חורבן הבית - סוף שהוא גם התחלה חדשה

בתשעה באב הזה, כדאי לכולנו להחריש מעט - ולנסות לשמוע את כל מה שלא שמענו ברעש הקרבות, בעיקר את כאבן החודר של המשפחות השכולות

ש''י ויצמן | 5/8/2014 13:15

תגיות: תשעה באב

"אמר רבי אבדימי: מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא, שנאמר: ונביא לבב חכמה. מי נתלה במי? הוי אומר קטן נתלה בגדול". (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף יב' עמ' א').

לוחם צה"ל אחרי הנסיגה צילום: אי.פי.איי

דבריי חז"ל אלו מפנים את תשומת ליבנו למהפך האדיר שהתחולל בקרב אומתנו. כמו כל תקופה שמסתיימת, גם החורבן מעיד על תחילתו של עידן חדש- סופה של תקופת הנבואה אשר במקומה קמה ועלתה לה החוכמה. הנבואה בסוף ימיי בית המקדש הלכה והפכה לחסרת רלוונטיות. למעשה, רובם של הנביאים עסוקים היו בדבריי תוכחה לעם. הם מצאו עצמם כשומריי הסף, כגודריי הגדר רגע לפניי שיהיה מאוחר מדיי. הנחת העבודה הייתה שדבר האל הוא עליון ומימלא ישובו איש מדרכו הרעה. הרי מי לא יחרד משומו אל?. אולם מערכת התוכחה המשומנת הזו לא צלחה. לרוב, עם ישראל המשיך בשלו. האמונה באלוקים לא נבנתה ולא התחדשה על בסיס איומייהם של הנביאים ואף בתקופות הזוהר של הנבואה העניינים לא החזיקו מעמד יתר על המידה.

כך מצאו חז"ל לנכון להדגיש עבורנו את משמעותו העמוקה של חורבן הבית- מעבר מנבואה, מתיקון חיצוני לאדם, לחוכמה, אשר דורשת תיקון פנימי. מעתה, דבר אלוקים הוא חזון נפרץ ובעל כורחנו אלוקים יהא נסתר מעימנו. ללמדנו, שהאמונה והבחירה בדרך הישר מזומנת היא לכל איש ואיש אשר יחפוץ בכך אולם לא יעמוד יותר נביא בפרץ לחנכנו, להשיבנו אל דרך הישר. האמונה מעתה שייכת כולה לעולמו הפנימי של האדם. הוא יכול להתעלות עימה והיא יכולה להתעלות עימו, אם רק ירצה בכך. מאידך, הניתוק והריחוק מאלוקים מזמן לפתחו של האדם גם את היכולת לכפור ביתר קלות.

היום אנחנו מציינים את חורבן בתי מקדשנו. כמדי שנה חלקנו יקראו בבכי ונהי את הקינות וחלקנו ימצאו לעצמם דרך אחרת לזכור ולהיזכר על מה חרבה הארץ. אולם דווקא השנה, יותר מכל, בצל ענני המלחמה אשר אפפונו, ניכר לכל כי הנבואה איבדה את משמעותה.

במשך השנה אנו מנבאים רעות, יש שיגידו שבצדק ייסודן. מדיי יום, מוצאים אנו עצמנו מנהלים קרבות קיום חסרות שחר, בין איש לרעהו, בין אדם לאדם. בלהט הקרבות שפתינו מוריקות כאב וכעס, תסכול וחרדה. אכן, נבואות הזעם על אשר יילד יום לא מאחרות לבוא. לרוב אומרות הן: "מה יהיה עת נאלץ לשלב ידיים בעל כורחנו כאשר אויב יעמוד בשער?".

כאז כך היום. הנבואות, נבואות תוכחה הן ולכן אינן פעולות בשורש מעשינו. עם חכם ונבון אנו. החוכמה מזה אלפיי שנים היא הרלוונטית. "לא בשמים היא", כבר זעק ר' יהושוע כנגד בת קול, כי הכוח לאחד, לגשר ולאבק יחד גובר על כל נבואה שהיא. אין נביא בעירנו

אלא רק תבונה, תבונה שמביאה לאהבה גדולה בעת צרה. אל תאמינו, גם ברגעיי המשבר הגדולים ביותר של חברתנו, שלא נמצא את המשותף ביום עברה וזעם. נמצא גם נמצא.

אולם כוחה של החוכמה לא מתגלה רק בימים אלו של מלחמה וכאב אלא במשך השנה כולה. היכולת שלנו לשאת ולתת גם עם בני מחלוקתנו איננה דבר של מה בכך. גבולות השיח וחופש הביטוי נידונים אצלנו חדשים לבקרים. מחד, תמיד נעמוד על דעתנו ומאידך, נדרוש תמיד לדעת את אשר איבדנו בעקשנותנו, את מי השתקנו מבלי משים? היש עוד אדם אשר הדיר רגליו מביננו? שמא טעינו והטענו?

חוכמתנו במשך השנה כולה נעוצה בכוחו המפולפל של כל אחד מאיתנו וברגעיי משבר ומלחמה יודעים אנו להשתמש בחוכמה זו בכדיי להתגבר ולהתאחד. ביום חורבן מקדשנו, ברגעים האחרונים שאנו עוד אוחזים בכאב ומלחמה משותפים, ביום בו החוכמה דחתה מעל בימתנו את הנבואה, ביום בו הסמכות הבלעדית, וגם האחריות, עברה לבני האדם, ראוי לכולנו להחריש מעט, להטות אוזן, לשמוע את כל מה שלא שמענו ברעש הקרבות המתמשכים ובלהט ההתנצחויות הבלתי פוסקות. נשקיט ונשמע היטב את כאבן החודר של המשפחות השכולות, נשקיט ונשמע את הבכי שחברנו נושא בקרבו, זה מזיל דמעה וזה נאלם דום. נשקיט ונשמע את זוהר אומתנו, את מי שאנו באמת. כי השנה יותר מכל, לא שנאה ואיבה שוררים ביננו, אלא רק קרבה ואהבה, כפי שרק אנו יודעים לבטא. בבניין ציון ובתקומת האומה ננוחם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

הוסף תגובה

הדפסה