"על כרחך אתה חי": כמה מילים בשבח הזהות
כשהזהות הלאומית, הדתית והמשפחתית נחלשת ונתפסת כדכאנית וערך הבחירה מתעצם, מתערערת היציבות הקבועה והבריאה ונוצרים עיוותים
השיח השם במוקד את זכות הבחירה המוחלטת הוא מסולף ומרושש. ברית המילה היא חלק מרובד הזהות הבסיסי שלנו. מי שאינו מל את ילדו אינו מַשעה את ההחלטה, אלא מקבל עבור בנו החלטה גורלית: הוא מחליט שבנו יגדל ערל, מנוכר לברית היסודית של בני עמו, ויוכל להצטרף אליה רק באיחור, בתהליך כואב ומסובך יותר.
הרב סולובייצ'יק ניסח במאמרו "קול דודי דופק" שני רבדים של זהות יהודית: "ברית גורל" ו"ברית ייעוד". ברית הגורל היא הרובד היסודי של הזדהות לאומית, וברית הייעוד היא הרובד הנעלה יותר של בחירה בערכים רוחניים משותפים. גם בברית הגורל יש ממד של בחירה: ההכרעה לאמץ את הזהות הלאומית ולא להתנכר אליה (למשל, ההחלטה לסייע ליהודים הנתונים בצרה בארצות נֵכר). אך עיקר הבחירה מתמקד בברית הייעוד: בהכרעה להתמסר לעבודת ה' א-לוהי ישראל. בשנות החמישים של המאה הקודמת, כאשר נכתב המאמר "קול דודי דופק", המאבק העיקרי נסב סביב ברית הייעוד היהודית. אך בימינו, נדמה לי שהחזית עברה לברית הגורל. דווקא הזהות הלאומית הבסיסית - ומושג הזהות בכלל - הם שנתונים תחת מתקפה עזה.
לאחר סיפור חטא המרגלים מופיעה בפרשת שלח פרשיית הציצית. יש כמה מקבילות בין פרשיית המרגלים לפרשיית הציצית, ואנו נזכיר רק אחת מהן. המרגלים הצהירו: "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה, ארץ אוכלת יושביה היא" (במדבר יג, לב); ופרשת ציצית מתריסה כנגדם: "ולא תתורו" (שם טו, לט). המרגלים לא רצו להתקבע בארץ כנען ולהתחייב אליה. הם רצו לתור, לנדוד. היום יש בישראל דיבור פילוסופי על חזרה ל"אופציית הקיום הגלותי". זהו מרד כנגד עצם רעיון הזהות. כנגד זה תובעת הציצית: "לא תתורו". אל תהיו תיירים. חוטי הציצית מזכירים שורשים. כשאדם רוצה לחטוא, להתבדר, להתפזר, חוטי הציצית מזכירים לו את השורש. האדם מעוגן לגבולות שלו, כלומר: למקום, לזמן, להקשר. במילה אחת: לזהותו.
פרופ' ליאו שטראוס נחשב לאחד מגדולי החוקרים של הפילוסופיה היהודית במאה העשרים. רבים אומרים: הגדול מכולם. שטראוס ערער על אחת מהנחות היסוד של עולם מחקר היהדות. החוקרים הניחו, ובדרך כלל עדיין מניחים, שהפילוסופים היהודים בימי הביניים הוטרדו מההתנגשות שבין אמיתות התבונה לבין עיקרי האמונה היהודיים. שטראוס אמר שהפילוסופים הקדמונים שלנו הוטרדו בעיקר מהתנגשות אחרת: בין אמיתות התבונה לבין החוקה היהודית - ההלכה. הטענה הזו הולידה התבוננות שונה לגמרי בכתביהם של כמה הוגים גדולים, שהבולט מביניהם הוא כמובן הרמב"ם.
לדברי שטראוס, הפילוסופים הגדולים של ימי הביניים הבינו שחיי הדת הם הדרך הטובה ביותר לקרב את ההמונים לחיים של מוסר ומשמעות. גם אם חלק מהפילוסופים עצמם לא האמינו (לדעתו) בכל הפרטים של הדת וחוקיה, הם סברו שזהו אורח החיים הראוי והמתאים ביותר להמון. שטראוס וההולכים בדרכו טענו שהוגי הדעות הללו כתבו באופן אזוטרי, היינו: הסתירו את דעתם האמיתית מפני ההמון. שלומי אמוני ישראל התרעמו על הטענה מרחיקת הלכת הזו, שמציירת את הרמב"ם כשקרן, ואף אני אסביר מיד מדוע דעתי אינה נוחה מהיגד זה. אך צריך לזכור שנקודת המוצא של שטראוס הייתה בכיוון ההפוך: חידושו הגדול היה דווקא הטענה שהרמב"ם ודומיו ראו חשיבות גדולה באורח החיים היהודי - ולוּ רק בשביל ההמון - והתגייסו להגן עליו בכתביהם.
הדת היהודית, כפי שמתאר אותה שטראוס, אינה אוסף של היגדים פילוסופיים, שאפשר לאמץ או לדחות, אלא אורח חיים שעוצב על ידי התגלות אלוהית. זוהי תפיסה שונה לגמרי של האמונה הדתית והחיים הדתיים. חוקרי מדעי היהדות, כמוהם כרוּבּנו, שבויים לעתים קרובות בדימוי פרוטסטנטי של החיים הדתיים כהכרעה אמונית נוקבת בעד התמסרות לאלוהים, "קפיצה אל האבסורד" בלשונו של קירקגור, או סתם קפיצת אמונה בלי קשר לאבסורד. האמת היא שליהדות יש קומה בסיסית יותר: הרבה לפני שהיא קפיצת אמונה, בחירה נועזת בהכרעה אינטלקטואלית-נפשית, יהדות היא אורח חיים (שהוכתב בידי האלוהים) ומוטב: זהות. תובנה זו מובילה להצגה שונה לגמרי של הקונפליקט בין היהדות לפילוסופיה היוונית.
אמר לי איש תקשורת דתי: כששואלים אותי למה אני שומר מצוות, אני משיב: למה הזברה היא זברה?! כוונתו הייתה לומר: אני שומר מצוות כי אני יהודי, וזה מה שיהודים עושים. הוא אמר זאת כמתנצל, אך כך עולה גם מדבריהם של גיבורי המקרא. כאשר יונה הנביא מכריז: "עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת ה' אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה" (יונה א', ט), נראה שכוונתו לומר דבר דומה: עברי אנוכי, ומכאן שאת אלוהי השמים אני ירא. כאשר רות המואבייה מכריזה: "עַמֵּךְ עַמִּי וֵא-לֹהַיִךְ אֱ-לֹהָי" (רות א', טז), זו אינה הכרזה הנוגעת לדקויות האמונה, אלא הכרזה של זהות. מתוך שעמך עמי, גם אלוהיך אלוהיי. זהו הרובד הבסיסי והראשוני של חיי האמונה, שעליו רצו הפילוסופים היהודים של ימי הביניים להגן מפני הפילוסופיה היוונית.
בנקודה בסיסית אחת שגה לדעתי פרופ' שטראוס: הוא הניח שלרמב"ם עצמו לא היה צורך באותו רובד בסיסי של יהדות כזהות, כאורח חיים מכונן. לדעת שטראוס, את "משנה תורה" כתב הרמב"ם בעיקר למען ההמונים, שאינם מסוגלים לחיות חיי אמונה אמיתיים. לדעתי, התמונה הפוכה: גם בחייו של הרמב"ם עצמו, יהדות-כזהות קדמה ליהדות-כבחירה. אין הכרח לנמק את "משנה תורה" על פי "מורה הנבוכים", אלא להפך: הרמב"ם של "משנה תורה", שחי חיים יהודיים מלאים, קדם לרמב"ם הפילוסוף המתוחכם של "מורה נבוכים".
אינני רוצה להמשיך לדון בנושא הספציפי הזה - הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים ומגמתה - אלא לעמוד על שני הפנים של היהדות, כפי שניסחתי בשורות הקודמות. הרובד הבסיסי הוא של יהדות כזהות. עליו אפשר לבנות גם את הרובד של יהדות כהכרעה אישית. הבחירה הפרטית בדרך מסוימת של עבודת ה' - אם על דרך הפילוסופיה, או על דרך הקַבּלה, או על דרך החוויה הדיאלוגית, וכן הלאה - נבנית על גבי רובד בסיסי ומושרש של זהות נתונה.
רבי אלעזר בן עזריה אמר:
כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו... אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו (אבות ג יז).
החלק המעניין ביותר במשנה זו לטעמי אינו עצם ההכרעה בדבר קדימות המעשים לחכמה, אלא הדימוי שבו השתמש רבי אלעזר בן עזריה. אנו היינו נוטים לומר שהחכמה היא השורש, והמעשים הם הפרי. אך רבי אלעזר מתאר זאת להפך: המעשים, אורח החיים, הם השורש האמיתי. הם שמעניקים עוגן יציב של זהות. החכמה היא הפרי שיכול לצמוח מתוך שורש זה.
ניקח כדוגמה את נושא התפילה. הרבה נכתב ועוד ייכתב על חווייתו של המתפלל. הרב סולובייצ'יק כתב על כך הרבה, במאמרו "רעיונות על התפילה", בספרו "עבודה שבלב" ועוד. לצד זאת, נראה דברים שכתב על חוויית התפילה שלו-עצמו:
הרבה, למשל, למדתי ולימדתי על דבר ימי הדין והרחמים, ראש השנה ויום הכיפורים... ובכל זאת, עיניי נשואות בימים אלה לחוויותיי הילדותיות הנחשפות מתוך הערפל בגבורת-איתנים. רק הן, כשהן חוזרות וניעורות בזיכרוני, משיבות לי את ששון רוחי וכנותי. רק אז אני שופך את נפשי הדוויה לפני א-ל עליון... כשאני רואה את אבא מרי ז"ל יושב ולומד בלילי יום הכיפורים בצניעות אינטימית, מתוך עצבות וגם חגיגיות... הנני נמשך בחבלי כיסופים עזים אל עולם אחר... רק אז אני מתחיל להרצות בהתלהבות הנובעת מעמקי הווייתי את ברכת קדושת היום: "מחל לעוונותינו ביום הכיפורים"...
אמנם, הכרת היהדות שקניתי לי העמיקה, הרחיבה ופיארה חוויה זו, וגם העניקה לה שפעת תוכן ומשמעות. ברם, חיותה וגם כוחה מפכים מקטנות מוח של ילד תם, שעדיין הוא מסתתר אי-שם בנבכי נשמתי
(דברי השקפה, עמ' 248).
הרב סולובייצ'יק מביא תיאור זה בהקשר של המתח בין השכל לבין החוויה והרגש בעבודת ה'. אך דומני שמשתקף כאן גם יסוד בסיסי יותר. רובנו מרגישים שעוד לפני כל התובנות העמוקות על חשיבות התפילה ועבודתה, אנו מחפשים בימים הנוראים את המנגינות המוּכּרות מבית אבא. כאשר איננו מוצאים אותן, אנו יוצאים לעתים מאוכזבים מבית הכנסת ואומרים: זה לא היה מוסף אמיתי. התפילה כזהות - נעימת התפילה, ריח הטלית, רשרוש הסידור - קודמת לתפילה כמעשה של הכרעה אישית. וכך גם בנוגע לממדים נוספים בחיינו הדתיים.
הבחירה האישית, קפיצת האמונה, היא מעצם טיבה דינמית מאוד. אמנם, גם יהדות כזהות ניתנת לשינוי. אדם יכול להחליף את קהילתו, להתרגל לתפילה אחרת ולאורח חיים אחר. אך זהו תהליך איטי והדרגתי, שהוא גם קשה ומכאיב. יהדות כזהות היא ביסודה קבועה ויציבה.
שני הרבדים הם חיוניים לעולמנו הרוחני. כאשר אדם חי רק ברובד של יהדות כזהות, יהדותו מושרשת מאוד באישיותו אך רדודה מבחינת תכניה. דוגמה לזה אפשר למצוא ברבים מיהודי מזרח אירופה, שהגיעו בהמוניהם לארצות הברית ורבים מהם הפסיקו לשמור שבת ברגע שבו נגעו רגליהם באדמת אמריקה. היהדות הייתה עבורם זהות קהילתית, ועל כן הם נהגו כשאר בני הקהילה: שם, באירופה, נהגנו לשמור שבת, וכאן, באמריקה - לא (ניסוח מדויק זה אני חב ליואב שורק). הם היו יהודים מאוד, והוסיפו להרגיש יהודים מאוד, אך לא התמסרו בקנאות לתוכן מסוים של יהדותם, ואפילו לא לאמונה מסוימת. זה המחיר הכבד של ויתור על הרובד השני של יהדותנו - יהדות כבחירה אישית. מצד שני, כאשר יהודי חי רק ברובד הזה של יהדות כהכרעה פרטית, יהדותו היא עמוקה וסוערת, אך כל רוח קלה תעיפנה. קיום יהודי בריא דורש את שני הרבדים, זה על גבי זה.
לעתים קרובות אני נתקל בצעירים ובצעירות שמרגישים הזדהות גמורה עם עולם התורה והמצוות, אך לצד זה חשים חוסר נוחות ואפילו אשמה. הם חשים שלא בחרו בחיי האמונה מתוך הכרעה אישית נוקבת, אלא נולדו לתוכם. אנחנו, הוריהם ומחנכיהם, מבלבלים אותם. אנחנו צריכים לשדר להם מסר ברור ומרגיע: הרובד הבסיסי של חיי האמונה אינו הכרעה אישית אלא זהות. כך זה צריך להיות. כך זה גם אצלנו, הוריכם ומחנכיכם. מעל גבי הרובד הבסיסי הזה תזכו - בעזרת ה' - לבנות גם קומה נוספת של אמונה כמפגש אינטימי עם אלוהים.
הוויכוח החוזר ומתלקח בישראל על "הפרדת הדת מהמדינה" מונח כולו בתוך עולם המושגים של יהדות כהכרעה פרטית. בחירה אמונית היא מעצם טיבה אישית ופרטית, וכך אכן נתפסת הדת במדינות הנוצריות, בפרט אלו שבהן רווחת הנצרות הפרוטסטנטית. משם העתיקו את סיסמת "הפרדת הדת מהמדינה". כי מה לה למדינה ולהכרעתו האישית הפרטית של כל יחיד?
אך כולם יסכימו שיש דברים שהמדינה אכן כופה על אזרחיה. ואינני מדבר רק על תשלום מסים ושירות צבאי. למשל, סגירת בתי עינוגים בליל יום הזיכרון לחללי צה"ל. האין זו כפייה?! אלא שרוב האזרחים מסכימים שהזהות הקולקטיבית הישראלית כוללת הזדהות עם הלוחמים שמסרו נפשם למען חיינו המשותפים. המושג "כפייה" הופך פחות מאיים כאשר מדובר במושגים של זהות קולקטיבית.
כאשר אזרח חרדי הגיש עתירה לבג"ץ בשנת תשע"ג ודרש להגביל את הצפירה ביום הזיכרון רק לטקסי הזיכרון עצמם ולבטל את הצפירה ברשות הרבים, דחו שופטי בג"ץ את העתירה. הם דיברו על "רגע אחד בו האומה מתאחדת ומתייחדת במרחב הציבורי עם זיכרון בנותיה ובניה", כאשר "בכך לא נפגעת כל זכות של מי שאינו מעוניין להיות שותף לאותו רגע קשה ומאחד". השופטים כתבו כי "הסובלנות, עליה מבוסס המשטר הדמוקרטי... אינה מחייבת רק את הרוב כלפי המיעוט. היא מחייבת גם את היחיד להשלים עם מהלכים הנוגדים את דעותיו, מצפונו ואמונתו, ובלבד שאין עמהם פגיעה בלתי מידתית בזכויותיו". במילים אחרות: השופטים הכירו בכך שהשיח הציבורי צריך להתנהל לא רק במושגים של זכויות פרטיות, אלא גם במושגים של זהות. ואני שואל: למה ביום הזיכרון הכפייה לגיטימית - ולא בתשעה באב?!
היהדות פונה קודם כול למישור הזהות הקולקטיבית, ורק אחר כך להכרעתו האישית-פרטית של כל יחיד. לכן אינה יכולה להיות מנותקת מהפרהסיה הציבורית. לאנשים שאינם דתיים עומדת זכותם האזרחית לדרוש שהיהדות לא תתבטא ברשות הרבים. אך הם טועים כאשר הם אומרים שדרישתם זו אינה מנוגדת לדת היהודית ולאורחותיה - שהרי, לדבריהם, כל אחד יכול לשמור את היהדות כרצונו בביתו. לדעתם, התביעה לכלוא את היהדות בתוך הבית הפרטי היא בבחינת "כללי משחק" ניטרליים.
למעשה, אין כאן הנחת מוצא לוויכוח, אלא עמדה (רדיקלית) בתוך הוויכוח. לומר שהיהדות לא תתבטא ברשות הרבים של הקהילה היהודית הרי זה לעקור ממד מרכזי של הזהות היהודית - למעשה, לכפות את החילוניות על רשות הרבים. כאמור, זו עמדה לגיטימית בוויכוח הציבורי בישראל, אך בשום אופן אין זו הנחת מוצא של "כללי משחק" מוסכמים, כפי שמנסים לתארה. הרי זה כאילו בארץ הצבעים יתווכחו הלבנים והירוקים מה יהיה צבע הרחוב, עד שלבסוף יאמרו הלבנים: בואו נשאיר את הרחוב בצבע לבן ניטרלי.
אין זה אומר שלדעתי כדאי לציבור הדתי לנסות לכפות אורח חיים יהודי ברשות הרבים הקולקטיבית. צעד כזה יוליד מלחמות אחים, שנאה וניכור. החקיקה הדתית היא כלי גרוע מאוד להעצמת זהותה היהודית של המדינה. אך הפתרון גם אינו למחוק כל ביטוי של זהות יהודית מהפרהסיה הישראלית, אלא לנסות לחפש ביטויים של זהות יהודית שלא יעוררו אנטגוניזם אצל החילונים.
הרחוב הישראלי החילוני נראה ביום הכיפורים באופן שונה לגמרי ממה שהוא נראה ביום חול. זו אינה בחירה של כל יחיד (קשה מאוד לבחור לנסוע ברכב כאשר החברה רואה בעין רעה מאוד נסיעה כזו, וכאשר כל הרחוב מלא בילדי השכנים הנוסעים באופניים). זוהי זהות קהילתית. היא נכפית על כל יחיד לא בעזרת חוק, אלא באמצעות הסכמה חברתית, שהיא אפקטיבית הרבה יותר. באופן דומה, הרחוב הישראלי יכול להיראות אחרת גם בשבת - מתוך הסכמה והידברות. זו לא תהיה השבת הדתית-ההלכתית, כשם שהרחוב הישראלי ביום הכיפורים אינו מציית לחוקי ההלכה. אך זו תהיה שבת יהודית-ישראלית, שתנכיח בדרך כלשהי את היהדות במרחב הציבורי. לעומת זאת, יהדות המעוקרת לגמרי מביטוי ציבורי, יהדות שאינה שואפת כלל להיות נוכחת בתחום "המובן מאליו" של הרחוב - אינה יהדות, אלא דת אחרת.
בתפיסה העכשווית, רובד הזהות נתפס תמיד כדכאני וכמגביל. בעבר, הניגוד לרובד הזהות היה בחירה חופשית. זו נתפסה כמעלל הרואי של האינדיבידואל המתנשא מעל יצריו ונטיותיו, וסולל בגבורה את דרכו האישית (כעין הבחירה המכרעת והמכוננת בהגותו האקזיסטנציאליסטית של סארטר). אך באקלים הפוסט-מודרני, הבחירה הפכה לבחרנות: לא החלטה הרואית, אלא עצם היכולת להיבדל מברֵרת המחדל הרווחת.
תהליך פירוק הזהות הוא אינסופי. כל זהות נתפסת כדכאנית. מצד שני, אין אלטרנטיבה לזהות הקולקטיבית, משום שהחשיבה הפוסט-מודרנית מפרקת את הסובייקט עצמו, את האדם הבוחר, כשם שהיא מפרקת את הקולקטיב. כשם שהחשיבה הפוסט-מודרנית אינה מותירה מקום לזהות קבוצתית, כך היא מתכחשת גם ליכולתו של היחיד לבחור בעצמו את דרכו. תהליך הבחרנות אינו חותר להביא את האדם לידי בחירה מכרעת ועטורת גבורה, אלא רק לשחרר אותו מזהות דכאנית. אך לטובת מה? התחליף לזהות קולקטיבית דכאנית יכול להיות רק זהות אחרת, של קבוצה קטנה יותר ומובחנת יותר, זהות שגם היא עתידה להיתפס כדכאנית, ברגע שתנחל הצלחה במאבקה ללגיטימיות.
כל זהות נתפסת כמדכאת לא רק כלפי חוץ, אלא בעיקר כלפי פנים: היא, לכאורה, מגבילה בנוקשות את אלו השייכים אליה. הענף הפילוסופי המכונה "תיאוריה קווירית" מערער על עצם המושג של זהות מינית ומגדרית. מדוע להתחייב לזהות מוגדרת ומקובעת, במקום לחיות בקרנבל ססגוני של החלפת סגנונות ונטיות מיניות? ואכן, חברת פייסבוק הודיעה לא מכבר שתפסיק לאלץ את משתמשיה לבחור בין שתי אפשרויות מגדריות: גבר או אישה. מהיום תציע פייסבוק חמישים אפשרויות בחירה שיציגו זהות מינית מורכבת (אבל למה רק חמישים? אי אפשר, כמובן, לעצור גם במספר הזה). המהלך הזה הוא המיצוי ההגיוני של הנטייה התרבותית הרווחת.
החלופה היחידה לתהליך הבחרנות האינסופי הוא חזרה לרובד התמים של זהות. אדם משולל זהות אינו אדם חופשי, אלא אדם מרושש. רק על גבי זהות מוצקה אפשר לבנות עולם אישי מפותח ומעמיק. "הסדר שאליו משתייך האני מבלי שהיה צריך להיכנס אליו, סדר שהוא מעבר למציאות ולבחירה... כובד שמטיל עצם ההוויה על נקודה אחת ממנה. כובד זה נקרא אחריות" (לוינס, תשע קריאות תלמודיות, עמ' 57-58).
נחזור אל שני הרבדים של זהות ובחירה ואל נוכחותם בחיינו. מבנה מרוּבד באופן דומה מתקיים בעולם הזוגיות. כאשר איש ואישה מתחתנים, הם בוחרים להתאחד באהבתם. אך הם גם עושים עוד דבר: מקימים משפחה. התאחדותם הופכת חלק מהזהות המשותפת שלהם. אדם אינו יכול לבחור את הוריו ואת אחיו, ולמעשה גם לא את ילדיו. הוא כן יכול לבחור את בת זוגו (ולהפך). אך לאחר שבחר, בת הזוג הופכת יחד עמו למשפחה, שהיא חלק מזהותו.
מספרים על רב חשוב ומנוח, מאנשי הציונות הדתית, שהיה נוהג לומר: בכל בוקר אני בוחר מחדש להאמין בה' ולחיות עם אשתי. אין לי ספק שבפיו של אותו רב האמרה הזו ביטאה דרך חיים ייחודית של אדם גדול. אך כדרך לרבים - ההדרכה הזו היא הרסנית, ורבים חללים הפילה. שמעתי אחד ממקורביו של אותו רב שקרא לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל להישאר בבתים בשעת הצפירה, כדי לא לעמוד עם הקולקטיב, אלא להתייחד עם הזיכרון באופן אישי ופרטי. זוהי מחיקה של רובד הזהות לטובת בלעדיותו של רובד הבחירה. תהליך זה הרסני לזהות הזוגית, כשם שהוא הרסני לזהות הלאומית ולזהות האמונית.
במילים אחרות: כשאדם קם בבוקר, הוא אינו שואל את עצמו האם הוא רוצה עדיין להיות אח לאחיו וילד להוריו. זוהי משפחתו וזוהי זהותו, עמה יחיה ועמה ימות. אמנם, במקרים נוראים וטרגיים יש קרע במשפחה, אח נקרע מאחיו וילד מהוריו. אך הפירוד אינו אופציה השקולה לאחדות במשפחה, כביכול אחת משתי אפשרויות שקולות; קרע במשפחה הוא טרגדיה נוראה וחריגה. כך גם בנוגע לזוגיות. אמנם בקשר שבין איש לאשתו יש איזון שונה בין רובד הזהות לרובד הבחירה, אך גם שם הרובד היסודי הוא הזהות המשפחתית. איש ואישה הנישאים הופכים למשפחה אחת, ומעתה יחיו ביחד עד עולם - אלא אם כן תקרה קטסטרופה, שאין טעם לראות אותה כאופציה רלוונטית בטרם חלילה תמשמש לבוא.
זוגיות כמשפחה, כזהות משותפת, מעניקה ביטחון, שעליו אפשר וצריך לבנות את הרובד הנוסף: זוגיות כהכרעה משותפת לקשר נפשי עמוק ומשמעותי. אכן, הדגשת יתר של ממד הזהות עלולה לחנוק את הקומה הנוספת שאמורה לצמוח עליו. מוסדות כמו שידוכים כפויים השפיעו בכיוון זה. אך גם הקוטב האחר אינו בריא. נדמה לי שחלק גדול מערעור מוסד המשפחה בימינו בא מזניחת הרובד הראשון (זהות), והענקת בלעדיות לרובד השני (בחירה). כשם שהרבה מהעיוותים של עולם האמונה בימינו באים מניסיון לדלג על הרובד הבסיסי של יהדות-כזהות, ולדלג הישר ליהדות כהכרעת-אמונה.
גם בתחום הזוגיות, החלופה שמוצעת היום לזוגיות-כזהות אינה בחירה גדולה, חד-פעמית, שעתידה להביא לאדם אושר גדול. כדי להאמין בבחירה גדולה כזו צריך אופטימיות מלוא חופניים, וזו הפכה למצרך רוחני נדיר. התרבות העכשווית אינה מדברת על הרס הנישואין בשמה של אהבה גדולה אחרת, שמחוץ לנישואין (נטייה שהיא הרסנית בפני עצמה). החלופה הרווחת היום בשיח התרבותי היא בחרנות, היינו: אורח חיים שבו כל התחייבות לבת זוג אחת נתפסת כדכאנית. כאשר מכירים את החלופה הזאת לעומקה, מבינים שיש להילחם בה אף במקרה שלא תביא לפירוק הנישואין. החלופה האמיתית להרס המשפחה אינה שכנוע האדם לבחור שוב ושוב במשפחתו, אלא חזרה לרובד הבסיסי והנצחי של הזהות האנושית: המשפחה כעובדה קיימת של זהות נתונה.
כשאני מתעורר בכל בוקר אני אומר: מודה אני לפניך, מלך חי וקיים. אני מודה בלבי לה' על שאני שלו, ומודה (להבדיל) לאשתי שאני שלה. אינני צריך לבחור בהם בכל בוקר מחדש. מכאן אני מתחיל את יומי: מהזהות הבטוחה והמובנת מאליה של אמונה ומשפחה.
המאמר פורסם במוסף "שבת" מבית "מקור ראשון"
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
