אגרסיב-אגרסיב: אראל סג“ל מדבר על הכל
הוא הוריד את הכיפה ("אובר־דוז של ניטשה") ואז החזיר אותה ("היום אני דתי לתיאבון"), לא מתבייש בדעותיו הפוליטיות ("לפחות הן גלויות"), וכועס על הצביעות משמאל ("כאילו שלהם אין אינטרסים"). אראל סג"ל, העיתונאי עם הפה הכי גדול מימין, לא ייתן לכם לצאת מהראיון הזה רגועים
"אל תתחילי איתו עם מודיעין", אומרת לי בחיוך דלית אשתו רגע לפני שהיא משאירה אותנו בחצר ביתם המטופחת. "עד שהוא השלים עם מר גורלו".
כן, אראל סג"ל מודל 2014 מגיש לאורחיו עוגת מייפל ביתית וקפה עם סוכרזית בצד. את פגישותיו עם טיפוסים מפוקפקים בסמטה חשוכה בדרום תל אביב המיר במאבק עם זוג יונים שהתנחל לו על הגג; ובמקום לרכוב על אופנוע ברחבי ארצות הברית, הוא מחליף לאשתו גלגל באוטו ויוצאת לו הפריצת דיסק.
סג"ל (44) נחשב לאחד מחלוצי האגף הימני של מפת התקשורת בארץ, ודאי אחד הלא שגרתיים שבה. במשך שנים כתב טור אישי במעריב, שידר ברדיו ללא הפסקה והנחה תוכניות בערוץ הספורט. כיום הוא משמש כפובליציסט אורח בעיתונים ובאתרי אינטרנט שונים, מנחה לסירוגין את "ערב חדש" בערוץ הראשון ומשדר את תוכניתו היומית והמצליחה "לא סותם ת'פה" ברדיו גלי ישראל.
את קריירת הכתיבה שלו החל בסוף שנות ה–90 עם טור ספורט ב"עיתון תל אביב", שנקרא "אופנת סג"ל". זה קרה אחרי שחזר מניו יורק, שם עבד במקצוע האולטימטיבי עבור משתחרר צה"ל טרי — מובינג. על חוויותיו כסבל ותובנות אמריקנה שלו סיפר בטורו המיתולוגי, שכלל שפה בוטה, הרבה הומור ותמונות של בחורות בדרגות לבוש שונות. "עברתי הרבה גלגולים בחיים. גרתי באמריקה, גרתי בתל אביב. הייתי עמוק בחטאים. אבל זה רק הופך את תמונת העולם שלי ליותר מעניינת".
אתה מתגעגע לתקופה ההיא?
"לא, אבל אין לי חרטות. הכתיבה שלי מאוד השתנתה מאז. היו תקופות שנשים לא היו מסוגלות לקרוא את מה שאני כותב. זה הרי הטריק הכי ישן בספר. כשנתן זך רצה שישמעו אותו, הוא קילל את אלתרמן. כשאתה צעיר אתה צריך לצעוק ולקלל כדי שישימו לב אליך".
עם השנים סגנון הכתיבה התמתן, הסיפורים הוולגריים עברו עידון אך הידענות ההיסטורית המופלגת, עולם הדימויים העשיר והזיק הסג"לי עודם שם. "לכל אדם, בכל דבר שהוא עושה, יש את רגע החסד הגדול שלו וזה נכון במיוחד בתחום היצירתי, כמו שרוב הלהקות כותבות כל פעם את אותו השיר. אז למרות שלדעתי אני כותב היום יותר טוב משכתבתי בגיל 30, בשביל הרבה אנשים השיא שלי היה אז".
טוב, באיזה עוד טור על כדורגל יכולת למצוא ציטוטים מהרב קוק לצד משנתו של צ'סטרטון.
"זה היה ז'אנר חדש, פוסט מודרני לחלוטין. קצת כמו דף גמרא, אסוציאטיבי, רץ מנושא לנושא, מלא סיפורים אורבניים ואנקדוטות.
"תמיד האמנתי שהתפקיד שלי ככותב הוא להוסיף ידע, שהקורא ייצא עם אינפורמציה חדשה שלא הייתה לו. אם אתה רוצה להשתכלל ככותב אתה חייב לקרוא ולדעת המון. יובל נתן, שהכניס אותי לעולם התקשורת, תמיד אמר שעל כל שעה של כתיבה צריך לקרוא שעתיים".
היום כל מי שמפרסם פוסט ב"סטטוסים מצייצים" הופך לעיתונאי.
"מה לעשות, העולם השתנה. אני רק יכול לקנא בכל היותם–זימרי–נועם–פתחי למיניהם. אבל לא כל כותב סטטוסים שנון יכול להחזיק טור של 500 מילה".
במקביל להגשת "ערב חדש", החל סג"ל להנחות בשבועות האחרונים את גרסת הדור הצעיר של "ערב חדש לילדים". הוא עושה זאת לצדה של שרה ב"ק בחינוכית 23, המשודרת מדי חמישי ב–19:30. התוכנית מנגישה לילדים חדשות באופן אינטליגנטי ומסכמת עבורם את אירועי השבוע החולף. כל תוכנית כוללת טורים אישיים המצולמים על ידי הצופים בבית, ופאנל שבו מתארחים באולפן ילדים ומשוחחים עם המנחים על נושא חדשותי מרכזי.
מאיפה הקונספט?
"לי יש ארבעה ילדים, לשרה יש שישה ואנחנו כל הזמן מדברים איתם על אקטואליה, כך שזה הגיע ממקום מאוד טבעי עבורנו. החלק האהוב עליי בתוכנית הוא כשאנחנו משוחחים ישירות עם הילדים. אני מאמין בדיאלוג מתוסרט כמה שפחות כי יש להם כאלה חוכמעס, זה תענוג".
הקיץ הזה הביא איתו מלחמה, טילים וחיילים הרוגים. איך מנגישים נושאים כל כך קשים לילדים?
"זה אתגר, ללא ספק, ואנחנו לומדים המון תוך כדי תנועה", מודה סג"ל. "ברור שאתה לא מראיין את פרופ' עוזי רבי ומטיל אימה על הילדים, הכל נעשה בצורה מותאמת ובהתייעצות עם פסיכולוגים. את השמועות שרצו בווטסאפ, למשל, המחשנו להם כששיחקנו את משחק השמועות שבו כל אחד לוחש לשני משפט באוזן ורואים איך הוא משתבש. אירחנו ילדים משדרות וכפר עזה ודיברנו על מה זה אומר להעביר את כל החופש הגדול בתוך ממ"ד. צריך לזכור שגם ככה ילדים חשופים ושומעים הכל, אז חשוב לא להתיילד ולרדד את השיח, אלא לדבר איתם בגובה העיניים".
איך הרגשת בזמנו כשנשמעה ביקורת על כך שהמינוי שלך ושל שרה נעשה משיקולים פוליטיים?
"כי למיה בנגל שהגישה מועמדות ושימשה כדוברת מרצ אין עמדות פוליטיות, גם לא לטלי ליפקין–שחק ולרונן ברגמן. אני לא מתבייש בעמדות שלי, לפחות הן ברורות וגלויות. יש לא מעט מגישים שמדברים שמאל ומתיימרים להיות אובייקטיביים. זה אני, ואני אשאל שרים למה הם לא בונים בהתנחלויות כי זו שאלה שצריכה להישאל, זה מעניין עיתונאית ויש מספיק כאלו ששואלים את השאלה ההפוכה".
אתה מרגיש בעניין תזוזות בתקשורת הישראלית?
"אני לא מתרשם מהתזוזות האלו יותר מדי. למטוטלת יש נטייה תמיד לחזור בחזרה".
הוא דור שמיני בארץ. הוריו התגרשו כשהיה בן 14 ("אין בי שום כעס עליהם. לא מבין את אלו שמשליכים את כל הצרות שלהם על ההורים"). במהלך השנים הקפיד לשמור על קשר קרוב עם שניהם. "התייתמתי מאבי לפני שש שנים וזו הייתה מכה קשה, חבל לי שהוא לא יכיר את הילדים הקטנים. אמא שלי עדיין מגיעה אלינו בכל שבת". אחיו היחיד מתגורר כבר שנים בצרפת, בשבוע שעבר נסע סג"ל להשתתף בחתונתו. "כל יהודי שפגשתי שם שאלתי מתי הוא עולה לארץ. כשחושבים על זה, אני צריך לקבל משכורת מהסוכנות", הוא צוחק. "בכל טיול שלי לחו"ל, אני מבין יותר עד כמה המהפכה הציונית משמעותית, ועד כמה כאן זה המקום שלנו".
את הכיפה הוריד בכיתה י"ב, קצת לפני הגיוס. "אינפנטיליות אינטלקטואלית של גיל הנעורים, אני קורא לזה אובר–דוז של ניטשה". וכן, היה גם את העניין של ה"להכעיס". לפני כמה שנים שב אל המקורות. "היום אני דתי לתיאבון", הוא מסכם. "לפעמים מתייעץ עם רבנים, לפעמים פוסק לעצמי".
אתה זוכר את הרגע שבו החלטת להחזיר את הכיפה?
"כן, זה קרה בעמונה. אז הבנתי מי השבט שלי. שאני אוהב את האנשים האלה, מרגיש חלק מהם. זו הייתה תגובת הנגד הכי טבעית מבחינתי להתקפה עליהם. החלטתי שגם אם יש לי ויכוחים עם העולם הזה, לפני הכל אני יהודי, אלו הערכים שלי ואני לא מתבייש בהם. אני מניח שזה גם קשור לעובדה שהילדים גדלו והבית הפך לשומר שבת".
הוא נשוי לדלית, קיבוצניקית מנען. הם הכירו דרך חברים בתקופה החילונית שלו והיום שומרים על סטטוס קוו משלהם: הילדים לומדים במוסדות חינוך משלבים, האוכל כשר ויש פלטה בשבת.
איך דלית התמודדה עם סיבוב הפרסה שלך?
"היא אומרת שתמיד ידעה שזה יקרה, היא הרגישה את זה מגיע. יש לי אישה מיוחדת. פעם היה יותר קשה לחיות כזוג מעורב, אבל היום הרוב הם איפשהו על הסקאלה. אתה כבר לא חייב לעזוב את העולם הזה אם הורדת כיפה כמו בתקופה של אמנון דנקנר או אדם ברוך, יותר קל לפלרטט איתו. יש לי חברים דתל"שים שמגיעים כל שבת בבוקר לקידוש של בית כנסת, לא מוכנים לוותר על זה".
שמעו של הקידוש–קלאב שלך יצא למרחוק.
"הו, יש לנו קידוש קלאב מהמובחרים בארץ. אני אחראי על הדג מלוח, יש מקום מיוחד שבו אני קונה אותו בכל שישי. פותחים בקבוק וויסקי סינגל מאלט, קצת בירות, קצת קיגל. זה עונג שבת".
בערך בשנים שבהן הכיפה שבה לראשו החלה להתפתח ביצת התקשורת המגזרית שחיבקה את סג"ל בחום, אולי קצת יותר מדי. הכתיבה במעריב הוחלפה במקור ראשון, והצעקות ברדיו ללא הפסקה עברו אל "גלי ישראל", שם הוא מגיש תוכנית בוקר מואזנת במיוחד. "אין לי בעיה עם תקשורת מגזרית, אבל אני ממש לא מרגיש מוגבל רק אליה. לשמחתי, נתוני ההאזנה שלנו ברדיו עולים מדי רבעון ונחשפים אלינו גם הרבה מאזינים לא דתיים. אני חושב שאנחנו מייצרים רדיו כיפי ומעניין בתוך תחנה שהיא אולי נתפסת כדתית לכאורה, אבל עושה אחלה רדיו".
סג"ל מפורסם בזכות הפה הגדול והפיוז הקצר אבל כל מי שעובד איתו מספר על בחור רגיש, טוב לב ומתחשב שמקפיד לפרגן ולעזור לאנשים בתעשייה.
אז מה, אתה לא באמת עצבני?
"הרבה פעמים זה רק משחק. אני כבר לא מקבל קריזה על כל שטות, אבל אני כן בן אדם שנדלק. אצלי זה לא פאסיב–אגרסיב אלא אגרסיב–אגרסיב. אגב, אומרים שזה יותר טוב ללב, לשחרר וללכת הלאה. כשהייתי צעיר השתתפתי בלא מעט קטטות. היו מכות, בטח".
יכול להיות שכל הרעש מחפה בעצם על חוסר ביטחון?
"היום אני רגוע, השתניתי בגיל 40, ביום שבו פיטרו אותי. אחרי תשע שנים במעריב הגיע עורך חדש ולראשונה בחיי הרגשתי מה זה להיות מפוטר. הוא טען שאני כותב יותר מדי על הרבי מלובביץ' או משהו כזה". קולו של סג"ל נסדק והוא לוקח נשימה עמוקה.
זה נשמע כאילו עדיין לא התגברת על העלבון.
"על זה לעולם לא אסלח. מה כואב לכם? שיש טור בסופשבוע שהוא קצת יהודי? אבל זה מצוין לבן אדם לקבל מכות לאגו. אתה פתאום מגלה בגיל 40 שאתה לא כזה כותב ענק כמו שחשבת. פיטרו אותך. ואז ירדתי לעומק, צללתי לתהומות. אסור להיאבק במערבולת, יהיה לך לרינגוספאזם, אתה תטבע. אבל אם תיתן לעצמך להגיע למטה, בסוף תצא החוצה בשלום. זה טוב הערעור הזה, גורם לך להבין מה יציב בחיים שלך. אני חי, אשתי והילדים בריאים, יש לי קורת גג מעל לראש. הכל בסדר".
ועכשיו שוב מתחילה תקופה של אי יציבות עם הרפורמה ברשות השידור.
"באו אליי עובדים מהחינוכית ושאלו למה אני לא כותב על הרפורמה, והאמת היא שהייתה לי בעיה לכתוב עליה כי הייתי מאוד בעדה, למרות שמדובר במטה לחמי. כעת אני יכול סוף–סוף להתבטא כי היא כבר יצאה לדרך, אבל בזמנו קיבלתי החלטה שלא לעסוק בעניין. לא אירק לבאר ממנה אני שותה".
העובדה שאתה חבר של שר התקשורת גלעד ארדן גם השפיעה על שתיקתך?
"כן, אני חבר של גלעד ארדן. זה פשע?" הדם הסג"לי עולה לראש. "אני מכיר אותו הרבה שנים, למדנו יחד ב'נתיב מאיר'. שמעון שיפר היה מקורב לשרון; אמנון דנקנר וטומי לפיד היו חברי נפש של אהוד אולמרט, שלא לדבר על דן מרגלית. אז לח"כים מהשמאל כן מותר? הצביעות הזו מעצבנת אותי".
זה שהתופעה קיימת גם בשמאל לא מכשירה אותה.
"אוקיי, אבל את לא תראי אותי כותב על האיש דבר - לא בעד ולא נגד. אגב, אני גם קרוב משפחה רחוק של נפתלי בנט, אז מה אני אמור לעשות עכשיו, להגיד עכשיו לבן דוד שלי שיתגרש מאשתו?"
הוא אוהד גדול של בנימין נתניהו, וגם אחרי המבצע האחרון לא תשמעו ממנו מילה רעה נגד ראש הממשלה. "נתניהו התנהל בצורה טובה מאוד, עם הרבה שכל, הבנה של המצב ושל המוגבלויות הקיימות בישראל ובצבא. הוא עשה זאת מול ממשל אמריקאי עוין, אירופה צבועה שמבוהלת ממה שקורה אצלה בבית ומול המצרים. יש פה מצב מורכב וזה אינפנטילי בעיניי לדרוש למוטט את החמאס, חוסר הבנה של המציאות".
מה חשבת על העליהום שעשו על עופר וינטר?
"אין לי שום בעיה עם מה שהוא כתב, אין אתאיסטים בשוחות. הסיבה היחידה להתנפלות האוטומטית היא עובדת היותו חובש כיפה. יש פה ציד דתיים, זה לא חדש. כמו נחום ברנע והיציאה שלו נגד בוגרי עלי. עכשיו גם ללכת לצבא זה לא בסדר. מה אתם רוצים?"
אולי אלו פרפורי הגסיסה של האליטות הישנות?
"אני מציע לכולם לא לזלזל באליטות. נכון שצריך להילחם בשבט הלבן אבל אני מכבד, מפחד ונזהר ממנו. מאוד מעריך את עיתון הארץ".
זה לא אותו הדבר. אמנון אברמוביץ' ונחום ברנע עובדים בגופים שמכוונים למיינסטרים וכן קשובים לרחשי הציבור. הארץ אף פעם לא כיוון לשם.
"אבל לנו צריך להיות מאוד חשוב מה כותבים בו כי הוא מייצג אותנו בעולם ויש לו השפעה גדולה על האליטה. בגלל זה אני כותב באתר של
רצת למועצת העיר מודיעין בבחירות המוניציפליות האחרונות. יש לך שאיפות פוליטיות?
"זו סתם היה טובה לחבר שרצה לקשט את הרשימה", הוא מסביר בחיוך ותכף מרצין. "כן, יש מחשבות על פוליטיקה. לא יודע באיזו מפלגה, מי בכלל יכול לדעת איך תיראה בעתיד המפה הפוליטית. אני אשמח לקחת חלק במפלגה של דתיים וחילונים. זו חוכמה מאוד קטנה להיות הקיביציר ולהגיד לכולם מה צריך לעשות, אבל אם אתה רוצה להשפיע, תהיה חייב לעלות על המגרש. זו שאלה טובה אם אני מסוגל לעשות את זה, אם יש בי את הכוחות, והיכולת והחריצות. ויש גם מחיר ציבורי לשלם".
בשעות הפנאי מתחזק סג"ל קריירה של מוזיקאי ומשמש כבסיסט בלהקת העיתונאים "נאג' חמאדי" שאותה מוביל דרור פויר. מלבד שניהם היא כוללת גם את אור הלר, דרור גלוברמן וטל לזר. "אנחנו סוף–סוף מוציאים סינגל ראשון והוא הולך להיות ענק. שיר מאלבום הבכורה החדש, שיר לסוף המלחמה".
לא קשה להישאר מאחורי הגיטרה?
"את יודעת איזה כיף אדיר זה לשמוע את כל הקהל שר משהו שהלחנת וכתבת?" הוא מתחמק. “נכון שיש בזה משהו פתטי ומגוחך, אבל זה מה שתמיד הכי רציתי. לעשות מוזיקה".
ועדיין, את המעריצות אוסף בסוף הפרונטמן.
"יש בי אהבת נפש לדרור פויר, אני מאוד אוהב אותו ומפרגן לו. הוא כמו קליע שנורה מתותח, רוקסטאר עד הסוף. וחוץ מזה שכל הזמן יש בינינו דיאלוגים על הבמה".
אתה מוקף שם בשמאל ושמאל.
"אין לי שום בעיה עם העמדות הפוליטיות של שאר חברי ההרכב, הם אנשים זהב".
אור הלר גורש מאיתמר על ידי תושבי היישוב אחרי שהאשים אותם באחריות לרצח של משפחת פוגל.
"זכותו לחשוב שונה ממני. דווקא בגלל זה אני מעלה אותו הרבה אצלי לשידור ברדיו. יש לנו אחלה ויכוחים".
מה יותר כיף לשדר, חדשות או כדורגל?
"אין ספק שחדשות, כי בסופו של דבר, כמה כבר אפשר לדבר על כדורגל? זה לופ שחוזר על עצמו. האמת היא שגם בתור צופה אני כבר כמעט לא רואה כדורגל. קצת ליגת אלופות, קצת מונדיאל. זהו".
זה מפתיע. מעציב אותך שאין לך יותר זמן לדברים שפעם בערו בך?
"לא, נשארה לי הלהקה והיום ידע ומוזיקה הם הדברים שהכי חשובים לי. אני חייב להודות שאיפשהו הספורט תמיד היה רק תירוץ בשביל לכתוב על דברים אחרים, זה היה כרטיס הכניסה שלי. יש בי צד שמאוד מתחבר למה שאמר לייבוביץ על המטומטמים שרצים אחרי כדור".
לא רק את הצפייה בשידורי הכדורגל צמצם סג"ל. פסקו גם הביקורים הקבועים של הבית"ריסט השרוף בטדי, אם כי מסיבות אחרות לגמרי. זה קרה אחרי שהסתכסך עם "לה פמיליה", גרעין האוהדים הקשה של הקבוצה, כאשר סירב לגנות את בואם של השחקנים הצ'צ'ניים קדאייב וסדאייב. "הפסקתי ללכת ברגע שאחד האוהדים התחיל לקלל את הילד שלי, זה היה הגבול מבחינתי. תמיד אוהב את הקבוצה אבל מבאס אותי הכיוונים שחלק מהאוהדים לקחו".
נדמה שזה כבר מזמן לא נעצר בקומץ אוהדי בית"ר. המלחמה האחרונה שטפה את הארץ בנהר של גזענות.
"אני אוהב את ארץ ישראל ואוהב את העם היהודי אבל תמיד גרו פה גם גויים וצריך לדעת איך להתייחס אליהם. יהודי הוא בן מלך. הוא בן הגבירה, לא בן האמה. העבד בועט בכלב, במי שחלש ממנו, אבל אם אתה אדון הארץ אתה צריך להתנהל ככזה. השפלת האחר היא מכוערת ומעידה על חולשה".
אתה אב למתבגרים. יש כבר תובנות?
"אני מרגיש די בריא בקשר שלי עם הילדים, לכל אחד מהם יש לי את הדרך להגיע אליו. ברור שהורים עושים טעויות אבל אי אפשר כל היום להתייסר מזה ולנתח מה עשינו לא בסדר. גדלתי עם אח אחד בלבד, זה כלום. הרבה יותר קל לגדל ארבעה ילדים מאשר ילד בודד. אם זה היה תלוי בי הייתי מביא עוד. בקטע הזה אני לגמרי פרימיטיבי".
מעריב, העיתון שבו כתבת כמעט ונסגר, ועכשיו הערוץ הראשון בעקבותיו. איך מתמודדים עם עול פרנסת המשפחה על קרקע כל כך לא יציבה?
"זה מאוד קשה, מקצוע שאין בו ביטחון. אבל נגמר מעריב אז נכנס משהו חדש. אם הקב"ה דואג לצורכי הכינים הוא ידאג גם לי, אני מקווה. מקסימום נשים חגורה ונחזור לקריירת הסבלות".
חשבתי שיש לך פריצת דיסק.
"אז אהיה מאבטח ברובע המוסלמי".
נא להמתין לטעינת התגובות
