הרב ליכטנשטיין הביא אותי הכי קרוב לאלוהים

מי שהסתובב במסדרונות הישיבה הרגיש שנפלה לו זכות לא לו, לשמוע וללמוד מפיו של אדם בעל שיעור קומה יוצא דופן. הבטתי בו כלא מאמין שאני והוא באותו חדר. לכן כשקיבלתי את ההודעה, הייתי שוב כלא מאמין. יונתן אוריך נפרד ממורו ורבו הרב ליכטנשטיין

היום ראש חודש ועדיין לא אמרתי הלל.

כמו אז, כשנפטר מאיתנו הרב יהודה עמיטל ז“ל, גם היום: סמס קצר, ”ברוך דיין האמת“, שאומר בעצם: ”הרב הלך“. ואז השקט שלפני הסמסים מהחברים מפעם לספסל בית המדרש. ובשקט הזה געגוע, ובשקט הזה כל העצב, והכאב הפיזי שתוקף אותך כשנופלת עטרת ראשנו.

עוד כותרות ב-nrg:
- הרב שקירב לבבות והנהיג יהדות הומאניסטית
- נפטר חתן פרס ישראל הרב אהרון ליכטנשטיין
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

שנתיים ימים למדתי בישיבת הר עציון. זכיתי להיות מהדור האחרון שחווה את ערוב ימיהם של הרבנים אהרן ליכטנשטיין ויהודה עמיטל. ענקי רוח במלוא מובן המילה. הייתי תלמיד ישיבה רע למדיי, למדתי מעט מדיי, הרהרתי הרבה מדיי. אבל אהבה ויראה קיבלתי משני ראשי הישיבה שלי: אהבה רבה למדתי מהרב עמיטל, ויראת אלוהים מהרב ליכטנשטיין. לא ידעתי יראת אלוהים מהי, עד שעמדתי על ידו.

''ענקי רוח במלוא מובן המילה''. הרב עמיטל ז''ל והרב ליכטנשטיין באדיבות ארכיון ישיבת הר עציון

בית המדרש של ישיבת הר עציון הוא כנושאת מטוסים עצומה, אליה מטפסים דרך גרם מדרגות רחב. משני צידיו של ארון הקודש ישבו דרך קבע שני המנועים המרכזיים של המקום הזה: הרב עמיטל משמאל, הרב ליכטנשטיין מימין. מה נהדר היה המראה הזה. כמה יפה הייתה עוצמתם השקטה, רכונים על ספרי התלמוד וההלכה, תלמידיהם הצעירים נושאים אליהם עיניים, נופיו של גוש עציון נשקפים מבעד לחלונות.

אני זוכר יום אחד בו הרב ליכטנשטיין סחב את ספריו והתקדם בהליכה מהירה אל היציאה מבית המדרש. כשהתכוון לרדת במדרגות ראה את אחד מעובדי הישיבה שוטף את הרצפה ומיד סב על עקבותיו והמשיך אל היציאה האחורית. אני זוכר אותו מכתיב לי מקורות לשיעור הכללי שנשא בבית המדרש, שולף טקסטים מהזיכרון במהירות עיבוד שהמחשב האישי שלי לא יכול לה.

אני זוכר אותו רוקד עם תלמידיו בשמחת תורה. אני זוכר אותו מסתובב בבית המדרש עם ספר התורה, קודם תפילת כל נדרי, חוזר שוב ושוב על הפסוק: ”אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה“. ואת השיעור שהעביר לאחר תפילת ערבית של יום הכיפורים. ואת השיעורים שהיה מוסר בחדר הלימוד הקטן, בדרך לחדר האוכל, כשתמונת הרב סולובייצ‘יק מביטה בו מהקיר. ואת דמעותיו על לחייו, שזלגו לא פעם.

''האיש החכם ביותר שפגשתי''. הרב ליכטנשטיין צילום: מירי צחי

הוא היה גדול תורה ענק, האיש החכם ביותר שפגשתי, שהרביץ בתלמידיו אהבת תורה ויראת שמיים. כולו היה קודש, גם כששאב השראה מהידע הנרחב שהחזיק בספרות אנגלית וציטט שירה מימי הביניים במהלך שיעור כללי. אך הוא היה גם צנוע ועניו, שלא תפס את מעמדו האדיר מול תלמידיו שהתלחשו בארוחות הערב וחלקו בעיניים נוצצות סיפורי עבר על מורם ורבם.

כבר אז, בהיותנו בישיבה, היינו מסתכלים עליו כעל דמות היסטורית, שבדרך כלל רגילים להיפגש בה דרך ספרי לימוד ולא מול העגבניות והמלפפונים בחדר האוכל. כל מי שהסתובב אז במסדרונות הישיבה הרגיש שנפלה לו זכות לא לו, לחיות ולשמוע וללמוד מפיו של אדם בעל שיעור קומה יוצא דופן. הבטתי בו כלא מאמין שאני והוא באותו חדר, באותה נקודת זמן. לכן כשקיבלתי את ההודעה הבוקר, הייתי שוב כלא מאמין.

''הוא הותיר אחריו ישיבה מהמעלה הראשונה, הלמדנית ביותר בישראל''. ישיבת הר עציון באדיבות ארכיון הישיבה

זה זמן ששמעתי שהרב חולה. מאז עזבתי את לימודיי בישיבה לא חזרתי אליה. אולי אחזור מחר, לשמוע בה דברי הספד. בשבוע שעבר שוחחתי עם תלמיד-חבר באוטובוס לירושלים, וזה אמר לי: ”הרב לא כמו פעם“, ודיבר בעצב על בגידת הגוף. חרדתי לרבי מהמחשבה שמוחו יבגוד בו, יותיר אותו בודד בעולם הזה. מבין דמעות העצב היום, חשבתי: אולי הגיע הזמן.

הרב ליכטנשטיין הותיר אחריו ממשיכי דרך ונושאי אבוקות, שימשיכו להאיר את נרו. הוא הותיר אחריו ישיבה מהמעלה הראשונה, הלמדנית ביותר בישראל, שתמשיך להגות בתורתו ולהעמיק בה רובד אחר רובד - עוד מאות שנים אל העתיד. הוא הותיר אחריו מעט טקסטים, שאת רובם לא כתב אלא כתבו תלמידיו מפיו. הוא הותיר אחריו מורשת של רגישות חברתית, הקשבה לזולת, שילוב יוצא מן הכלל בין קודש לחול ובין התרבות היהודית לתרבות הכללית. הוא הותיר אחריו תלמידים רבים שגודשים את האוניברסיטאות, את בתי החולים, את התקשורת והמערכת המשפטית, את השירות הציבורי והכנסת - וכולם מתגעגעים היום אליו.

והוא הותיר אחריו את חדר הלימוד היתום, ואת כיסאו ושולחנו בבית המדרש, שהיום בא מישהו והדליק שם נר זיכרון. ואלפי תלמידים עצובים שרובם, עד היום, חרדו מלגשת אליו כדי שלא להפריע, והנה כבר נסגרה בעדנו הדלת.

והותיר גם אחד, תלמיד די גרוע, שאהב אותו למרות שלא הבין את רוב שיעוריו המורכבים, האנליטיים, ויום אחד פרסם אותו תלמיד איזה מאמר שהודפס והובא על שולחנו, ובאותו יום קרא לו לשיחה בחדרו אחרי ארוחת הצהריים, וגער בו וסתר אותו ואמר לו עוד כמה דברים שמהדהדים באוזניו עד הרגע הזה שבו הוא מקליד דברי פרידה מאורח-לרגע בצל חסותו, ואותו תלמיד רק רצה לבקש ממנו סליחה - ולא הספיק.

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg