הרעיון בחופש: לעשות מה שאתה רוצה".
ואחרי כל מה שעברת, היית רוצה את ההורים שלך לצדך? היית רוצה שיהיו חלק מהחיים שלך, שיכירו את הילדה שלך? שישמחו בתואר מהרווארד?
"יש בי עוד תקווה שיום אחד, איכשהו, יקרה הנס ונתפייס. אני יודעת שזה לא יקרה, אבל אתה תמיד נשאר הילד של ההורים שלך, וקשה מאוד להתנתק. זה מה שאני מרגישה, אף שברור לי שהם לא יסלחו לי לעולם על מה שעשיתי. אני אוהבת אותם. את שניהם. הם ההורים שלי וכואב לי עליהם. כואב לי על החיים שהם מנהלים. אני לא חושבת שהם אנשים שמחים".
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
