אחרי "צוק איתן", אנחנו צריכים לטפל בעצמנו
התנאי להמשך קיומנו כחברה תלוי במידה רבה, רבה מאד, ביכולת שלנו להתמודד עם שנאת החינם הפושה במקומותינו. עכשיו, אחרי ”צוק איתן“, זה הזמן לטפל בשסעים ובפערים בינינו
ימים קשים עוברים על מדינת ישראל ועל עם ישראל בקיץ הזה. רצח גיל-עד, נפתלי ואייל שימש כנקודת התחלה לשרשרת ארוכה של אירועים שטרם הסתיימו בשעת כתיבת שורות אלה : רצח הנער הערבי אבו ח'דיר, הפגנות אלימות של יהודים וערבים ושל אנשי ימין ושמאל אלה כנגד אלה, התנכלויות פומביות- פרטניות וקבוצתיות על רקע לאום ודעות פוליטיות, וכמובן ההידרדרות הביטחונית בדרום אשר הביאה למבצע "צוק איתן" שרק הגביר וחידד את השסע עם המיעוט הערבי החי בקרבנו ויצר חיכוכים רוויי מתח בין אנשי ימין לאנשי שמאל.
בתוך המציאות העגומה הזו ובמקביל לתופעות המכוערות של שנאת האחר שהינן מנת חלקנו בקיץ הזה, מתרחשת לנגד עינינו תופעה מדהימה ומעוררת השראה - החברה הישראלית נותנת בקיץ הזה הדגמה חיה ומרגשת של ערבות הדדית, הירתמות ואכפתיות חסרות תקדים: תחושת "היחד" ששררה בימים שבין חטיפת הנערים ועד להלוויות ההמוניות של השלושה, הגינוי החריף והאצילי של מרים פרנקל (אימו של נפתלי) לרצח הנער אבו ח'דיר בפרט ולקולות הנקמה בכלל וכמובן ההירתמות העממית הכוללת במהלך מבצע "צוק איתן".
על ההתגייסות העממית הנרחבת של החברה האזרחית בישראל במהלך המבצע בעזה ברצוני להרחיב קמעה: זכות גדולה נפלה בחלקי שהן בשגרה והן בחירום אני עוסק בבניית חוסן קהילתי בחברה הישראלית, בדגש על קהילותיה המוחלשות של החברה. למי שמושג מקצועי זה אינו מוכר, הרי שמדובר על חיזוק הרשתות החברתיות והלכידות הקהילתית היוצרות חוסן בקהילה ומאפשרות לקהילות להתמודד טוב יותר עם מצבי חירום ומן הסתם גם עם חיי השגרה. בתפקידי האזרחי כעובד סוציאלי קהילתי וכמנהל אגף קהילה בארגון החינוכי-חברתי בינ"ה, ובתפקידי הצבאי (במילואים) כקצין אוכלוסייה בפיקוד העורף אני חשוף לתופעות חברתיות מעוררות השראה של ערבות הדדית ואהבת אדם.
בשגרה אני נחשף לעשרות רבות של פרויקטים של העצמה קהילתית בהם שותפים תושבי שכונות ואנשי מקצוע – עשייה החושפת מעורבות אזרחית, אכפתיות ונתינה אמיתית. בעת הזו, עת חירום, כולנו נחשפים להירתמות אדירה של החברה הישראלית שבאה לידי ביטוי במספר מתנדבים גדול מאד מכל רחבי הארץ הפועל ללא לאות על מנת לספק מענים לצרכים
אין ספק כי בקיץ המטלטל הזה שעובר עלינו אנו עדים לשתי קולות רמים מאד הנשמעים במקומותינו: מצד האחד קול ה"יחד" ,הערבות ההדדית והנתינה, ומצד שני קולה הצורם והמתלהם של שנאת האחר והעמקת השסע בין יהודים וערבים ובין שמאל לימין, כאשר קולות הקיצון הופכים להיות הקול הצעקני ביותר ופעמים רבות גם הנוכח ביותר.
בימים אלה, ימי בין המצרים ולקראת ט' באב, שומה עלינו לזכור - התנאי להמשך קיומנו כחברה תלוי במידה רבה, רבה מאד, ביכולת שלנו להתמודד עם שנאת החינם הפושה במקומותינו. ביום שאחרי "ריכוז המאמץ" במלחמה בעזה אנו נשוב להתמודדות שלנו, התמידית והיומיומית, על השסעים והפערים והמחלוקות בתוכנו. בל נשכח שבסופו של דבר, כפי שההיסטוריה שלנו כעם לימדתנו, הסכנה האמיתית לחורבן הבית מאיימת עלינו מתוכנו. בואו נשכיל למנף את כוחות הטוב האדירים שקיימים בנו ואשר נחשפו לעינינו במלוא יופיים בקיץ הזה ונתעל אותם לבניית חברה סובלנית, מרובת גוונים, מתונה ואוהבת אדם באשר הוא אדם.
הכותב הינו מנהל אגף קהילה בארגון בינ"ה, העוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור בישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
