מאוסלו ועד צוק איתן: ראיון עם יעל משאלי
היא אקס-מתנחלת שמאלנית אבל גם ביטחוניסטית ריאלית, כותבת ללא גבולות ("אין לי בעיה בשימוש במילה 'נאצי'") אבל גם נמנעת מלכתוב מה שמרגיז. הסופרת יעל משאלי, אושיית פייסבוק לא רק מגזרית, בראיון חם ומלא כנות על קריירה, משפחה, פוליטיקה ודת
יעל משאלי מביטה בי ארוכות, בחיוך-לא-חיוך, ואומרת: "את יודעת, אני שומעת את זה המון בזמן האחרון. אין לך מושג כמה".
ואכן, המתנחלת שנכנסה לרשימת מרצ לפני עשור וחצי, בעלת הטור 'שוברת מסורת' ב-nrg וטור שובר כלים אחר ב-ynet, הפכה פתאום לחביבתם של מי שעד לא מזמן התייחסו אליה כאל מתנחלת המחמד של השמאל. אז מה השתנה, ואצל מי? כמקובל, תלוי את מי שואלים. היא תגיד שהשינוי בא בזכות פייסבוק, שיודע לחשוף מורכבות עמוקה יותר מזו של עולם המאמרים והדעות. אם תשאלו את מקורביה, משהו בה התמתן עם השנים.
אולי אלה השערות הלבנות ששזורות בג'ינג'י שכבר נצבע וכוסה בצבעים לוהטים פחות?
"עברו כבר 15 שנה מתקופת השיא, ומשהו נרגע. היום שומעים לי, מקשיבים למה שיש לי לומר. כבר לא צריך לצעוק. וכן, גם הגיל עושה את שלו".
הגיל הוא 54, והיא בשום אופן לא מאלה שחושבות להסתיר אותו. באופן כללי היא לא טיפוס מסתיר, היא טיפוס מתמודד. וזה לא אומר שהיא לא מתרסקת מול תגובות פוגעניות, לגמרי לא. "התקופה ההיא הייתה קשה", היא אומרת בכנות מכמירת לב. "הייתי דחויה מאוד. לא רצו להכיר אותי, לא רצו להכיר את הילדים שלי. שילמתי מחיר יקר מאוד בתקופה ההיא".
"התקופה ההיא" היא תקופת החרם באפרת, מקום מגוריה אז, חרם שהוביל בתהליך שנמשך כשנתיים למעבר המשפחה ליישוב שוהם. משאלי מאוד לא רוצה להתעכב על הסיפור ההוא, שכבר נכתב וסופר עליו רבות, אז בואו נעשה את זה קצר: היה טור חריף בשיאה של האינתיפאדה השנייה, היה חרם ביישוב, הייתה נטישת חברים. היו כאבי לב קשים לכל הצדדים, ופרידה כואבת מהמקום שבו חשבה שקבעה בו את ביתה.
"הייתי אמא שמגדלת את ילדיה. לא ידעתי מה קורה בחוץ", היא אומרת. "היינו שבוע לפני מסיבת בר מצווה לבן שלי, וחברה הכינה אותי לחרם שמסתובב שם בחוץ, ולאפשרות שהרכב האורחים לא יהיה כמו שציפינו".
לא הרגשת שאת הולכת ומתרחקת מהאידיאולוגיה המקומית?
"צריך לזכור שאפרת התחילה כעיר מימדניקית למדי, מקום עם אוריינטציה שמאלנית. לא הייתי חריגה בכלל. באינתיפאדה השנייה כל אנשי מימד לקחו 'הולד' מחזון השלום, אני לא. שם נפער בינינו הפער, ובדיוק אז התחלתי לכתוב את דעותיי בגלוי.
"בזמנו לא חשבתי בכלל שגוש עציון בסכנה. בנינו שם בית בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, גרנו שם קרוב לעשרים שנה. לא חשבנו בחיים שנעזוב את אפרת מרצוננו. כשאני כותבת אני לא מדמיינת את הקוראים. אני כותבת את האמת שלי".
והאמת שלה, כמו שנראה בהמשך שוב ושוב, היא המרכז האנרגטי שממנו יוצאת הלבה הרותחת וממנו נובעים מעיינות החום. משאלי מרגישה עם האמת שלה הכי בנוח, גם כשהיא לא ממש נוחה לה או לסביבה. היום היא רוצה לשים את הפרשה ההיא מאחור, אבל זה לא תמיד מצליח לה. כשהיא מספרת את השתלשלות העניינים, ניכר שהיא זוכרת היטב כל פרט עם תאריך ומקום. "אני בפירוש בפוסט-טראומה", היא מודה. "לא יצרתי אלטרנטיבות חברתיות בשוהם, ואני לא נותנת לעצמי להתקרב יותר מדי לאיזו חבורה פוטנציאלית".
ל-ynet הגיעה בעקבות לחיצה חסרת מודעות על כפתור כתום. "כל עניין האינטרנט היה אז חדש לגמרי, לא הבנתי בזה כלום", היא מספרת. "היה כפתור כתום לצ'ט, ונכנסתי בלי לדעת מה זה. ביקשו לכתוב שֵׁם, ובתמימותי כתבתי את שמי האמיתי. התחלתי התכתבות מעניינת עם שלושה אנשים שכונו דני, דוד ונגה. היו שם שיחות פוליטיות מרתקות שהתחילו עם סטריאוטיפים הדדיים שעם הזמן פירקנו אחד לאחד. אחרי שבועיים של שיחות סוערות הם כתבו לי: 'אנחנו יודעים מי את, הגיע הזמן שתדעי מי אנחנו'".
דני, דוד ונגה התגלו כאמנון לוי, רפי רשף ושלי יחימוביץ', בהתאמה. השלושה – חברים טובים ביניהם – הציעו למתנחלת חברת מרצ להתחיל לכתוב טור באתר. אז היא כבר הוציאה את ספר הילדים 'כל אחד והמשפחה שלו', שכתבה בשיתוף עם יהודה אטלס, ובעלת טור מסורת ב'סגנון'. "הבום לא התחיל מיד", היא אומרת. "עברה שנה ויותר עד שכתבתי טור שהעיף לאנשים את הגג". הטור שהעיף לאנשים את הגג, אגב, כלל במשפט אחד את המילים מחסומים, חיילים ונאצים.
לא ידעת שהתבטאויות כאלה יקוממו אנשים?
"לא ציפיתי לזה בשום אופן. זה בסדר גמור שיש ביקורת ודעות שונות, אבל עם כל השמאלנות החננית שהייתי בה, לא עלה בדעתי שזו סיבה לא להיות חברים. עד היום יש לי חברים, גם בפייסבוק, מהשמאל הכי קיצוני ומהימין הכי קיצוני – מאילן גילאון ועד נעם פדרמן. לא עולה בדעתי שדעותינו השונות יפרידו בינינו. חשבתי שיגידו: היא כתבה, אז מה.
"צריך לומר דבר נוסף. יש טורים שהתקלקלו בגלל מילה או משפט אחד. מרוב זעם על המשפט לא הקשיבו לדעה כולה. פעם כתבתי ב-nrg טור על חרדים שגם היום אני חותמת על כל מילה שבו, למעט צמד המילים 'בגדיהם המטונפים'. עד היום זוכרים לי את זה, ובצדק. אבל הטור המלא, המשמעותי, היה בעקבות 'מצעד הבהמות' החרדי שהתקיים כתגובה ל'מצעד הגאווה'. אף אחד לא התייחס לדברים עצמם".
מתחרטת על השימוש במילה "נאצי"?
"אין לי בעיה עם שימוש במילה 'נאצי'. כל ה'אסור להשוות' הזה – אני לא שם. יכול להיות שאם הייתי ערה לזה שמילים מסוימות מקלקלות את הטור כולו, הייתי מורידה אותן. מצד שני, בלי המילים האלה אולי לא הייתה לי קריירה. המאמרים הביאו רק חלק ממני, לא את התמונה המלאה. תשומת הלב הלכה אל הבוטה והמכעיס. הרי היו גם המון מאמרים בעד המגזר הדתי-לאומי, המון מאמרים שמרניים דווקא. אבל הם עשו פחות רעש".
מתסכל?
"בוודאי, כי כל הזמן הרגשתי שרק חלק אחד עובר, רק הדעות החברתיות והפוליטיות, וגם הן באופן חלקי. ברור לי שאם היו מכירים אותי אז כמו שמכירים אותי היום, הדברים היו נראים אחרת. אבל, כאמור, בצד המחיר היה גם רווח".
גל האהדה הראשון הגיע בעקבות שמונת הספרים שכתבה – כולם רבי מכר, אבל איתם הגיעה גם הביקורת. הספר 'כרת', הרומאן הראשון שלה, מתחיל בהלוויה וממשיך כחצי סיפור מתח וחצי חשבון נפש, לאו דווקא פרטי.
למה המגזר שאת באה ממנו לא אהב את 'כרת'?
"הספר נתפס כספר אנטי-דתי, אבל בעיניי הוא דווקא דיבר על המון מידות טובות בקשר למתנחלים, בין השאר בענייני משפחה. הדמות המרכזית הייתה אנטי, דמות שבועטת בכול, אבל היא באמת הייתה המורדת, נגטיב לחברה. בכל הספרים והמאמרים שכתבתי, גם אלה שהרגיזו את המגזר הדתי-לאומי, לרגע לא הרגשתי את עצמי מחוצה לו. לא באתי בגישה עוינת. לא כתבתי מעולם 'עליהם', זה תמיד עליי ועלינו".
ב'כרת' יש גם קטעים פרובוקטיביים שהקהל הדתי ודאי לא מרגיש איתם בנוח.
"בדקתי וספרתי: היו שלושה קטעים כאלה בלבד, ובדיעבד היה אפשר לוותר עליהם. אבל בבדיקה מקבילה בספרים שונים – כולל ספרים של עירית לינור (חברה טובה, אהובה ונערצת) ואשכול נבו, שנקראים בשקיקה במגזר – הקטעים הפרובוקטיביים שם לא ייספרו מרוב. אז על מה הצעקה?"
אגב, על הקטעים המיניים הללו היא חטפה דווקא מהחילוניים. זה מה שיש בעינייך, שאלו אותה, או שאתה מתנחל צדיק או שאתה חילוני מופקר? "צריך לזכור שבזמנו לא ידעתי שאני סופרת", היא מציינת. "כתבתי כאילו אף אחד לא יקרא את זה, הכי אותנטי שיש".
והנה הגענו לשאלה המביכה באמת: אשת רופא כותבת על בגידותיו של רופא עם אחיות במחלקה. איך לשאול בעדינות, לא פחדת שיפרשו את הסיפור כיצירה ביוגרפית?
יעל מחייכת חיוך גדול. "אני חייבת ליהנות כשאני כותבת, אני כותבת גלוי וחשוף. אני מכניסה הרבה משלי, ואני אוהבת להשתעשע בין הבדיה למציאות. אני נוהגת לומר ש-99 אחוזים מהכתוב הם מציאות ואחוז אחד בדיה. הקורא צריך לנחש מה האחוז הזה.
"בעלי אמיץ מאוד. לא עוצר אותי אף פעם. אין דבר שלא עובר אותו, ובהחלט יש לו זכות וטו בכל ספר, בוודאי בספר הזה. 'כרת' הוא בעיניי ספר מהמם גם היום. הוא לא גס במיוחד ולא בוטה במיוחד, ובוודאי לא נגד החברה שחייתי בה. אם יש בו ביקורת קשה היא דווקא כלפי עולם הרפואה והיחסים הפנימיים בו, והנה עוד מגזר שחטפתי ממנו על הספר.
"אגב, בשנתיים האחרונות, מאז שאני פעילה בפייסבוק, דתיים חזרו לקרוא את 'כרת' ופתאום אני מקבלת עליו תגובות חמות. אומרים לי כמה אהבו אותו בקריאה שנייה".
אז מה הכעיס כל כך במשאלי? למה לקחנו אותה קשה כל כך? אולי משום שהיא מתעקשת על האמת שלה בלי לעגל פינות ובלי לברור מילים. לא מתוך רצון להיות בוטה, ההפך. אפשר אפילו לומר שזה בא מתוך תמימות, בלי להבין איזה עוצמה יש למילים שלה, ובלי להבין למה בעצם. קחו למשל את השאלה הפשוטה הבאה: את דתית, אני שואלת. איכשהו התשובה מסתעפת להסברים על מידת ההקפדה על מצוות בבית. נוכח הנתונים שמשאלי מציגה, ברור לגמרי שמישהי אחרת הייתה עונה בפשטות: בוודאי. אבל לא במקרה שלנו. בסופו של דבר מגיעה הקביעה: "אני דתית, מאוד. אבל לא הלכתית. אני בקשר תמידי עם הקב"ה. כל הזמן". למשאלי חשוב מאוד לא להצטייר כמשהו שהיא לא, גם אם בדרך זה מקומם עליה אנשים קצת פחות סבלניים.
למה חשוב לך להדגיש שאת לא הלכתית?
"כי זה נכון. ברגע שאת מקבלת את השתלשלות ההלכה, מה שנקרא אמונת חכמים, את הלכתית. אני לא רוצה להציג את עצמי ככזו בשום אופן. שקלתי להצטרף לפורום הנשים 'קולך' עם הקמתו, מה שדרש חתימה על החזון שלהם. היה שם סעיף שמצהיר על כך שהחותמת 'מחויבת להלכה'. לא יכולתי לחתום על דבר כזה. אגב, המון אנשים חושבים שהם מחויבים להלכה ובעיניי הם לא באמת. אולי אנשים מרמים את עצמם בזה. אני לא באמת מחויבת, ואין בי אמונת חכמים בילט-אין. זה המצב".
בגיל 50, כשהפכה לסבתא, נפרדה סופית מהכתיבה באינטרנט, ולפני שנתיים גילתה את פייסבוק ונשאבה אליו. הפוסטים האנושיים שלה, מלאי החום, ההומור והרגישות, הביאו אליה מאות חובבים. אם זה לא מספיק, באו חטיפת הנערים ורציחתם ומבצע 'צוק איתן', ואיתם פוסטים שקשה להאמין שהבחורה שכתבה אותם הייתה פעם חברה ברשימת מרצ. חרטות? עד כאן.
"אני לא מתחרטת על חלקי במרצ, לא מצטערת על חלקי בתנועת השלום, ובאמנת ז'נבה, ובתמיכתי באוסלו", היא מבהירה. "כל אלה היו נכונים לשעתם. האופטימיות הייתה נכונה ורלוונטית לשעתה. בזמנו הייתה הזדמנות אמיתית לסיים את הסכסוך, וברור שיש אשמה בצד השני, אבל גם ישראל אשמה. לא שיניתי את דעתי, אבל היום אני על 'הולד'. כרגע המציאות לא אפשרית למחנה השלום, ואני כבר לא בטוחה שתחזור הזדמנות דומה בימי חיי. להבדיל מאז, שהיה רצון אמיתי בצד השני להגיע לשלום, היום אני לא רואה רצון כזה".
ההתנתקות לא הייתה טעות?
"חשבתי אז שצריך לעזוב, אבל לא בדרך שזה נעשה, וכבר אז בזמן אמת כתבתי טורים חריפים מאוד נגד אריאל שרון".
הסכמי אוסלו לא היו טעות?
"הטענה הקבועה שלי היא שאם לא עושים כלום הרבה זמן, זה מתפוצץ בפנים. לא רק שלא מתקדמים, אלא מחמירים את המצב. האמנתי ואני עדיין מאמינה שבאוסלו הייתה הזדמנות שהוכשלה. גם הימין וגם השמאל הכשילו את השלום".
את הרובים שנתנו לפלשתינים באוסלו כיוונו בסופו של דבר אלינו.
"אני לא עוצמת עיניים מול המציאות, אבל אני מפרשת אותה אחרת. ישראל לא נקייה מזה. בכל מקרה, כרגע העולם המוסלמי עובר תהליך שלא רק מונע קרבה אלא הולך לשני נתיבים שמתפצלים ומתרחקים".
אז אולי הימין פשוט ראה נכון יותר את המציאות?
"ברמה העקרונית, 'השמאל המתפכח' הוא לא הסגנון שלי. לדעתי זה היה הדבר הנכון לעשות בזמנו. הדרך לא הייתה נכונה, ועבדה לא רק נגדנו אלא גם נגד הפלשתינים. זה בדיוק מסוג הדברים שכשהם נעשים רע, הם מתחרבשים אחר כך. ההתנתקות לא הייתה צריכה להיות מהלך חד-צדדי, היא הייתה צריכה לבוא עם הסכם ובתהליך של משא ומתן.
"אני לא רוצה לאכזב, אבל לא זזתי לצד ימין גם היום. אם אני חייבת לבחור מי צודק, השמאל או ימין, אני בעד הנוסחה שאומרת: הימין מבין את הבעיות, השמאל מבין את הפתרון. הפרופורציה בין הצדדים משתנה מדי פעם, אבל הפתרון לסכסוך עם הפלשתינים יהיה בהסכם. הם צריכים לקבל מדינה או אוטונומיה משודרגת. היו כמה חלונות הזדמנות, אבל עכשיו אנחנו בזמן לא מתאים וצריך למצוא פתרונות ביניים. אם לא נעשה את זה, להם ולנו יהיה רע יותר. היום הם הרבה יותר קיצוניים, והם הופכים ללא בני-שיח".
במהלך השבועות מורטי העצבים שבין חטיפת הנערים למציאת גופותיהם עמד האיש שלה, דודי, בעין הסערה. סרטון בן שמונה דקות הצליח לקומם את השמאל נגד ד"ר דודי משאלי, מנתח לב בכיר ומנהל היחידה לניתוחי לב ילדים במרכז הרפואי שיבא, שכבר עשרים שנה מנתח לבבות בלי הבדל דת, גזע ומין. גם כשגר בגוש עציון, גם כשיידו עליו אבנים בדרך לעוד ניתוח מוצלח בילד פלשתיני, הצליח להפריד בין הדברים. בסרט, שצולם במהלך הימים הקשים של חוסר הוודאות, נראה דודי לראשונה כשהוא מרגיש קצת אחרת.
בכתבה ששודרה במהדורת החדשות של ערוץ 10 נראה דודי כשהוא נוסע מדי ערב לחזק את בנו, אז תלמיד ישיבת 'מקור חיים', ששניים מהנערים הנרצחים למדו בה. במקביל הוא מתועד במדי מנתח בבית החולים, בדרך לניתוח לב של תינוק ערבי מחברון, "שמי יודע, אולי החיילים שלנו מחפשים עכשיו את הנערים בבית שלו או בבית ליד". בסרטון המרגש, יש לומר, הוא מודה שהפעם משימת הניתוחים של ערבים נעשתה כמעט בלתי אפשרית. "נמאס לי להיות יפה נפש שעוזר לאחרים", אמר שם, והצליח להקפיץ את השמאל.
"גם במקרה הזה לא צפינו את עוצמת התגובות", אומרת יעל. "את יודעת איך זה – מצלמים שבוע בבית ובבית החולים, ובסוף לוקחים עשר דקות שעושות לנו הכי הרבה נזק ולהם הכי הרבה רייטינג. אני קיצונית הרבה יותר ממנו. רציתי שינתקו את החשמל בחברון, שיקשו עליהם. לא כנקמה, אני ממש לא שם, אלא כדי להפעיל לחץ מקסימלי על התושבים כדי שילשינו על החוטפים.
"וכן, חשבתי שלא צריך לנתח פלשתינים שמגיעים לניתוחים בארץ עד שאין מידע על הנערים. דודי לא חשב כך. הוא בסך הכול אמר שקשה לו, אבל המשיך לנתח כרגיל. שיהיה ברור: לא מדובר בניתוחי חרום – את אלה כמובן שמנתחים – אלא בניתוחים מוזמנים מראש שסובלים דיחוי. הם ממילא ברשימות המתנה, אז שיחכו עוד קצת, עד שימצאו את הנערים".
זה לא בדיוק השיח הנפוץ היום ברשימת מרצ.
"זה בדיוק אותו שיח שהיה לי בהתנתקות, רק שאז לא היה פייסבוק. כשאת כותבת מאמר בשבוע, הוא כל מה שעומד בינך לבין הקוראים. אבל ברור שאם היה בזמנו פייסבוק, לצד סטטוס עקרוני בעד ההתנתקות הייתי כותבת רוב הזמן על רגשות ואנשים. בתנאים ההם, הצד הזה לא נחשף לאנשים".
איך ילדה טובה בני עקיבא, בוגרת אולפנת כפר-פינס, מוצאת את עצמה בלב מפלגת שמאל?
"כשפגשתי את דודי הוא היה שמאלני-לייט. יצאתי עד אז רק עם מרכזניקים והסדרניקים, והוא היה משהו אחר שעוד לא הכרתי מהרבה בחינות. השינוי הגדול אצלי קרה כשהוא גויס למלחמת לבנון הראשונה. פתאום באה האימה, ההבנה מה היא מלחמה ומה המחיר שלה. שם החל תהליך של חשיבה אחרת".
מה משך אותך במרצ דווקא?
"מרצ של אז הייתה חברתית מאוד, מרצ של יאיר צבן. יוסי ביילין הביא אותי לשם, ועד היום אני אוהבת אותו מאוד. לבי נהה אליהם. היום הדברים השתנו לגמרי. גיליתי שפוליטיקה היא אתגר לא נעים, לא משנה באיזה מחנה. אתה צריך למכור את נשמתך ולוותר על הרבה דברים שאתה מאמין בהם, וזה נורא".
תיכנעי כבר, השתנית.
"לא השתניתי, מרצ השתנתה. היום אני לא יכולה לסבול אותם, למעט אילן גילאון. בבחירות האחרונות הצבעתי לשלי יחימוביץ', שעמדה בראש העבודה. לא עשיתי מהפך. אף פעם לא הייתי שמאל כולל הכול. עם סוריה תמיד אמרתי שלא דחוף לעשות הסכם, ולא חשבתי שצריך לחזור לקווי 67'. אבל העניין עם הפלשתינים צריך דיון בפני עצמו, בלי קשר למצרים או לסוריה. לכן גם אז היה קשה לי להגדיר את עצמי כשמאל.
"לא נולדתי במפלגה מסוימת ואני לא הולכת למות בה. לפני שני סיבובי בחירות קראתי להצביע לבית היהודי, כי אז זה נראה לי נכון. מאז החיבור לאיחוד הלאומי אני לא שם. הנאמנות היחידה שלי היא לעצמי ולמה שאני מאמינה בו בזמן נתון".
לצד הסערות הלאומיות, השנה הזו הביאה גם אבל אישי. ש"י תובל, אחיה האהוב, הלך לעולמו בכ"ה בחשוון. הוא לא נפטר מסרטן ולא מדלקת ריאות, היא מתקנת את הרושם שנוצר. מהסרטן הוא החלים שנה קודם, ועל דלקת הריאות כמעט השתלטו.
"ש"י נפטר מטעות אנוש", היא אומרת, בלי שמץ של ביקורתיות בקולה. "בלילה האחרון עוד אמרו לנו שהתגברו על הדלקת ומחר מעירים את ש"י, שהיה מונשם ומורדם. הלכנו לישון בשני בערב כשהכול בסדר, בחצות העירו אותנו ואמרו לנו לבוא מיד לבית החולים".
כפי הנראה ההרדמה של ש"י פגה והוא התעורר ספונטנית מוקדם מהמתוכנן. ש"י ניסה להוציא את צינור ההנשמה מפיו. הרופא התורן איבד את העשתונות ולא הצליח לחבר את הצינור חזרה.
"אין בי כעס", מאשרת יעל. "נפגשנו איתם יומיים אחרי השבעה. היו הרבה תקלות וטענות, והם הקשיבו וקיבלו על עצמם בירורים ותיקונים. יש לי ניסיון קודם עם בתי חולים שהתנהגו אחרת".
ש"י היה מנכ"ל 'קרן קהילות', העומדת מאחורי הגרעינים התורניים ברחבי הארץ, והחזיק בדעות פוליטיות שונות מאלה של אחותו. ובכל זאת, הרושם שעלה מעל דפי הפייסבוק יצר תחושה של חמימות ואהבה גדולה בין האחים. "אצלנו תמיד הפרידו בין משפחה לפוליטיקה", אומרת משאלי. "לא העלינו בדעתנו שהדעות השונות שלנו יעמדו בינינו. רק אחרי שש"י נפטר התחלתי להכיר באמת את אישיותו הציבורית ולהבין לעומק את מלוא המשמעות של דמותו. מאז המון אנשים אומרים לי שהוא דיבר עליי וסיפר עליי 'סיפורי גבורה'".
הוא היה אח יחיד לשלוש אחיות, וגר באפרת, בשכנות לשתיים מהן. על השאלה אם גם האחים שילמו מחיר על עמדותיה באותם ימים קשה לה לענות. "חסכו ממני הרבה, גם הילדים וגם האחים", היא אומרת.
היום את יכולה להתחבר לטענות שהייתה בך פרובוקציה לשם פרובוקציה?
"אני יכולה לומר בלב שלם שאין משהו שידעתי שהוא רע או שחשבתי שהוא פוגע, ועשיתי בכל זאת. הסיבה שכתבתי כך היא הילדים שלי, כל מה שאני כותבת אני כותבת בשבילם. הדבר העיקרי שעובר לי בראש כשאני כותבת הוא מה הם יקבלו מזה. כשכתבתי שאני מעדיפה שהבן שלי יתחתן עם הומו ולא עם חרדי, שיתחתן עם גוי ולא עם חרדי, כתבתי את זה בשביל הבן שלי, שעבר תקופה מורכבת עם ההכרה בנטייה שלו. כתבתי את זה כדי שידע שאני שמחה בו. ומהבחינה הזו, לא משנה לי מה המחיר הציבורי ששילמתי. רק אליו כיוונתי את הטור הזה".
תכתבי לו מכתב אישי.
"המלחמה על איכות החיים של הבן שלי היא ציבורית, לא אישית. לא אפקיר את הזירה הזו לחרדים ולא לחילונים. זו המחויבות שלי. אני צריכה לדאוג שלא יהיה בית ספר בארץ שלא מקבל אליו אתיופים, כי שניים מהילדים שלי הם אתיופים. מה התועלת לדבר על זה בבית? למי זה תורם? אני רוצה להשאיר לילדים שלי עולם טוב יותר, ואם אני לא עובדת קשה כדי שזה יקרה - לא עשיתי את מלאכתי כאמא".
באמת לא אכפת לך שהבת שלך תתחתן עם גוי?
"מה פתאום שתתחתן עם גוי! בטח שאכפת לי!"
אז למה לכתוב דבר כזה?
"את יודעת מה, בואי נגיד ככה: ברור לי שאני לא רוצה שהילדים שלי יתחתנו עם גויים, נקודה. ברור לי שאני לא רוצה שהילדים שלי יתחתנו עם חרדים, נקודה. אגב, ברור לי שאני לא רוצה שהילדים שלי יתחתנו עם חילוני, נקודה. זה מובן מאליו".
אל תתנו לחזות הכאילו-עמידה שלה לבלבל אתכם, היא פגיעה. מאוד. העימותים האלה סחטו את כוחה ופגעו בה. אז מה גורם לה בכל זאת לעמוד בחזית בלי לעגל פינות? "כשזה מגיע לילדים שלי אני לא רואה בעיניים", היא עונה חד וחלק. "אם אני מפסיקה באמצע המאבק, אם אני עושה פרסה, איזה מסר אני מעבירה לילדים? דודי ואני שוחחנו על זה הרבה, וזו הייתה ההחלטה שלנו. לסגל יכולת לעמוד מול התגובות הללו. רק ככה הילדים יגדלו להיות אנשים שלא מפחדים לומר את דעתם, שיתלבשו כמו שהם רוצים, שיילחמו בעד מה שהם מאמינים בו. כי כל האתגרים הללו עמדו אצלי במבחנים קשים, ויכולתי להם. וכך הם ידעו שגם הם יכולים".
זה טוב בתיאוריה, אבל בפועל לא תמיד קל להסתכל רחוק, לרווח שהילדים יפיקו מזה בעתיד. כרגע מציקים להם.
"הילדים אכלו אותה בגללי במשך שנים, זה נכון. היום אני מעריצה אותם על זה. הם צמחו להיות אנשים משמעותיים, בעלי דעה. אנשים תורמים ועושים. הם ראו אותי בבית עומדת על האמת שלי, וראו שיש לזה מחיר ושאני משלמת אותו, והם צריכים לדעת את זה. כן, שיראו שאני בוכה, שאני נעלבת. שיראו שקשה, ושבכל זאת בשבוע הבא אני כותבת עוד טור".
העמידה שלה לצד הילדים כללה לא פעם הליכה מודעת נגד דעותיה שלה, אבל גם כאן למשאלי לא היה שום קונפליקט. "הילד שלי היה כתום וימני מאוד, תומך נלהב של האיחוד הלאומי ומתנגד נחרץ לתוכנית ההתנתקות", היא מספרת. "הייתי לגמרי איתו בדבר הזה. את הטורים נגד שרון כתבתי בשבילו. נסעתי לכפר-מימון בימי המאבק מתוך הזדהות איתו".
פה את כבר נכנסת לסתירה בין העמדות שלו לאמת שלך.
"אין סתירה, יש מורכבות. אני בעד המהלך הפוליטי אבל אני עם האנשים, וכמו תמיד לא מתרחקת בגלל חלוקה פוליטית. עם הילדים שלי זה עוד יותר ברור".
מה ילד שלך יכול לעשות שלא תתמכי בו?
"אני אמא מדהימה", היא אומרת בחיוך, "ואני תמיד בצד שלהם. ברור שיש לי גבולות ולאורם אני מחנכת, אבל הם בטח לא גבולות מעולם הפוליטיקה. יש הרבה דברים שיצערו אותי, אבל עדיין ארצה שיבואו אליי ויהיו חלק מעולמי כל הזמן, לא משנה מה הבחירה שלהם".
מה זה אומר להיות אמא מדהימה?
"זה אומר להיות בבית, להיות ממש. לא זמן איכות, ולא חוסר זמן שאני מפצה עליו בדרכים אחרות. אמא מדהימה מכוונת לאמהוּת מעשית, לא תיאורטית. זו הייתה הבחירה שלי בגיל צעיר. אני לא יודעת איך ידעתי כבר אז שבזה אני אהיה הכי טובה. לא בטוח שהיום הייתי מחשיבה את האמא שהייתי כאמא טובה, אבל ברור שהמחויבות המעשית הייתה כבר אז.
"עם הילד הרביעי הבנתי שאני צריכה להעלות את האמהות מדרגה, והלכתי ללמוד הנחיית הורים ב'אדלר' והנחיית זוגות ב'מעגלים'. בהמשך הפניתי את כל זה לכתיבה שלי, שכולה עוסקת ביחסים בתוך המשפחה".
במה נמדדת אמא מוצלחת?
"ההצלחה היחידה נמדדת בתחום היחסים. הילדים ביחסים טובים מאוד איתי, הם קרובים אליי והם משתפים, וזו ההצלחה".
הבנות שלך גם מקדישות את עצמן לאמהות?
"ההורוּת של הילדים שלי מלווה בשאיפות קרייריסטיות שלא היו לי, אבל ברור לי שהם יהיו מידתיים. ההסתייגות שלי ממשפחה דו-קרייריסטית חזקה ומדוברת בבית, וברור לי שזה ישפיע. הדחייה הכי גדולה שלי היא מהורים ששניהם קרייריסטים, וביניהם מסתובבים ילדים שמחפשים את עצמם".
לצד ההיבט השמרני הזה שלה, יש גם כיוונים אחרים. אחד הטורים שלה ב-ynet נושא את הכותרת "לכו תעשו סקס!" ובו היא יוצאת נגד נישואים בגיל צעיר, ששואבים אותך מיידית להקמת משפחה ולהסתפקות בבן זוג אחד לכל החיים. "באמת כתבתי ככה?" היא שואלת, ובהן צדק מופתעת מעצמה.
היית מפרסמת את זה היום?
"יכול להיות שהייתי מפרסמת ואומרת לבנות שלי לא לנהוג כך", היא אומרת בחיוך.
מה השתנה?
"אולי הגיל והניסיון. בסוגיית הנישואים אני בכל שבוע חושבת משהו אחר. היום נראה לי הכי נכון להתחתן כמה שיותר צעירים, ומחר אני יכולה להיבהל מזה. לכל אחת מהאפשרויות יש רווח והפסד. הדעות שלי לא השתנו, אבל הפריזמה משתנה לשני הכיוונים. בגדול, השמרנות נכונה יותר בעיניי".
מאז נחשפה לעולם הפייסבוק, ולא פחות מזה נחשפה בעולם הפייסבוק, היא זוכה לעדנה מחודשת ולאינספור פניות. על המרפסת המרווחת שבביתה היא מארחת תדיר אנשים שבאים להתייעץ איתה בעקבות התמודדות עם ילדים בעלי נטייה חד-מינית, ניסיונות אימוץ או תקיפה מינית. למשאלי יש ניסיון עשיר בכל אלה: את שני ילדיה הצעירים אימצה בינקותם, שניהם ממוצא אתיופי. בתה תֹם חוותה תקיפה מינית, ובעקבותיה יצרה את הסרט 'נאלמת'. בנה הלל יצא מהארון לפני שנתיים, ויעל - שידעה כבר שנים אחדות קודם לכן - הגיבה בסטטוס שהתחיל במילים: "בא לי לברך שהחיינו בשם ומלכות". בין לבין היא מייעצת בעניינים מסעירים פחות, שנוגעים לגידול ילדים שגרתי יותר. את כל אלה, אגב, היא עושה בהתנדבות מלאה, תוך שהיא מלהטטת בין כמה קובצי וורד שבכל אחד מהם היא עוסקת ביצירה ספרותית שונה.
איך זה לעבור מהעולם הסוער לעולם הלייקים?
"מצד אחד נעים, מצד אחר מפחיד. האהבה 'על תנאי' הזו מאיימת מאוד. הפחד האדיר הוא ששוב מילה אחת שלי תקלקל הכול. בשביל מה? הרי אין לי אינטרס שבשבילו כדאי לקלקל את החום הזה. יש אנשים שמחכים לי בסיבוב. אם אכתוב דעה לא מקובלת, ברגע אחד יעברו מחיבוק להתקפה. אנשים מוכנים לשמוע אותי, וכרגע לא חשובות לי בכלל הדעות הפוליטיות שלי. הייתי שם, עשיתי, לא מעניין אותי יותר".
זה מגיע למחיקת סטטוסים מחשש שלא ימצאו חן בעיניי הקוראים?
"בוודאי, כותבת, מוחקת, כותבת שוב. אני בהחלט מצנזרת את עצמי כדי לא לאבד את החום הזה ונבהלת מהצנזור העצמי הזה ומהמשמעות שלו. זה שינוי שהתחולל בי, אלה החיים. קורה גם שאני מובכת ממשהו שכתבתי לפני 15 שנה, אבל אני חייבת לסמוך על עצמי שאם כך כתבתי בזמנו, כך היה נכון לכתוב. שינויים כאלה הם מאסט. ככה בנאדם גדל וצומח, הוא משתנה והוא חי מציאות משתנה. אין דרך אחרת לעבור את החיים".
