גמר האח הגדול: דתיים, בגללכם אלדד לא ניצח
בפעם הראשונה עמד נציג ממפוני גוש קטיף בפריים טיים הכי חשוב בטלוויזיה, אבל בציונות הדתית סירבו לפרגן לו. שבוע אחרי גמר "האח הגדול", דיקלה ד. גל–עד, אחותו של אלדד שזכה במקום השני, מתארת במונולוג מרגש איך נראתה המציאות מהצד שלהם
ועכשיו אנחנו בבית האח, בסיבוב האחרון. יושבים על המיטה שהייתה שלו ומצטלמים על רקע הדגל הכתום שהוא הניח לצד מיטתו לאורך כל העונה. האח הגדול 6 נגמר ועוד מעט כולנו נחזור הביתה.
זהו זה, דגראסי, רחוב סומסום, מקגייוור, אלו היו התוכניות שבהן צפיתי בילדותי בגוש קטיף, בימים שבהם לא יכולתי לדמיין שסכנה גדולה מרחפת מעל ביתי. כשהייתי בת 19, במקביל לשירות הלאומי, החלטתי שאין לי יותר משותף עם המסך הקטן והפסקתי לצפות בטלוויזיה כמעט לגמרי. ההחלטה ההיא החזיקה מעמד במשך שנים, עד שלפני ארבעה חודשים נכנס אחי - האמצעי מבין שלושת אחיי הקטנים - לבית האח הגדול.
שמרתי את הסוד במשך שבוע וחצי, עד שהפך לנחלת הכלל. בערב הכניסה לבית קפצתי לשכנה (שהיא במקרה גם אמא שלי) וצפיתי בשלושת המועמדים הראשונים שנכנסו. אלדד לא היה ביניהם, אז פרשתי לישון ותכננתי לראות את הקלטת התוכנית בבוקר. לא דמיינתי שאתעורר לשלל שיחות שלא נענו ולמסרונים צוהלים.
במהירות התוודעתי למושגים חדשים כמו ערוץ 26, הדחות, משימות ויורם זק, והתחלתי לקבל הצעות נישואין. לא עבורי. גם המעריצים הלכו וגדלו. צבא תומכים שהלך ותפח מיום ליום, ולצדם גם הנוכחות הטלוויזיונית שלנו, בני המשפחה, למענו. ביום שישי בצהריים נקראתי ללוות מסוק שהועלה עבור אלדד בשם תומכיו (והוא חשב לתומו שזה ממועצת יש"ע), והובהלתי לתוכנית בוקר בהרצליה.
לעתים היה לי ספק קל שאוכל להימלט מהמחויבויות הללו, אבל אפי - הגדול מבין שלושת האחים - ציווה לעשות, אז התגייסתי למען אלדד. וזה לא היה קשה. הוא תמיד היה ילד מתוק כזה, לב זהב עם זיק שובבות בעיניים, שק של חוכמה ועוד כמה שקים של רגישות. הדמות שנשקפה אליי ואל קהל הצופים מבית האח הגדול הייתה הדמות המוכרת לי ולמשפחתי מזה שנים, אך המסך העצים את התכונות היפות שלו. את מהירות המחשבה, את הבנת המצבים העדינים ואת כל הטוב שניחן בו. אבא שלי שמח, כי מבית האח הוא יכול היה לראות את אלדד יותר ממה שראה אותו בעבר. עם הזמן גם אני התפתיתי להיכנס לשידורים החיים דרך המחשב. החיים שלנו בשבועות האחרונים סבבו סביב השידור החי בימי רביעי ומוצ"ש. נסיעה לאולפן אם הוא הועמד להדחה ואז חזרה מאושרת הביתה. הוא נשאר לעוד שבוע אחד לפחות.
ואז נחטפו שלושת הנערים הי"ד ולאחר מכן נמצאו גופותיהם, ויצאנו למלחמה. ב"קשת" התלבטו אם לבטל את העונה, אך המעריצים שביקשו להמשיך הכריעו את הכף. כמויות האהבה והתמיכה שקיבלנו כמשפחה בשבועות האלו הלכו והתעצמו. אנשים הגיעו אלינו הביתה. ביקשו לדעת, לגעת, לשמוע, ואני - מי אני? מה אני? עם הילדים על הראש בקיץ חם מאין כמותו, מתנצלת פעם אחר פעם על רעשי הרקע בשיחה. לא הבנתי מאיפה זה נחת עליי.
במקביל לאהבת הציבור, החלו גם דרישות מההפקה. שִלחו תמונות, חִתמו על חוזים, בואו לנווה אילן. הכל החל לצאת מפרופורציות ולהשתולל. האח הגדול נכנס לי לחלומות. לא ידענו עד כמה עלינו להיענות לבקשותיהם - מה מוגזם ומה הגיוני? לביים ארוחת ערב שבת ביום ראשון זה מוגזם? כן, בהחלט. אבל אם כולם יקבלו מסר מהבית ואלדד לא? אז העמדנו פנים ושרנו "שלום עליכם" והילדים לא שכחו לנו שהיה זה בכלל יום ראשון.
נכנסנו לזה, נשאבנו לזה, האח הגדול היה חזק מאיתנו. כאבנו את כאבו של אלדד, תיעבנו את מי שהציק לו, לבנו יצא אליו כשבגדו בו, רימו אותו, שיקרו לו, ולא תמיד הוא ידע. אבל בעיקר שמחנו, כי הוא היה כל כך טהור, תמים, ישר ומקסים. ושלנו. בעיקר שלנו. מדי פעם הרמנו טלפון נזעם אל ההפקה בבקשות כאלו ואחרות, כמו העוול שנעשה לו במשימה עם זיגי, שבה לא קיבל דבר למרות שסיפקנו להם חומר נהדר, ולמרות שזה היה ביום השנה לגירוש, ומשאלת הלב שלו ודאי הייתה לראות שוב את הבית. הם התנגדו לאפשר לו להעלות לפריים טיים שוב את הנושא הציוני. את הגירוש מביתו שבגני טל.
וגם את הילדים הם רצו. ושוב ההתלבטות, ושוב ההתגייסות. והגענו לנווה אילן, פגשנו את יורם זק שלקח את הילדים לקייטנת האח הגדול, נתן להם לפתוח ולסגור את דלת האח, להדליק אורות ולראות את המצלמות. ירדנו איתם למטה, אפי ואני, והכנסנו אותם לחצר. הושבנו אותם על הנדנדות וראינו בעיניים כלות ומטורפות מגעגועים את עורפו של אחינו האהוב יושב עם האחיינים שלו, משחק איתם, מחבק, מקבל עוד כוחות להמשיך ולשרוד. והוא במרחק נגיעה.
ושוב נסעתי להרצליה. הפעם נזכרו ב"קשת" כי לפני תשע שנים התרחש הגירוש מגוש קטיף. ואני לא יכולתי לעצור את הדמעות, וידעתי כי מה שהוא עושה - אלפי נשים כמותי לא יוכלו לעשות. אנחנו לובשות שרוולים ארוכים וחצאיות ועטויות כיסוי ראש. אבל הוא, אחי הקטן, עושה את השירות הזה לעשרות אלפי אנשים שקולם לא נשמע. הוא מקועקע, הוא לא חובש כיפה, והשפה שלו היא אחרת. הוא מבין את השיח הרבה יותר טוב ממני ומשכמותי, וקולו נשמע, אנשים צמאים לשמוע אותו.
שבוע הגמר הגיע ועמדנו לפני רגע האמת. ברור היה לי שצריך לעבוד קשה מאוד כדי שאלדד יזכה. למרות כל הסקרים וכל האהבה, פחדנו משאננותם של המצביעים. הסתובבנו ברחבי הארץ ושמענו שהמועדף עליהם הוא אלדד, ובכל זאת היה חשוב לגייס את כל מי שרק אפשר, כי לקראת רגע הגמר החלו השמצות משמאל ושנאה יוקדת לכתום.
ניסיתי לגייס את כל מי שרק הכרתי. מבחינתי זה לא היה אח שלי, אלא אוהב ישראל שאומר בקול את מה שכולנו חושבים בשקט. שהגירוש היה טעות
ניסיתי להסביר לעמיתיי וחבריי בציונות הדתית שהשמאל מתגייס למען מועמדת אחרת כדי למנוע ממנו את הניצחון, אבל נתקלתי בתגובות צוננות: "אנחנו לא צופים בתוכנית הזו", או "למה שנוציא כסף על טלוויזיה?". אפילו במערכת "מקור ראשון", העיתון שלי, נתקלתי בתגובות דומות.
הרגשתי מובסת. במגרש הביתי שלי הפסדתי. האנשים שלמענם הרגשתי שאני נלחמת, כדי שיישמע קולם - שהוא גם קולי - לאנשים הללו לא הצלחתי להסביר עד כמה חשוב הייצוג השונה הזה בפריים טיים. בפעם הראשונה מאז ומעולם עמד במרכזה של תוכנית בעלת 40 אחוזי רייטינג נציג אותנטי של גוש קטיף ושל ההתיישבות הציונית, ובמשך 109 ימים דיבר בשם כולנו, אז למה לא עזרנו לו לנצח?
נכון, אנחנו אנשי מעשה. יודעים לבנות יישובים, לטעת עצים, לזרוע יבול, ללדת ילדים וגם לגדלם לתפארת, אבל במלחמת התדמית וההסברה אנחנו נכשלים פעם אחר פעם. במוצאי שבת, למרות כל התחזיות, ולמרות שאנשי התקשורת (שכבר הפכו מוכרים וחברים) היו בטוחים שננצח - ארץ ישראל הישנה והטובה זכתה במקום השני. כל כך חבל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
