על פתח המקווה: ממים חיים למי אפסיים
שנים שלא נכנסתי אל המים בגלל "האוזן הבוכה", כך הורו לי הרופאים בחומרה. עכשיו אני בפתח המקווה, קצת אחרי החתונה, והבלנית שואלת מי הרב שלי ומי התיר לי לטבול ככה. סיפור קצר
בהכנות לחתונה גם הבנתי: מוסיקה היא מה ששמענו לראשונה. מבעד לנוזלי הרחם, איברי שמיעתנו הרכים הולכים ומתגבשים. לראשונה, שמענו ביטים, קריאות חוזרות ונשנות. מקצבים.
לפני בואנו לעולם, בעולם ארעי מתוק וקדום יותר, אנחנו חווים את גופנו המתגבש ואת עולמנו סביבנו קודם כול בריקודים ובמקצבי שירה, משוחררים ושמחים. ומאז לשם אנחנו כמהים, ולשם אנחנו חוזרים בשמחה. רק אחר כך באו, שיטתיים וסדורים, הדיבור וההליכה.
וכשסבי, זיכרונו לברכה ועליו השלום, אמר לבתו יקירתו בחלומה, מבעד לערפילי העולמות, "קומי תעשי 'הללו', קומי תעשי 'הללו'", כפי שאמר לה בחייו כשהיה שמח, נשמע הטלפון. היא הרימה ובשרעפי השינה אמרה מיד ומבלי דעת "מזל טוב אחי". ואחיה אכן היה על הקו ובישר לה שנולד בנו הראשון, ושייקרא על שם אביהם המת, משה. והיא עשתה מיד "הללו". כך קוראים העיראקים ל"קולולו" הידוע.
ובהכנות לחתונה הבנתי ש"הַלל" היא מילה לתפילת הודיה אונומטופיאית, קדומה. תפילה ומילה של תודה שמגלמות את הצליל שהיא משמיעה. תפילת הלל נקראה כך כי שימרה את הקולולו הקדום, לפני שהפך לדיבור סדור. עוד כשהלב לא יכול היה להכיל את השמחה, וגעש בשצף החוצה. בהכנות לחתונה הבנתי את כל זה כי מעוצמת השמחה הלב והגוף חזרו אחורה, לשצף הלל שקדום מדיבור, לשצף קולולו שמאחד עולמות. ולדיבור שהוא שירה, ולהליכה שמרקידה.
בריקוד, במוסיקה, בקולולו השוצף, חוויתי ואז הבנתי את ערגות הגוף שנזכר בזיכרונות שמחברים בין עולמות. כך חוויתי גם את הטבילה. חודרת בטן, שוברת מחיצות שבין העולמות. אבל לטבילה ערגתי יותר. אותה לא זכרתי רק בגעגוע גוף עמום וקמאי, אלא גם כגעגוע תודעתי צלול.
זה שנים שלא נכנסתי אל המים. בגלל "האוזן הבוכה" – כך קוראים לתופעה הזו בסלנג של רופאים. האוזן מגירה לפעמים. מאז שהסירו מתוכה חלקיים פנימיים ואת הגידול השפיר שתקף אותם והותיר בה חלל פעור. תקיפה וחלל פעור אחריו – האוזן שלי עשתה לי בילדותי את שעשו לי, מחללת את הגוף כדי לא לחלל את הנפש, ולא מפסיקה לבַכּוֹת את עצמה, בכל השנים שאחרי.
"אסור להכניס מים, בשום צורה ואופן", אמרו הרופאים אחרי הניתוח הראשון, ואחרי הניתוחים שאחריו. הקפידו לשאול על כך בכל ביקורת חצי שנתית, ובכל התפרצות פתאומית חוזרת. שולחים לצילומים, בודקים עם תרופות, "ומים אל תכניסי, את שומעת?!". כן, אני שומעת, עכשיו אני גם שומעת הרבה יותר טוב.
ומאז לא חזרתי אל המים. רק שנתיים לפני למדתי לשחות. מהיחידות בבית הספר שאשכרה למדו בחוג שחייה חובה של כיתה ד' איך לצלוח אל העבר השני. שחיתי בתנופה, בשמחה, וככל יכולתי, עד שהכול נקטע באחת.
הטבילה הייתה שחזור קדום לא רק של זיכרון רחמי. את זה זוכרים בגוף, לא בתודעה. הטבילה הייתה שחזור של געגוע חריף יותר, של זיכרון תודעתי, אל הגוף המוצף מים באחת. והנה אוזני משובצת באטם יקר שנעשה לי על פי מידה, ואני טובלת רק פעם אחת, כדי לא להגביר את הסיכוי לכניסת המים. למרות שלפי הסבריו של מוכר האטם היוקרתי סיכויי לכך אפסיים. אבל מים נכנסו. ייתכן שלא שמתי אותו טוב אבל מאז אני לא מסתכנת שוב. כי טיפה זעירה וארורה התגנבה והרופאה שלי לא מרוצה. "ככה זה לא יכול להיות", היא אומרת לי. "תחזרי למומחה שיראה, האוזן לא יכולה להישאר ככה". בינתיים היא שואבת ממנה את כל מה שהגירה מטיפה אחת עלומה, ומציידת אותי בטיפות אוזניים אחרות.
אני חוזרת בשנית אל המקווה. הוא מקווה מומלץ ובו טבלתי לראשונה. ויודעת, יותר לא אטבול עד הסוף, באבחה חדה וחזקה של צלילת מים ועטיפת הגוף, אלא לאט ובזהירות, כדי שלא להרטיב את האוזן.
אבל הפעם לא מרשים לי לטבול. הבלנית, אדיבה וחרדית, מופתעת כל כך ממצבי, אומרת שלא נתקלה בו מעולם, וש"אי אפשר. הגוף לא יהיה טהור. הגוף צריך לצאת כמו מהרחם. הנשמה טהורה. עכשיו הגוף לא טהור. אסור". היא שאלה אותי אם רב פסק לי כך, ואמרתי לה שכן, וזה לא הניח את דעתה. היא מוצפת ודואגת באמת, וההצפה שלה מפתיעה גם אותי, כי היא ראשת הבלניות במקווה גדול ומומלץ, איך לא ראתה מקרה כזה?
למזלי היא זכרה אותי מהפעם הקודמת, הראשונה. היא שיבצה אותי מראש גם בפעם הזו, השנייה, ב"חדר כלה", חדר הכנה הכולל מקווה פרטי. ואחרי משא ומתן מעיק שבסופו היא אומרת לי שהיא לא יכולה לאשר לי, ויוצאת מהחדר, יש לי גישה למקווה שבתוכו אני יכולה לטבול גם בלעדיה. וכשטבלתי הרגשתי שאני מיטהרת פעמיים. גם משיח עצוב שנכפה עליי, על כך שאני לא טהורה. לא כמו תינוק שיצא מהרחם.
ולאחר טבילתי במים הגנובים שלא מתקו אני נחפזת לצאת, והיא קוראת לי על סף השער, "אולי תשבי איתי כמה דקות, נלמד קצת?!". קריאה כנה וסוערת, אבל גם בי כבר נושבים המים, ואני ממלמלת שלא תוך כדי הליכה.
חודש עבר, לא "נקלטתי". זה מונח חדש שאני לומדת מהבלניות במקווה השני. חיפשתי מקווה מומלץ אחר. הוא אכן נעים ונקי ומעוצב הרבה יותר, והן מאירות לי פנים בכניסתי, ותקווה נמהלת בחששות.
אבל הכול שוב חוזר על עצמו. אנחנו בחדר המקווה, אחרי חדר ההכנה. הפעם חדר ההכנה הוא לא עם מקווה, כי זה לא חדר כלה. כך לא אוכל להיכנס לטבול אחרי שיותירו אותי לבדי. אני רגע לפני טבילה, ניצבת מעל המים, עם שתי בלניות חרדיות. דקות
הן לא מרצות לי על טומאת הגוף, אלא על הלידה והילד שיכולים לצאת מטבילה כזו, אם אקלט, עכשיו שאני במצב ש"לא נקלטתי". וככה אני בדיוק מרגישה.
בהתחלה הבלנית הראשית, נסערת, אומרת לי, "תיכנסי, לא יקרה לך כלום. אני מבטיחה לך. עליי. את תדעי ישועות". נדמה לי שאפילו היא נבהלה מהמשפט הזה, כי היא לא חוזרת עליו בהמשך. היא כן מצטטת בהמשך מהבן איש חי. שתינו ספרדיות וזה ברור לשתינו, ואני אומרת לה שהבן איש חי זה לא דוגמה, וששתינו יודעות שהרב עובדיה יוסף יצא כנגד הבן איש חי.
ואני נזכרת בסיפור הרב, איך למרות זאת הבן איש חי נגלה לו בחלום ואמר לו "תמשיך", ותוהה אם זה היה גם בתחום הזה. ונזכרת בגעגוע צורב, מכאיב לב, בפשטות ובשמחה שעלו מסיפורי סבתי ונשות חמולתי. הליכה משותפת למעיין, שומרות זו על זו, שמחות ומפטפטות. שותות עראק לפני ואחרי כדי להתחמם מקור המעיין הצורב, אוכלות קצת מתוקים. חגיגה קטנה. איזה חום, שמחה. איזו פשטות ברורה בשמחה של הגוף. ועכשיו מה. בלניות. למה רובן חרדיות? למה בסוף הן חמורות סבר? אם מי שהיו משגיחות בי היו ממשפחתי, כפי שעשו מאז ומעולם, אף אחת לא הייתה דורשת ממני לסכן את האוזן שלי ככה.
"תבורכי", הבלנית הזוטרה אומרת מעליי, מעל המים, בִּמקום ה"כשר" הידוע. היא, שאמרה לראשית שקראה לה "מה אני, גוי של שבת?! למה שאני אכשיר את הטבילה שלה?!", כי הראשית לא רצתה. "תבורכי", היא אומרת לי, אחרי שמלמלה "טוב, הטבילה הזו, אני לא יודעת מה זה…". אבל אני לא שם, הנה אני יוצרת לי נתק במקום שבו חשתי בעוצמה חיבור. וגם קל לי לחוש חיבור, כי המים עטפו אותי שוב לפני שנייה, וזה כל כך מבורך. ומתוק. אבל הנה המים המתוקים הפכו למי אפסיים ואני נחפזת לצאת. מן המקווה. מחדר ההכנה. מהבניין.
שוב האחראית קוראת לי מהמסדרון. שוב מבקשת שנשב לכמה דקות. "מה יהיה", אני חושבת ומסרבת. "מה יהיה", היא אומרת לי בדלת, לשם
"מה תעשי בפעמים הבאות?!", היא שואלת שוב ומהדהדת את המחשבות שפיעמו בי כשהתלבשתי. "שום מקום לא יתיר לך", היא אומרת לי בדלת את שאמרה לי מעל המים, את שהבנתי תוך כדי התלבשות. ועכשיו, על הסף, היא גם מוסיפה, "איזה מין רב התיר לך?!". ואז אני נשברת.
לא אל העצב, שאצלו הייתי בת בית עד חמש שנים אחורה, ועשרה חודשים אחורה, לפני שהכרתי את אישי. אלא אל פייסנות עדינה, כמוהו, שלימד אותי ומסך בי, ואני אומרת לה בשקט "זה לא יפה. זה לא יפה מה שאת עושה. אני לא אומרת לך שהרב שלך הוא פחות טוב מהרב שלי". היא מביטה בי בשקט. הדלת רק חצי פתוחה. אני אוחזת בה מבחוץ, היא אוחזת מבפנים. ולא מרפה: "אולי תשאלי רב נוסף?!".
שתינו נשים טובות, מעבירות בגופנו מסורת טובה וקדומה, קיץ ירושלמי קריר והדלת חוצצת, והנה, משהו נסדק באחת. היא מבקשת, "אולי תיתני לי לדבר איתו?!". חוזרת על ביטויי ילדים טהורים וקליטה טהורה, ומה יהיה אם אקלט. היא רוצה להטיף לו. להסביר. ולי כבר אין כוח. אני עונה שאני לא יודעת אם הוא מתיר לתת את מספרו. היא נכנסת פנימה, המגבת המגולגלת של המקווה עוד בידה, מניחה אותה ומביאה דף ועט ורושמת את מספרה. "אז שהוא ידבר איתי, טוב?!". ופתאום קולחת בי השאלה: "אם הוא יסביר לך, ואת תסכימי, את תיתני לי לטבול פה מעכשיו, טוב?!". "טוב", היא עונה, "טוב".
והנה דינים מתמתקים לחסד. לטוּב. למים. אולי אקלט. המים ימתקו לי שוב. ערב קיץ של אלול בפתח. אולי השנה גם אני אמלֵא מים מבפנים. אהיה מקווה. וההליכה והדיבור הסדורים שלי יהיו הריקוד והמוסיקה לנשמה חדשה. גופי יהיה לה עולם חדש ללא מחיצות, עולם שהוא מקווה פרטי של מים חיים. בהכנות ללידה ובין כל סידורי ההיריון, אני אמצא את עצמי שוב חצי רוקדת. ובחדרים הסגורים ארקוד ממש, כשבתוכי ירקוד אדם חדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
