המבצע שהחזיר את הגאווה הישראלית ללחיים
הישראלים חזרו לומר בפה מלא: אנחנו גאים להיות יהודים וישראלים. תהליכים חברתיים ורוחניים של שנים ארוכות התנקזו למבחן לאומי אחד, ויצרו תודעה חדשה-ישנה, מלאה בעוצמה ובנחישות. הרב חיים נבון מסכם את המבצע
תמיד בימי מלחמה יש בישראל פרץ של פטריוטיות ואהבה לחיילים. אבל בימי "צוק איתן" התרחשו דברים שלא ראינו אף פעם. לא ראינו בעבר שיירות של משאיות פרטיות המגיעות לאזורי הכינוס ופורקות מתנות לחיילים. במלחמת לבנון השנייה, ישבתי עם הגדוד שלי במשך שלושה שבועות בעיר צפונית מסוימת, ולא קיבלנו מהאזרחים אפילו שקית פיצוחים. לא ראינו בעבר גם תגובה כה זועמת, מימין ומשמאל, נגד המעטים שהעזו לקרוא לחיילינו "רוצחים". ובעיקר לא ראינו שום דבר שדומה להלוויות הענק ההמוניות לחיילים הבודדים.
טנק על גבול רצועת עזה
צילום: איי.אף.פי
מה נשתנה המבצע הזה? ראשית, זו הפעם הראשונה שכל הארץ חטפה טילים - ממטולה ועד אילת. שנית, כבר מזמן לא היה כה ברור לכולנו שאין ברירה. אנשי חמאס חטפו את שלושת נערינו - והממשלה התאפקה, ולא פגעה בחמאס עזה. הם רצחו את נערינו - והממשלה עדיין התאפקה. ללא כל התגרות, אנשי החמאס התחילו להפציץ את ערינו - והממשלה החליטה על תגובה מתונה, ואפילו הכריזה על הפסקת אש חד-צדדית. אך חמאס המשיך להפציץ. רק אז, בלית ברירה, החליטה הממשלה להיכנס לעזה.
אבל יש סיבה משפיעה יותר. כבר שנים רבות מטיפים לנו נגד הקונצנזוס הציוני שהיה פה פעם, וטוענים שהיה כביכול דכאני ולאומני. אומרים לנו שהישראלים כבר אינם עם אחד, אלא פדרציה של שבטים: השבט הלבן והשבט השחור, השבט הדוסי והשבט החילוני, השבט הרוסי והשבט החרדי. מלמדים אותנו שכבר אין לנו שום קונצנזוס משותף. אנחנו חיים במדינה רב-תרבותית, ורק צריך לדאוג שכל שבט יקבל את זכויותיו.
זו מעולם לא הייתה אמת, ובמבצע "צוק איתן" גילינו זאת. אנחנו עם אחד - אמנם מגוון ומלא מחלוקות. בשנים האחרונות הולך ומתגבש קונצנזוס ישראלי חדש, שמרבית בני החברה הישראלית יכולים להתלכד סביבו. מרצה למנהל עסקים בבר-אילן כתב באופן בוטה כנגד חיילי צה"ל. רוב תלמידי הקורס שלו ניגשו למזכירוּת ועברו לכיתה אחרת. אנשי השמאל הקיצוני נוהגים להתלונן על הסתה נגדם. אבל הסטודנטים הללו לא הגיבו בתוקפנות או באלימות, אלא פשוט עברו כיתה. אחד מהתלמידים המוחים הסביר את עצמו בפשטות: "מי שטוען שצה"ל מושתת על רצח ילדים, פוגע בערך שמשותף לכולנו". אחרי זמן כה רב, שוב מותר לדבר על ערכים שמשותפים (כמעט) לכולנו. אנחנו לא רק פדרציה של שבטים מנוכרים.
הקונצנזוס הישראלי החדש הוא רך יותר ומכיל יותר מאשר הקונצנזוס הציוני הנוקשה שלפני חמישים שנה. יש בו מקום לריבוי דעות ודרכי חיים. הוא גם מסורתי יותר ומאמין יותר. לאחר חטיפת הנערים הזמינו אברי גלעד והילה קורח את הרב סתיו לשאת
התהליך החדש הזה התבטא דווקא ב"צוק איתן", גם בגלל השבועות שקדמו לו. נכנסנו למבצע הזה מתוך ימי החרדה והאבל על גיל-עד, אייל ונפתלי הי"ד. שלוש המשפחות - שאער, יפרח ופרנקל - הפגינו במשך כל התקופה עוז רוח ועוצמת אמונה יוצאי דופן. הם הצליחו לאסוף את הדאגה, הבלבול והיגון שכל אחד מאתנו הרגיש, וכינסו אותם, כמו בעדשה מרכזת, לעוצמה לאומית חריגה. בימים הראשונים לאחר החטיפה עוד שמענו פה ושם קשקושים על טרמפים. לאט לאט נעלמו הדיבורים הללו, ונשמעו רק ביטויים של אחדות לאומית.
האנרגיה האדירה הזו לא התפזרה בחלל הריק, אלא הכפילה את עצמה שוב ושוב בימי "צוק איתן". הישראלים חזרו לומר בפה מלא: אנחנו גאים להיות יהודים וישראלים. תהליכים חברתיים ורוחניים של שנים ארוכות התנקזו למבחן לאומי אחד, ויצרו תודעה חדשה-ישנה, מלאה בעוצמה ובנחישות. בעת הזו אני מצדיע לשלוש המשפחות האצילות: זרעי הרוח שזרעתם - הנצו ולבלבו ופרחו וגם נשאו פרי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
