להגיע לרגע שבו החטאים אינם חשובים יותר
הזוהר מתאר את עבודת יום הכיפורים כתהליך של זיווג, חיבור מחדש של המלך והגבירה. מתוך תהליך של חיבור וחיזוק של הקשר נוצרת שמחה שמכסה ומטשטשת את כל העוונות והפשעים
שאיפה זו קיימת בצורה משמעותית גם בעולם היהודי, כאשר היום החשוב ביותר בשנה, ביהדות בכלל ובעבודת בית המקדש בפרט, הוא "יום הכיפורים". על רקע זה עולה מאליה השאלה: מהי "כפרה"? מה בעצם אנו מבקשים, למה אנחנו משתוקקים, כשאנו מדברים על חטאים ש"מתכפרים"? מה קורה לחטאים? מה קורה לנו?
אחד המקומות הראשונים בתורה שבהם מוזכרת המילה "כפרה" הוא המפגש של יעקב ועשו. כאשר יעקב שב מחרן לארץ ישראל הוא חושש שמא עשו אחיו יהרוג אותו כנקמה על כך שגזל את ברכתו, ולכן הוא משגר לו מנחת פיוס. ההסבר למעשה זה מנוסח בתורה כך (בראשית לב, כא): "כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי". המפרשים על אתר דנו בשאלה: מה פשר המילים "אכפרה פניו"?
רש"י פירש את הפסוק באופן הבא: ”אכפרה פניו - אבטל רוגזו... ונראה בעיני שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים כולן לשון קנוח והעברה הן“. לדעת רש"י כפרה היא למעשה ניקוי. האדם מבקש לנקות את החטא, המשול ללכלוך, ולהסיר אותו. ואכן, בשפה האשורית הקדומה משמעות השורש "כפר" היא שפשוף וניקוי. גם בספר הזוהר נקרא יום הכיפורים באחד המקומות "יומא דנקיותא" – "יום הנקיון".
הרמב"ן בפירושו לפסוק חולק על דברי רש"י, ומפרש את מושג הכפרה באופן שונה לחלוטין. לדעתו השורש "כפר" משמעותו נקיון רק בשפה הארמית, ואילו בשפה העברית משמעותו היא פדיון וכופר נפש. כך מסביר הרמב"ן בתחילת ספר ויקרא את משמעותה של עבודת הקרבנות, שבה הקרבת בהמה על המזבח מכפרת על האדם:
שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש.
יש לשים לב להבדל העצום שבין דברי רש"י לדברי הרמב"ן. לדעת רש"י, הכפרה עושה משהו לחטאים עצמם: היא מנקה ומסירה אותם. אך לדעת הרמב"ן אין הכפרה
ננסה להתבונן בפירוש נוסף למושג הכפרה, מתוך המקום הראשון בתנ"ך שבו הוזכר השורש "כפר". הציווי על בניית התיבה, שנמסר לנוח לפני המבול, מנוסח בתורה כך (בראשית ו, יד): ”עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר... וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר“. מה פירוש המילה "וכפרת" שנאמרה ביחס לתיבה? רבי אברהם אבן עזרא מסביר זאת כך: ”וכפרת - לשון מכסה... וגם 'וכפר עליו הכהן' בדרך כפר חטאה“.
לדעת האבן עזרא כפרה היא בעצם כיסוי, טיוח. כך הוא מסביר גם את המושג של כפרת חטאים: כיסוי החטאים. כאשר אנו מבקשים שחטאינו יתכפרו אין אנו מבקשים שהם יימחקו וייעלמו, אלא שהם "יתכסו". למעשה אפשר לומר שיום הכיפורים לדעת האבן עזרא איננו "יום הנקיון" אלא "יום הטיוח".
תפיסת הכפרה ככיסוי וטיוח יוצרת תחושה של זיוף וחוסר כנות. ואכן, לעיתים אנו חשים שיש משהו לא לגמרי אמתי ברעיון של יום הכיפורים: במשך השנה כולה אנחנו חטאים, ופתאום ביום אחד החטאים נעלמים.
כיצד אפשר להבין זאת? הפסוק במשלי (י, יב) אומר: ”שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה“. כיצד מכסה האהבה על הפשעים? במערכת יחסים רגילה, כאשר אדם אחד פושע כלפי חבירו, הוא פוגע בקשר ומנתק אותו. אך כאשר הקשר הוא קשר של אהבה, אין הפשעים המקריים והשטחיים יכולים לפגוע בו. וכך מתאר ספר הזוהר (פרשת אחרי מות, מתורגם) את תהליך הכפרה של יום הכיפורים: ”מַה זֶּה 'וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ'? הֲרֵי שָׁנִינוּ שֶׁהָרְשָׁעִים עוֹשִׂים פְּגָם לְמַעְלָה וּמְעוֹרְרִים דִּינִים וְגוֹרְמִים לְטַמֵּא הַמִּקְדָּשׁ... וּבַיּוֹם הַזֶּה צָרִיךְ הַכֹּהֵן לְטַהֵר אֶת הַכֹּל, כְּדֵי שֶׁיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לְהִזְדַּוֵּג עִם הַגְּבִירָה וּלְעוֹרֵר שִׂמְחָה וּבְרָכוֹת בָּעוֹלָם. וּכְשֶׁשִּׂמְחַת הַזִּוּוּג נִמְצֵאת עִם הַמֶּלֶךְ וְהַגְּבִירָה, כָּל הַשַּׁמָּשִׁים וְכָל בְּנֵי הַהֵיכָל כֻּלָּם נִמְצָאִים בְּשִׂמְחָה, וְכָל הַחֲטָאִים שֶׁחָטְאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ מִתְכַּפְּרִים לָהֶם, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב 'מִכֹּל חַטֹאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ'“.
הזוהר מתאר את עבודת יום הכיפורים כתהליך של זיווג, חיבור מחדש של המלך והגבירה. מתוך תהליך של חיבור וחיזוק של הקשר נוצרת שמחה שמכסה ומטשטשת את כל העוונות והפשעים.
ובאמת, כאשר אנו מתבוננים בתפילות הימים הנוראים אפשר לראות שיש בהן מאבק עז על אופי השיח שלנו עם הקדוש ברוך הוא: האם זה יהיה שיח של "דין", של ספירת חטאים וחשבון עוונות, או שזה שיח של "רחמים", שמבקש להעצים את קשר האהבה הנצחי שבין עם ישראל לאלוקיו.
ההלכה אומרת שעלינו להתוודות ביום הכיפורים גם על עבירות שכבר התוודינו עליהם ביום כיפורים שעבר. העבירות עצמן אינן נמחקות ונעלמות ביום הכיפורים, והן נשארות אתנו גם בשנים הבאות. אך ביום הכיפורים אנו מבקשים לחתור למקום עמוק יותר, של עמידה כנה ואותנטית "לפני ה'", שבו החטאים הם כבר לא מה שחשוב.
המאמר מבוסס על ספרו של הכותב, "מבית לפרוכת – פשט, עיון ומשמעות בעבודת יום הכיפורים", הוצאת מרכז הלכה והוראה, אלון שבות תשע"ד.
נא להמתין לטעינת התגובות
