מאחורי הקלעים של הריאליטי החרדי הראשון
בין קודש לקול: בריאליטי החרדי החדש, "הקול הבא", קיימים כל המרכיבים שמהם עשויה תוכנית טלוויזיה מצליחה – אלא שכאן אסור להזכיר את המילה טלוויזיה, ובמקום את הפלייליסט של גלגלצ, המשתתפים חולמים לכבוש את אולמות החתונה
עוד כותרות ב-nrg:
- הציונות הדתית רוצה להנהיג? התרחקו מדרכו של הרב טאו
- וויליאם וקייט - מאחוריכם! הנסיכים של צאנז
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אם מגיש התוכנית סונט בשופט ומתרה בו שלא להכריע את גורל המתמודד לפי השתייכותו החסידית, נראה שלמרות כל תכסיסי ההפקה, הריאליטי הוא אכן ריאליטי. יש בו שיקוף לא רע למציאות שבחוץ - או אם תרצו, למציאות שבפנים: לחיים בתוככי העולם החרדי, על החן, הקריצות הקטנות, וכן, גם הצדדים הפחות נעימים שבהם.
"הקול הבא", תוכנית הריאליטי החרדית הראשונה, מצולמת באודיטוריום ברמת־גן. התוכנית, שעלתה לאוויר לפני כחודש, היא פרי שיתוף פעולה בין דוד פדידה, מגדולי המפיקים בתעשיית המוזיקה החסידית, ותחנת הרדיו "קול חי". למען הצדק ההיסטורי נציין שהיו בעבר תוכניות ריאליטי חרדיות, אך זו הראשונה שאינה משודרת רק בגרסת שמע ברדיו אלא גם מצולמת ומועלה לאינטרנט, בגרסה שתזכיר לכם את המקבילה החילונית.
לא יקראו לזה טלוויזיה, חלילה, אלא "רדיו ויזואלי". אצל חרדים כמו אצל חרדים, לפעמים ההכשר עובר דרך שינוי קטן בניסוח. גם שינוי גיאוגרפי קטן יכול לעשות הבדל גדול. נכון שבבני־ברק אין אודיטוריום, אבל נדמה שזו לא הסיבה היחידה שבגללה החליטה ההפקה לחצות את הכביש ולערוך את הצילומים מחוץ לחומות הבירה החרדית. קל לתאר את ההמולה שהייתה מתעוררת לו התקיימה התחרות בבני־ברק, שבה כולם מכירים את כולם וכל אמבולנס ששועט בכביש מלווה תמיד בעשרות זוגות עיניים עוקבות.
פדידה לא מקבל את הטענה שלפיה מדובר בחיקוי לתוכניות הריאליטי החילוניות. "גם ערוצי הטלוויזיה בישראל לקחו מודלים מחוץ לארץ, ואיש לא טוען שהם חקיינים", הוא אומר. "הריאליטי הוא מודל קיים, ואנחנו משתמשים בו לצרכינו. יש הרבה הבדלים בין התוכנית שלנו למקבילותיה החילוניות, מעבר לעובדה שכאן נשמרים גדרי הצניעות. בתוכניות האחרות השפלת המתמודדים משמשת להעלאת הרייטינג, ואילו אצלנו מקפידים מאוד לבקר בלי השפלה. מקפידים על לשון הרע. תתפלא, גם גופים חילוניים מתעניינים בתוכנית הזו, כי אנחנו מביאים משהו נקי יותר. בסך הכול ייצרנו תרבות לקהילה שלנו, והתגובות מדהימות".
קטע מתוך התכנית
הטענה האחרונה של פדידה מקבלת חיזוק מאירוע שהתרחש בתחילת הצילומים. אחד המתמודדים ביצע שיר בצורה גרועה, והשופטים התפתלו ולא ידעו כיצד להגיב. אלו היו רגעים מביכים למתמודד, והוא עצמו ביקש שהביצוע שלו ייחתך מהתוכנית ולא ישודר. בתוכניות אחרות בקשה כזו כלל לא הייתה נשקלת, וסביר להניח שהקטע המגוחך היה משולב גם בפרומואים. אבל כאן הבקשה התקבלה, והמארגנים מביאים את העובדה הזו כהוכחה לרוח האחרת שנושבת בהפקה הזו.
פדידה מספר כי הוא מתרגש לגלות שגם דתיים־לאומיים רואים בתוכנית שלו בית חם לפיתוח כישרונותיהם. "זה מפרגן לנו, ומשמח אותי לראות אחדות. אנו יודעים להתאחד ברגעים קשים, וכאן יש הזדמנות להתאחד ברגעים של שמחה".
מאחורי הקלעים באודיטוריום אכן ניתן לראות אחדות מגזרית. חסידים, ליטאים, ספרדים, בעלי תשובה ואחרים, כולם מתאמנים כאן לקראת מבחן הבמה הממתין להם, בעוד המנהל המוזיקלי של התוכנית, גרשון פריישטט, עובד על גימורים אחרונים. אוכלוסיית המתמודדים מגוונת, וכמוה גם השירים באודישנים: המוזיקה החסידית כבר מזמן אינה כינור ולחן המודבק למילים מהמקורות.
מבט קצר על שולחן השופטים ימחיש גם הוא את ריבוי הפנים והגוונים. ד"ר מרדכי סובול, מנצח בעל שם ומומחה לעולם החזנות, יושב על תקן המבוגר האחראי, האריסוטקרט שבחבורה. "החזנות היא המוזיקה הקלאסית של העולם היהודי, היום הכול יותר שטחי", הוא אומר לנו. לצדו יושב מי שמייצג את העבר השני, חיים ישראל, אולי ראשון הזמרים בסוגה "מוזיקה מזרחית־חסידית". אוהד מוסקוביץ' מגיע מעולם המוזיקה החסידית הקלאסית, המתאפיינת במילים מהמקורות שמושרות בהגייה אשכנזית.
אריה ברונר נחשב למי שלקח את הרכבי תזמורות החתונות למחוזות חדשים, רחוקים מחבורות הכליזמר של העבר. אליהם מצטרף כאמור עדי רן, רוקיסט חילוני שחזר בתשובה, הפך לחסיד ברסלב נלהב והיה לאחר ממבשריה של המוזיקה היהודית המקורית. רן יושב בתוך החבורה הזו כאנדרדוג: הוא משוגע, חד, או בקיצור - ברסלבר.
המתמודדים, שמגיעים כאמור מכל פלחי הציבור, שרים מכל הבא ליד. בפתח התוכנית הכריז טוקר שהשאיפה היא למצוא את "הקול הבא של המוזיקה היהודית", והבחירה שלו במונח "יהודית" במקום "חסידית" אינה מקרית, ונועדה להרחיב את הגבולות. כשאני מבקש מהמארגנים להסביר איך מכריעים איזה שיר ראוי להישמע מעל הבמה, הם מתפתלים.
אין כאן כללים של שחור ולבן, וההחלטה מתבססת על שיקול דעת ועל הבנה שבשתיקה מול המתמודדים. היו כמה מקרים גבוליים של שירים ישראליים בעלי תכנים יהודיים שנכנסו לתחרות בסופו של דבר, אך ודאי שזו אינה העדיפות הראשונה. לעומתם השיר "רק תפילה אשא", שבוצע במקור על ידי ירדנה ארזי, נכנס לתוכנית מהדלת הקדמית, ובכבוד גדול. זה קרה, כמובן, בזכות גרסת הכיסוי של אברהם פריד. ככה זה: מה שמותר לכוכב הגדול של הזמר החסידי, לא מותר לכל מתמודד מתחיל. קודם תוכיח את עצמך, אחר כך תתחיל לגייר לנו שירים.
כשמגיעים למבנה התוכנית, כאן דווקא מוצאים דמיון רב למה שקורה בגרסאות הטלוויזיוניות המוכרות, מ"הכוכב הבא" ועד "דה ווייס": בימה, מנחה, מתמודד, סרטון קצר על ההתרגשות בבית, אודישן, שופטים שמבטאים את התרשמותם, ואחרי כל אלה ניתן גזר הדין. הצופים בבית מוזמנים להצביע עבור המתמודד החביב עליהם דרך אתר האינטרנט של התוכנית, ולבעלי הטלפון הכשר מוצעת אלטרנטיבה בדמות הצבעה טלפונית. באירוע הגמר, לקראת הקיץ, מתוכננת הופעה גדולה בהשתתפות הפיינליסטים. לפני כן, מפסח ועד ל"ג בעומר, תצא התוכנית לפגרה שבמהלכה ישודרו ראיונות עם המתמודדים, ללא מוזיקה כמובן. המנצח הגדול יזכה בפרס - הקלטת אלבום וחוזה בחברת ההפקות של פדידה.
הבימה שהוקמה עבור הפקת "הקול הבא" מרשימה, והתוצאה הסופית תפתיע את מי שהגיע עם דעה קדומה וחשב שיראה כאן הפקה של שטייטעל. עוזריו של פדידה יודעים לספר שזו המומחיות שלו: הפקת תוצר מושלם בתקציב מוגבל. מאחורי הקלעים, לעומת זאת, אווירת השטייטעל חוגגת. במהלך הצילומים מתרחשת תקלה, ועוד אחת, ועוד אחת. אבל אף אחד לא נלחץ, ועדי רן דואג להזכיר שהכול זה מלמעלה. כולם מחייכים, ממתינים שהכול יסתדר, והכול מסתדר.
המגזר החרדי הרי רואה עצמו כממשיך האמיתי של המורשת היהודית, ובכל הנוגע ליכולת אלתור במצבי לחץ - אין ספק שהוא לגמרי צודק. אחד הצלמים, שהשתתף גם בהפקות "חילוניות", מלא שבחים לחרדים עם האוזנייה שצועקים הוראות בקונטרול. "אתה ואני יכולים לראות שהכול כאן מתנהל מהרגע להרגע, בלי כל האמצעים המקובלים", הוא אומר, "אבל הם עושים יופי של עבודה והצופה בבית לא יכול להבחין בהבדל. התוכנית המוגמרת נראית נהדר".
סביב הצלם, "שהיה גם בכוכב נולד", מתקבצת חבורת מתמודדים. חשוב להם לשמוע ממנו שהם לא נופלים מהתוכניות הגדולות. הוא מצדו מעניק את האישור המיוחל: "זו אחלה תוכנית פה. טוקר מגיש מצוין, אני נהנה מכל רגע". והקהל? ובכן, כאן מורגש ההבדל בין המגזרים. קשה לגייס צעירים חרדים כדי למלא את האולם, כי אלו, אם שכחתם, הם בני ישיבות. אף ראש ישיבה לא ייתן אישור לצאת מבית המדרש כדי לצפות מקרוב בצילומי ריאליטי. טוב שיש גם ישיבות לנוער נושר, מוסדות ששוררת בהם אווירה קלילה יותר. שם, יום כיף ב"קול הבא" נחשב לא פעם לבילוי לגיטימי.
לא פעם טוענים שז'אנר ריאליטי־השירה מרדד את היצירה המוזיקלית והופך אותה לתעשייתית. מהריאליטי החרדי דווקא מצפים כאן להשפעה חיובית: הוגי התוכנית מקווים שהיא תסייע להעלאת הרמה של המוזיקה החסידית, תעמיק אותה ותוסיף לה טעמים ואיכויות. בהיעדר מגמות מוזיקה במוסדות החינוך החרדיים, לא כל שכן בתי ספר למוזיקה, התוכנית הזו נותנת אפשרות נדירה למתחילים ללמוד ולקבל ביקורת לפני שהם קופצים למים.
עד עכשיו, כל צעיר חרדי שניחן בכישרון ומוטיבציה ניסה להתחבר ישירות למפיק הנכון ולהביא את הלהיט שיחרוך את רחבות הריקודים באולמות האירועים. לא היה מי שייתן לו על הראש במקרה הצורך, ויסביר לו מהו שיר. "המתמודדים ברובם לא חשופים לסגנונות מוזיקליים מגוונים, והעובדה הזו מגבילה את יכולת הפריצה שלהם. אני מעיר להם על זה", אומר לי סובול בין אודישן לאודישן.
"האינטרס שלנו הוא לסייע למוזיקה החסידית", אומר ארי המניק, איש תקשורת המלווה את הפרויקט. "כשבחרנו את השופטים היה לנו חשוב להביא את מיטב המומחים, אנשים שיש להם אמירה משל עצמם. הנה דוגמה: אחד המתמודדים ליווה את עצמו בפסנתר, שר בצורה מקצועית, וכל השופטים התלהבו. דווקא עדי רן סירב להתפעל. לא כי לא נהנה, להפך. הוא אמר לשופטים האחרים: 'אין מה להתפעל. ככה מוזיקה צריכה להישמע, זה הבסיס'. עדי מביא סטנדרטים גבוהים, והוא מחדיר במתמודדים צורך לבדוק את עצמם בקפדנות ולשאוף רחוק".
נקודה נוספת ש"הקול הבא" תורמת למוזיקה החסידית היא תשומת הלב לצדדים שונים בכישוריו של האמן. באופן מסורתי, הצלחה מוזיקלית בעולם החרדי דרשה בעיקר יכולת ווקאלית. מרבית הזמרים בז'אנר הם מבצעים, לא יוצרים, ולא ניתן דגש לאמירה אישית, ליכולת להעביר מסר או להופעה ייחודית. "כאן השופטים מתייחסים לכל המכלול, גם לסגנון הלבוש של המתמודד", אומר המניק. "דורשים מהזמר להביא איתו קול אחר, ייחודי, ולא רק לשיר טוב. מתמודדים שייצאו מפה ילמדו לתת גם את הזוויות הללו".
"התוכנית הזו שמה את המוזיקה במקום מכובד", אומר עדי רן. "היא חושפת את המתמודדים לעומק ולידע. כשאנחנו מגיבים לשירים שלהם, הם לומדים שבן אדם לא פותח את הפה וישר מתחיל לשיר. מבינים מה חשוב במוזיקה. בין השירים נזרקות כאן תובנות עצומות. הייתי יכול לדבר עם כל מועמד שעות, אבל גם בקצב המהיר של התוכנית מצליחים להשפיע על התודעה".
רן משמש כאן על תקן המבקר החריף של המוזיקה החסידית העכשווית, אבל איכשהו החריפות שלו יוצאת מתוקה. "המוזיקה החרדית של היום משקפת דברים שהיו רווחים בשנות החמישים", הוא אומר. "זה יפה, ולאחרונה יש מגמה כללית שמבקשת לחזור לסגנון הזה. זו מוזיקה שבמרכזה הקול של הזמר. אני חונכתי במוזיקה קצת שונה, שבה הכול הולך ביחד. הגיטרה לא פחות חשובה מהשירה, והשירה עצמה הרבה יותר קרובה לסגנון של דיבור, לארץ".
המוזיקה היא תבנית נוף מולדתה, וההבדלים בין השופטים מקבילים למתחים בתוך החברה החרדית. בשונה מבעלי התשובה הראשונים, שהתאמצו להשתלב בסביבתם החדשה, עדי רן לא מתבייש ברקע שלו. העובדה שהוא יושב בחבר שופטים כזה ומקבל הזדמנות להשמיע את הגיגיו בפריים־טיים החרדי אינה מובנת מאליה. לאחר שחזר בתשובה והחל ליצור מוזיקה יהודית בסגנון שלו, לא כולם התלהבו, אך עם הזמן הבינו בחברה החרדית שהתכנים של שיריו אינם פחות ערכיים משל זמרים חסידיים "קלאסיים".
כיום רן מרשה לעצמו, תוך כדי ההערות למתמודדים, לזרוק שמות כמו בוב דילן או ג'ימי הנדריקס, והשמיים לא נופלים. במובן מסוים אף נראה שהוא חש עליונות על חבריו, החרדים מלידה. "אני מדבר הרבה עם המתמודדים על הכאב", הוא אומר, "על למה אני נוטה להתלהב מאלו שמביאים לשירה קצת כאב. זו מהות הייסורים". וכמו במקבילות החילוניות, גם כאן יש מהמתמודדים מי שמביאים איתם לבמה מנה כזו או אחרת של כאב, וכמובן סיפורים אישיים מגוונים.
מוטי רוטמן (46), שמגיע ממשפחה ירושלמית שורשית ומתגורר בבירה גם היום, רואה בעצמו תלמיד של הזמר החרדי מרדכי בן־דוד. הכישרון של רוטמן לא מוטל בספק, אבל במהלך השנים לא עלה בידו לעסוק במוזיקה בצורה עקבית. באודישן ביצע שיר ישן, וכשקולו הרעיד את השופטים והקהל, ניתן היה לשמוע הדהוד של כל הדורות שקדמו לו. הכישרון, הוא מספר, הגיע מ"אמא עליה השלום, שהייתה בעלת רגש עצום, מאוד מוזיקלית".
בהתאם למסורת, אמו שמרה את יכולות השירה לשולחן השבת כשישבה עם ילדיה. "בכל סעודה היא הייתה שרה איתנו", מספר בנה. בעבור רוטמן, שזכה לשבחים מפי כל השופטים, התוכנית הזו היא ניסיון להתחיל לשיר גם בימות החול. קובי עובד, בן 31, מגדיר את עצמו דתי־לאומי. לא היה מופרך מבחינתו להתמודד גם בתוכנית ריאליטי חילונית, אבל כאן לדבריו הוא מרגיש יותר בבית. "זו הסביבה הנוחה והטבעית בשבילי", הוא אומר. "החיבור כאן יותר קרוב אליי, יותר פנימי. יש תחושה אחרת. משהו שפחות מתמכר לאשליה, ויותר נותן מסגרת".
מתמודד אחר, עודד ישראל מנשרי, הוא בעל תשובה ברסלבר, כמו עדי רן. הגיטרה לא זזה מידיו, עיניו בורקות. "היום ברסלב מאוד בולטת ומורגשת במוזיקה היהודית", הוא אומר. התוכנית לא ספגה עד כה התנגדות ממשמרות צניעות למיניהן, וככל הנראה גם לא תספוג, אבל אין ספק שלא כולם רווים נחת מקיומה. עולם המוזיקה החסידית מצוי במתח תמידי עם הממסד, ובין שני מוקדי הכוח הללו מתקיים איזון שמאפשר שינויים בקצב איטי.
המוזיקה בוחנת גבולות, הולכת קצת אחורה, אחר כך שבה ומתקדמת. הנועזות היא בתחום אחריותו של דוד פדידה, הרוח החיה מאחורי כל מה שאנחנו רואים כאן באודיטוריום. הוא מעורב בכל פרט בתוכנית, מבחירת השופטים ועד לפיקוח על הצילום.
בן 35 בלבד, פדידה כבר הספיק לגלות לא מעט מהכישרונות המובילים כיום בתחום המוזיקה היהודית. אביו הוא רב מוכר בבני־ברק, והוא עצמו למד בתלמוד תורה בעל אופי קפדני. היום הוא פועל בתוך הציבור החרדי, עם גלישות לכיוון הציונות הדתית. בתשובה לשאלה האם הוא חרדי, פדידה מעדיף להגדיר את עצמו "יהודי טוב".
למורה שלו, כשהיה תלמיד בכיתה ו', קראו מרדכי בלוי. היום בלוי הוא ראש משמרות הקודש והצניעות, אימת הזמרים ושאר המשתתפים במיזמים מעין אלה. כמי שמסייע לשמר את ההגמוניה
"בכיתה ו' הוא היה יכול לומר לי מה לעשות, היום פחות", הוא אומר בחיוך. "אבל אני חושב שגם הוא מבין שאין בתוכנית כזו שום בעיה. הכול כאן על פי ההלכה, ללא שום התפשרות. יכולות להיות דעות קדומות, אבל היום אנשים פתוחים ומקבלים שאין בכך שום בעיה הלכתית, ושגם לציבור החרדי מגיעה איכות".
בין סיגריה לסיגריה, עדי רן מסביר לי כמה דברים על קשרים בין מוזיקה ורוחניות. על הטענה כי הכניס לחברה החרדית סגנון מוזיקלי חילוני, אומר רן שלא המציא את הגלגל. "המוזיקה היהודית תמיד התכתבה עם המוזיקה שרווחה בעולם בכל תקופה. החזנות הושפעה מהאופרה, הניגונים החסידיים הושפעו מהשירים הרוסיים. היום רווח הרוק, ואני עושה רוק יהודי. העולם החרדי הוא שמרני, ומגמות מחלחלות אליו לאט־לאט. טוב שזה הקצב, אבל זו לא אומר שהתוצאה היא פשרה. זה לא מיקס בין קודש לחול, חס וחלילה. אני לוקח את החן והיופי שנפלו במקומות חיצוניים, ומביא אותם אל המקומות האמיתיים שלהם".
עדי רן מדבר על מוזיקה, דוד פדידה על מודלים טלוויזיוניים. לא בטוח שיש הבדל. ואם ניתן לרן לנסח עבור פדידה את שורת המחץ, הוא יאמר שבסך הכול לוקחים כאן את החן והיופי שבריאליטי ומעלים אותם למעלה, כל הדרך עד בני־ברק.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
