ראשי » יהדות » תרבותגלוש ב - nrg מהסלולר

יאיר ויהונתן: אזהרת קריאה לספר שלא יחזיר אתכם לשגרה

הספר החדש של יאיר אגמון הוא טריפ מטלטל ומסוכן ועם זאת מרהיב ועוצמתי. הווליום הגבוה של הספר הזה ירתיע קוראים רבים, אך לקוראים האמיצים צפויה חוויה ספרותית חד-פעמית בעוצמתה

זהירות: "יאיר ויהונתן" הוא ספר משוגע, מטורף, פסיכודלי, מסוכן לציבור, חסר מעצורים וגבולות. מן השורות הראשונות של הספר ועד האחרונות אגמון לא מפסיק לחבוט בקורא, לנער אותו, להתערטל מולו, להציב מולו מראה נוקבת וכנה. וזה קשה. מאוד. הספר של יאיר אגמון קשה לעיכול, ואחרי ששורדים את כל שלוש מאות העמודים שלו, התחושה הדומיננטית היא קצת כמו אחרי טריפ רע: מין ריקנות כזו, ושאלות כמו: איך חוזרים מכאן לשגרה האפורה, הבינונית והסבירה? איך יוצאים בשלום מהתסבוכת הזאת? וביכולת הזו של ספרות, להפוך את הבטן של קוראיה, טמון הכישרון הגדול של יאיר אגמון.

"יאיר ויהונתן" מספר על יהונתן, סטודנט לקולנוע בן 28, דתל"ש, שרוצח בפרק הראשון של הספר את ארוסתו. בגוף ראשון מגולל יהונתן את סיפור חייו, את מערכת היחסים שנרקמה בינו ובין שלי, ארוסתו, מספר על שירותו הצבאי כקצין בשטחים ועל ילדותו המוקדמת, הכל בשפה עשירה, בסגנון חצוף וחושפני, בדמיון משולח-רסן ומכאיב. לצד הסיפור של יהונתן מופיעה בספר דמותו של יאיר אגמון עצמו, שמלווה את הטקסט בהערות שוליים ארוכות, שבהן הוא מנסה להבין מדוע כתב דווקא את הספר הזה, שטירוף ושיגעון נובעים ממנו. הוא משלב בהערות סיפורים על עצמו, על אירועים מן הילדות, על החוויה שלו כבן יחיד לאמו, על טראומות מן הצבא ומן התיכון ומן הישיבה, ועל חיי היומיום שלו כמדריך ביד ושם. לאורך הספר מערבב אגמון בין הערות השוליים לבין גוף העלילה, והגבולות בין האמת לבדיה מיטשטשים. אגמון מכניס את הקורא לעולמו הפנימי, ללבטיו, לפחדיו, לקיום המסוכסך והשביר שלו, לצורך העמוק שלו באהבה, בפרסום, בהכרה. ומול יצירה מורכבת כזו, אפשר לסלוח לאגמון על לא מעט דברים: על האלימות הקיצונית (הספר מתאר רצח ואונס), על הנרקיסיזם המעוות וההאדרה העצמית שבו (אגמון עסוק באובססיביות במיתוג העצמי שלו). כל זה חלק מהג'וינט הספרותי השחור הזה. 

קשה להבין את היצירה הזו על כל המכלול שלה, גם אחרי שקוראים אותה פעם נוספת. ציר מרכזי אחד של הספר עוסק בקונפליקט שבין היומיומי, הבנאלי, האפור, המשמים, הרגיל – זה שמסומן בחיי נישואין מונוגמיים, בחיים דתיים, מלאי גבולות ורסן; ומן העבר השני – שאותו אגמון מבסס בספר - הצבעוני, הקיצוני, החולני, המעוות, חסר המעצורים, האמתי, הכן. הספר כולו מדבר את המתח הזה, וברגעים מסוימים בספר הוא מוצג במפורש: הרצון להיות מיוחד, לחיות את החיים באמת, לא להישכח, לא להיסחף אחרי הזרם, מול הפיתוי שבזרם, מול הצורך בנחיתה על הקרקע. הקונפליקט הזה לא נפתר. הוא מונח לפתחו של הקורא, להתמודד איתו כחלק מההאנג-אובר שאחרי הספר. במובנים רבים, הקונפליקט הזה העסיק יוצרים רבים (כמו גם מקובלים והוגים חסידיים בדור שאחרי הבעש"ט), והלבטים שבספר  מהדהדים את פנחס שדה ב"החיים כמשל" ואת שיריה האקסצנטריים של יונה וולך. "העיקר בחיים האלה זה להרגיש", כותב אגמון שוב ושוב לאורך הספר, וזהו כוחה של היצירה הזו: שהיא מאלצת את הקורא להרגיש, ללדת מחדש את המשמעות והפשר לקיום היומיומי שלו, למצוא בו מענה.

"אני בדיוק כותב ספר, ואני שם עליו את החיים שלי", כותב אגמון באחת מהערות השוליים, ואכן, חייו של אגמון מונחים בין הדפים הללו – הדיאלוג שלו עם העולם הדתי, עם אלוהים, עם משפחתיות סדוקה, עם זהות מינית, עם אמת ושקר, עם מוסריות, עם אלימות, עם צבא ושואה וישראליות והשפלה וגזענות. זה טריפ מטלטל, מסוכן, כואב, ועם זאת מרהיב, עוצמתי, לא אמיתי כמעט. סביר להניח שהווליום הגבוה של הספר הזה ירתיע קוראים רבים, אך לקוראים האמיצים צפויה חוויה ספרותית חד-פעמית בעוצמתה. 

”יאיר ויהונתן“ מאת יאיר אגמון, בהוצאת זמורה ביתן, 296 עמ'

רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...