יצאנו לבדוק: זה הקוגל הכי טעים בישראל
מבקר האוכל שלנו, אריאל פלקסין, כינס את חברי "פורום תחריר" כדי לקבוע מי הקוגל השווה ביותר בארץ. עיתונאי השטחים, שכבר ראו דבר או שניים, יצאו מערב הטעימות מלאים אך מרוצים. אלו המנצחים
כולם מחכים שהקידוש יתחיל ושהמנה העיקרית תגיע, הקוגעל הירושלמי, או בשמו המקוצר - הקוגל. בינתיים ע', אדם מבוגר עם מידה בלתי מבוטלת של אינפנטיליות ועקרונות זהים לא פחות, מסרב למוש ממקומו בטקס שחוזר על עצמו מדי קידוש וקידוש: "את הקשה", הוא מדגיש. "אני רק רוצה את הקשה".
מה יש לו ליהודי עם קוגל? מאפה דל מרכיבים - שלא לומר עני - כמו רוב תוצרי המטבח האשכנזי. אטריות, שמן, ביצים, קרמל ופלפל שחור. משם והלאה רק שפצורים שונים והיידה לתנור. סיפורי פולקלור, מעריצים ומאות אלפי אוכלי חינם וסתם מתפלחים שמגיעים לקידושים מתוך רצון לטעום מהמאכל המוזר הזה. אלה קיבעו את הקוגל בעמדה מנצחת של מאכל לאומי יהודו–אשכנזי לצד הפלאפל הערבי שכבש בצורה רצינית יותר את המדינה (ובצדק). ובכל זאת, בני הדור הישן שהכינו את הקוגל בתוך סיר רותח עם המון מגבות מעל, צופים בעיניים כלות בפוחזים הצעירים כשהם מחסלים ערימות של קוגלים מתוך תבניות אינגליש קייק פשוטות ומבינים, כמו מפא"יניק הצופה בנאום של בנט, שמישהו גנב ושיפץ להם את המתכון. או את המדינה.
"ייתכן שהדקויות בין מיני הקוגלים השונים הולכות ונעלמות", מאשרת בעצב בשלנית–העל הוותיקה רות סירקיס, מי שנחשבת בעיני רבים לאורים ותומים בכל הנוגע לפשטידות בכלל ואוכל יהודי בפרט. "זה קורה גם להרבה מאכלים קלאסיים ומסורתיים אצלנו ובעולם כולו. הדורות של הטבחים מתחלפים, וכל אחד עושה כמיטב זיכרונו ויכולתו. אני זוכרת שהכנתי קוגל ירושלמי לאירוע משפחתי, קוגל עגול, גבוה ושחום. כמה מהאורחים הירושלמים אהבו את הטעם ובכל זאת ביקשו עוד פלפל שחור כדי לחזק אותו".
אם כך, הקוגל הירושלמי המקורי, על פי סירקיס ועל פי מתכונים ישנים ומצהיבים שבדקנו ושנשמרו בקופסאות ששמים מעל המקרר, אמור להיות בעיקר חריף ועם סיומת מתוקה. לא להפך.
שאלה נוספת שעלתה בעת כתיבת שורות אלו נגעה בעצבים החשופים ונחשבת לדיני נפשות ממש. בדומה לימי המחנאות בין מעריצי ירדנה ארזי לעפרה חזה, כך נחלקים אלו הקוראים למאכל קיגל (להלן אנשי ירדנה ארזי) לבין הרוב השפוי המכריז כי קוגל היא צורת ההגייה הנכונה. לשם כך, וחרף הידיעה שמדובר בוויכוח יידישאי במקור, פנינו לגורם המוסמך ביותר.
"קודם כל קוגל בגרמנית עניינו 'עיגול'", מתמלא הד"ר אבשלום קור ריכוז כשהוא נדרש לשאלה. "יש אנשים, ואינני עמהם, שאומרים שקוגל בא מהמילה העברית 'עיגול'. גם המיסב ברכב נקרא כידוע אצל עובדי המוסך הוותיקים, 'קוגלאגר'". אם כן, לפנינו מילה שאיננה עברית".
מעניין, אבל בוא נחזור לקיגל ולקוגל.
"הדבר פשוט: בליטא–לטביה, בארצות הבלטיות ואצל הרבי מליובוויטש מבטאים 'קוגל'. יהודי פולין והונגריה אומרים קיגל. זוהי חלק מההגייה בתוך אשכנז", אומר קור ופוסק: "אבא שלי מריגה, ועל כן אצלנו נוהגים לומר 'קוגל' אבל אני מכבד את בני המיעוטים מפולין".
אם כן, מאפה אטריות חריף מתוק קוגל ייקרא. הפסיקה יצאה ושלום בית נשלח מכאן לכל עם ובית ישראל, כולל כותב שורות אלו ממש. אז כמו היום, מחנה עפרה חזה ניצח. ושהפולנים יאכלו את הלב בחושך. לבד.
נצהיר מראש, בדומה לאיתור הפלאפלייה הטובה בארץ, החיפוש אחר הקוגל הטוב ביותר נידון גם הוא מראש לחוסר בתשובה חד משמעית ולוויכוחים סוערים ויצריים. לכל אורך הכתבה זכינו לגידופים בסגנון "איך, איך לא הלכת לסמטה השלישית משמאל לרבי עקיבא, איך?", בצוותא עם "מה? לא בדקת את כהן בגאולה?! זה הקוגל הכי טוב בארץ" (מדובר, אגב, בהחלט באחד הטובים שיש למדינת ישראל להציע). לכל אחד יש את הקוגל שלו, ולשם סינון עשרות המועמדים נעזרנו בידידי המערכת יהודה שלזינגר מעיתון "ישראל היום" וביאיר אטינגר מ"הארץ", שניהם כתבי חרדים מדופלמים השולטים בתאי השטח הצפופים ביותר ברחובות בני ברק בואכה מאה שערים. בסוף נשארנו עם חמישה מועמדים.
לטעימה העיוורת ולשם דירוגם של הקוגלים השונים נבחרו בקפידה חברי "פורום תחריר". לאסטרונאוט שלא מכיר, נזכיר כי מדובר בכתבי השטחים מכל כלי התקשורת בארץ (כמעט), חלקם כבר "לשעברים", שחברו לתא משותף וקולני. הגווארדיה המצומצמת הזו נפגשת מדי חמישי בלילה בבר ה"תחריר" בשוק מחנה יהודה בירושלים, שם הם מנתחים את הנעשה במדינה, מחליפים רשמים, מחלקים ציונים ("מרזלים" או "זבולונים") ובסופו של דבר גם מפגינים צעדי ריקוד וענטוזים נוגדי כל אתיקה עיתונאית לצלילי מוזיקה לבנטינית שמחה. חברי הפורום מנו האחד את רעהו ונתנו בעצמם סימנים, כשהם מקפידים לקטול בחינניות ובחיוך גם מתחת לחגורה:
רועי שרון (ערוץ 10): "ותיק הכתבים המוגדר כנשיא הפורום. אושיה, שלא לומר סלב, בצומת תפוח וצפונה. ותיק זכה לסקר את העליות לסבסטיה וראה את לוינגר בעצמו מכריז על חברון! יש אומרים כי הוא היה זה שאף נשא את הרב חנן פורת ז"ל על כתפיו. מרבני הזרם הלייטי החדש, שלא לומר אדמו"ר (שמקפיד שלא לסמס בשבת בעצמו, חשוב לציין)".
עמיחי אתאלי (יועץ תקשורת, לשעבר איש מעריב NRG): "אדם יקר, איש הרובע היהודי שחצה את הקווים ומשמש כיום כיחצן ודובר של גופים כמו מועצת יש"ע. גדל במסבאות הקוגל ברובע היהודי, האיש שהצליח לחבר בין מועצת יש"ע וחיים לוינסון (ע"ע). חושף פרשת לידות הבית במעלה רחבעם, פסטיבל הצעקות בתקוע ועוד שלל המצאות של איתמר בן גביר".
איתמר פליישמן (לשעבר איש ynet ומעריב): "כיום יועץ התקשורת של בנט, בשבתו ככתב ynet חשף את העובדה שביו"ש יש יותר סמים משאר חלקי הארץ ומאז מוטרד כמעט באופן יומיומי על ידי סטלנים משני צדי הקו הירוק. גר בקרוואן במאחז מטעמים ציוניים בלבד, ולמרות היותו ציניקן מוקפד, העניק לבנו את השם הסחי אניעם אביה. ככל הנראה מדובר בבוגר המתועד היחיד של המקד"צ בעלי שלא נשלח לקורס קצינים".
ג'וש בריינר, לשעבר איש "וואלה!", כיום עו"ד מתמחה: "תושב מודיעין שהתברגן. לשעבר מדריך בסניף בני עקיבא באשקלון וגאוות סניף אפרידר בעיר. קיר הנצחה לזכרו (חלילה) מוכן שם כבר היום ליום צרה (חלילה). כשיחשוף הפורום את עברו תורגש טלטלה במדינה!"
עקיבא נוביק, כתב שטחים, כנסת וחרדים בידיעות אחרונות: "נצר למשפחת נוביק המפורסמת מהיישוב עפרה (משפחת שנוררים ידועים, לדברי נוביק עצמו), אושיה ופוסק רבני בתחום הטשולענט ומסיבה זו בלבד גם רווק מבוקש בקרב בנות הציבור הדתי–לאומי בכלל ונשותיו לשעבר של גואל רצון בפרט".
בלט בהיעדרו נציג עיתון "הארץ" חיים לוינסון אשר בחר להשתמט ושהה בחו"ל בערב הטעימות. (תגובת לוינסון: "כף רגלי לא תדרוך במקום שמגיש קוגל שלא בטמפרטורת החדר"). בליסת ערימות של קוגלים היא משימה לא פשוטה כלל ועיקר, ולכן חשוב לציין שמדובר בחבורה עם עבר קשוח, שכבר נקלעו לאזורי תופת וגם עברו ניסיונות לינץ' מאולתרים בידי תושבי כפרים פלשתינאיים, דרך נערי גבעות זועמים ועד אנשי יס"מ פורקי עול. לכבוד המאורע, ערב יום חמישי, נפרשה מפה לבנה, הותקנו מלפפונים חמוצים שעברו אישור מיוחד, אלכוהול מסוגים שונים ומשונים ואף זכוכית מגדלת שהביא במיוחד נוביק "כי צריך לזכור שאיננו בוחרים את המשימות העיתונאיות שלנו. הן בוחרות אותנו". אכן כן, מכורח התעסקותם בטקסטים ודיווחים יבשים לרוב ובטוב לבם באלכוהול, נתנו חברי הפורום דרור לנפשם האמנותית כשתיארו את המנות השונות.
בינות מוסכים ולא הרחק מהתחנה המרכזית שוכנת מעדנייה משובחת הכוללת גם יינות איכותיים. בסופי שבוע היא הופכת למסבאת קוגל וטשולנט ובה כל הציוד החרדי הנלווה לילד ולמשפחה: חיקויי במבה עדכניים ופופקורן–מיקרוגל בשקית דחוסה. העובדה שנתחי הקוגל הגיעו קרים לא תרמו למאכל וחברי הפורום לא חסכו ממנו שבטם. "קר כחותנת אשכנזייה אחרי שלושה ימי ראש השנה", הכריז אתאלי בפרצוף רציני. "קודם כול מריחים שזה גליציאני", טען נוביק בניסיונו להפגין הבנה עיוורת. "מתוק מדי. האטריות עבות. לא מזכיר את הקוגל שטעמתי פעם בתולדות אהרן. מינוס מרזל". רועי שרון היה ישיר יותר: "מזיע כמו פעיל ימין בחתונה של מחמוד ומורל". בריינר דווקא חיבב: "אהבתי איך שזה מתפרק ביד וחתיכות הקיגל נשארות בידך לאורך כל השבת. זה המבחן האמיתי". אם כן, המתיקות מוגזמת, אבל לא נרשמו נפגעים.
סיכום: 3 מרזלים מתוך חמישה בסולם הפורום.
"אוכל שלנו" אומר התרגום הבסיסי של המקום, או "אוכל ביתי", אם תרצו. הרעיון הכללי: הקוגעלייה והטשולענטייה הראשונה מחוץ לחומות. המקימים האמיצים עשו מעשה משכנות שאננים והחליטו למכור לחילונים (להלן "החילוינים") דווקא בלב רחביה את הקוגל והטשולנט. לפנות לאלו ששמעו רבות על המאכלים האסורים אבל נרתעים מלהיכנס למאה שערים, שלא לומר לבני ברק.
הקוגל עצמו, לטענת המערכת, היה טעים אבל בעל מתקתקות מוגזמת, "תחושה של פורים באולפנת הרב בהר"ן". כאן נפתחה חזית בין נוביק הנפעם לשרון ופליישמן הכעוסים. "הבצק שהבת שלי מביאה מקבלת שבת בגן חובה, זה צלעות כבש ליד העיסה הזאת המתקראת בטעות קוגל", אומר שרון. "רבע בן גביר הוא הציון". "ולי יש נמלול קל. איני יכול עוד", נוביק נעמד על שתי רגליו האחוריות והחל מתפייט: "הנשימה שלי כבדה. נראה אמנם יבש כתפילה בלא כוונה, אך הטעם נהדר והמרקם ערב. פלא שהקוגל הזה לא צורף לשבעת המינים. בעצם לארבעת המינים. כמו הדס ואתרוג!" "מעולם לא התגעגעתי ככה למלפפון חמוץ", הפטיר שרון.
סיכום משוקלל: 3.5 מרזלים.
המסעדה היהודית נחשבת לאחת מהמפורסמות שבמסעדות האוכל המוכן בבני ברק, ואולי גם בארץ. השולחנות במקום מלאים תמיד, ומביני דבר טוענים כי שם ורק שם ניתן למצוא את מבחר הבשרים והסלטים המוכנים במצב הצבירה הנורמלי ביותר, שלא לומר אפילו טעים, רחמנ"צ. הקוגל, עם זאת, יכול היה לנסוק גבוה הרבה יותר, אם רק היה משתדל.
הוא היה דחוס כמו עזרת נשים במערת המכפלה בשבת חיי שרה, אבל גם מאוזן. או, כפי שהצהיר הנשיא שרון: "תקין פלוס. שילוב מוצלח של מתיקות וחריפות. עורר געגועים. שמח כמו יהודה גליק על הר הבית". גם אתאלי מאשר: "מאכל שיש בו משהו משתמט" (הגיב לשמועה חסרת בסיס שבעלי הקוגל משרתים בצבא), "לא יכול להיות שאדם ששירת ביחידה מובחרת יכין קוגל מצוין". גם בריינר אהב וציין כי "זה הזמן למסור ד"ש לקידעש קלאב של בית הכנסת במודיעין. רק חסר לי אראל סג"ל טוחן דג מלוח ובצל כשהוא מספר על תחביבי הסוס של קליגולה". "מיותר כמו סטיילינג בוועידת המפד"ל", חותם וחולק נוביק בספקנות.
סיכום כללי: 3.8 מרזלים (עקב החלטת הנשיא).
טלפון סודי שעובר מפה לאוזן שייך למפעל משפחתי שהמון אדם חרדי, ליטאי וחסיד כאחד, מוכן להישבע בנקיטת חפץ בדבר איכות הקוגל שהוא מציע. טעמו גן עדן והוא מוזמן בכמויות בלתי נתפסות לכל קידוש ומועד ברחבי בני ברק ובלי עין הרע, יש לא מעט כאלו. למה סודי הוא הטלפון (ושמור במערכת וממוגנט לכל מקרר שני בבני ברק)? שאלה טובה. טילפנו, נענינו בדו שיח קצרצר ("למתי? כמה? תבוא עוד חצי שעה"), והתייצבנו בפתח דירה בבניין מקומי טיפוסי - כמויות מסחריות של עגלות ילדים בקומת הקרקע, ולקוח שתקן מאחורינו. דפקנו על דלת פלדלת ממוצעת. שיחות ביידיש נשמעו מבפנים. הדלת נפתחה מעט, נערה שותקת עם צמה ומבט שואל חיכתה לפרטים, הפטירה "רק רגע" וסגרה את הדלת. פתחה שוב אחרי דקה, הגישה שקית עם תכולה, לקחה את הכסף וסגרה שוב. זוכרים את פרק ה"סופ–נאצי" בסיינפלד? זכרתם יפה. הקולות והדוברים מתערבבים. "חי אלוקים, מעולה!" מזדעק נוביק. "קצת מיושן בטעם", מחמיא פליישמן בדרכו שלו, "נראה שזה נשמר מהימים שבני ליס עשה כתבת קוגלים כשהיה כתב שטחים".
"חמישה מרזלים ואפילו גופשטיין אחד על הלחות המדויקת", מפטירים השניים ודוחפים חתיכה נוספת. אתאלי ובריינר מתנגדים: "עוגת הבית של הקוגלים. טעם תעשייתי של תפילין בית אל", כך בריינר, "נוראי. עושה קונוטציה של צמיג שהוצת כנקמה לאחר פינוי בית חב"ד בשכונות מצפה יצהר", מוסיף אתאלי. שרון פוסק: "מזכיר טעימות בישיבת אור עציון, אבל המרקם חיובי ומדויק בסך הכול".
סיכום סופי: 4 מרזלים שלמים.
דווקא מקום צעיר בסצנה, שנה בסך הכל, הצליח להתעלות ולקטוף את המקום הראשון. לא רחוק מביתו של הרב שך נמצאת מעדנייה צנועה עם חזות מאוד לא מקומית: החנות מצוחצחת, מאחורי ויטרינה שוכנים גפילטע פישים לצד שאר ראשי דגים וקציצות, ומצליחים לגרות אפילו סולדים מושבעים. על הפלטות מהבילים באיטיות סירים עם תבשילים בעלי ריחות של שטייטעל אמיתי, וסלטים מגוונים תוצרת בית תופסים את המדפים. תענוג. אולי זה האלכוהול בשילוב האווירה והשמחה, או שאולי סתם השתחרר הבורג, אבל הנשיא טועם, עוצם עיניו ומרגיש גאולה: "אל הנער הזה התפללתי", אומר רועי שרון ונראה כי דמעות בעיניו. "לניגון הזה חיכינו מתמיד. לפנינו לבנה מחורבות ירושלים. אני חוזר בי מהצהרותיי עד כה: אלוהים אשכנזי. זה הניגון שנשיר כשיבוא משיח בן דוד".
"מעשה המרכבה לנגד עינינו", מחרה–מחזיק אחריו בריינר, "זהו. איבדתי את חוש הטעם. מדובר בקוגל שהוא בשורה. הכחלון של הקוגלים. אני קורא
ציון: 4.8 (0.2 עשיריות ירדו כי בריינר התעקש שמזוויות מסוימות "ריחו כריח הבואש בהפגנות בנבי סאלח").
בחצות מדדים החברים אל המכוניות. הבטן דואבת. "זה הדבר הכי קשה שעשיתי בעולם העיתונות", מיילל נוביק. "הרגל שלי קרושה. בדאעש לא מענים ככה", מייללים גם פליישמן ובריינר בהתאמה. אתאלי דווקא מרוצה. הוא שתה מספיק עראק כך "שלא מזיז לי שמתישהו אכלתי טביעת אצבע של ג'וש". "אני כבר לא האדם שהייתי לפני השילוב פה בין המוזיקה הערבית לקיגל המתקתק", חותם רועי שרון. כשאף אחד לא שומע, לוחשים לי רוב חברי הפורום: "תקרא לנו שוב כשתעשו כתבה על טשולנט". והחלק הקשה והשרוף שהמתפלל ע' היה מחכה לו לפני כשלושים שנה? נו, כפי שאמרה סירקיס, כבר לא מייצרים כאלו היום.
נא להמתין לטעינת התגובות
