ראשי » יהדות » דעות

יותר דתיים בצבא: הגבול בין "הדתה" להתאמה

תהליך התבלטות הדתיים בצבא הביא לחשש בחוגים חילוניים משינוי הנורמות הצבאיות, משאלת המתח בין הרב למפקד וממעמד הרבנות הצבאית. על יחסי הצבא והאליטות הדתיות החדשות

הענקת פרס ישראל השנה לרב אלי סדן, מייסד מפעל המכינות הקדם־צבאיות, מסמנת את הפן החיובי של הבולטות הדתית בצבא, שהיא תהליך הולך ומתגבר בחצי היובל האחרון, מאז נוסדו המכינות. מפעל המכינות התחיל ב־1988 על־ידי סדן ושותפו, הרב יגאל לוינשטיין, כמפעל פנימי של הציונות הדתית, ומשיקול מגזרי כפול: הרצון להשפיע, והחשש להיות מושפע.


עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

רוצה לומר: הרצון לבלוט בצבא מחד, כהמשך להתבלטותה של הציונות הדתית בתחום ההתיישבות, וכמבוא להתבלטותה בעתיד בתחומים כמו התקשורת ועולם המשפט; ומאידך – החשש להיות מושפע מאווירה חילונית בצבא, בוודאי כפי שהתאפיין הצבא בעשורים הראשונים למדינה.

מאז ועד היום הוקמו 21 מכינות דתיות, ובעקבותיהן גם 27 מכינות חילוניות ומעורבות (של דתיים וחילונים גם יחד). זה היה מקרה נדיר שבו העולם החילוני הלך בעקבות העולם הדתי: בדרך כלל, מאז ראשית ימי החילון והמפעל הציוני, נתפס העולם החילוני כפורץ דרך והעולם הדתי כמושפע ממנו.

סיפור המכינות הוא כאמור מקרה נדיר בכיוון ההפוך, ולא במקרה. הסיבה שבגללה לרוב מושפע העולם הדתי מהחילוני היא שלעולם החילוני, מעצם היותו חופשי מהלכה ומסורת, יש יותר פוטנציאל מהפכני, פורץ דרך, ואילו העולם הדתי הוא כמובן הרבה יותר שמרני. סיפור  המכינות מבטא אפוא שלב שבו המהפכנים החילונים הגיעו למסקנה שאולי הגזימו מעט ברוח המהפכנות והם זקוקים גם לקצת שמרנות בריאה; עיגון יציב יותר במסורת היהודית והציונית, גם אם ברוח חילונית, ומכאן ההשפעה ההפוכה.

ועם זאת, למרות המכינות החילוניות, אין ספק שהתהליך הבולט יותר הוא השתלבות ובולטות של דתיים בצבא. רבים מאוד מהמפקדים הזוטרים ובדרגי הביניים בצבא כיום (ואף לא מעט בכירים) הם חובשי כיפות סרוגות, ובתוכם בולטים במיוחד בוגרי המכינות. שמות כמו עמנואל מורנו, רועי קליין, הדר גולדין ורבים אחרים מפארים את מורשת הגבורה של צה“ל בעשורים האלה, וכולם בוגרי מכינות. הדבר בלט במיוחד במבצע “צוק איתן“ – כאשר גם מח“ט גבעתי, אל“מ עופר וינטר; גם סגן הדר גולדין, שגופתו נחטפה בידי אנשי חמאס, וגם סגן איתן פונד, שיצא באופן נועז לנסות ולחלץ את הגופה – הם כולם בוגרי המכינה בעלי.

כמו כל דבר בישראל, גם לתהליך התבלטות הדתיים בצבא לא היו רק היבטים חיוביים. הוא הפך מראשיתו לשנוי במחלוקת הן בשל חשש ראשוני של חוגים חילוניים מעצם ההתבלטות הזו ומשינוי הנורמות שהיא עלולה להביא איתה - והן בשל עימותים מעשיים שאכן התרחשו סביב שירותם של החיילים הדתיים.

שאלת המתח בין הסמכויות - עמדת ההלכה והרבנים מול הציות לחוק ולפקודות המערכת הצבאית; מעמד הרבנות הצבאית ונטייתה לנכס לעצמה בשנים האחרונות גם את תפקיד חיזוק המוטיבציה של חיילי צה“ל – ברוח דתית כמובן; מתח בין זכויות החיילים הדתיים לזכויות החיילות, שיצר מגוון של עימותים סביב דיני הצניעות; ועד שאלת זכויות החיילים הדתיים ההולכים ומתרבים, כמו גידול הזקן, והחשש מניצול הזכות לרעה והשפעתה השלילית על כלל המראה הצה“לי התקני.

שורת העימותים הללו אינטנסיבית כל כך עד שיש שאינם מסתפקים עוד בתיאור תהליך ה“הדתה“ העובר על צה“ל, במובן של אימוץ גובר והולך בפועל של נורמות דתיות. הסוציולוג פרופ‘ יגיל לוי מהאוניברסיטה הפתוחה פרסם לאחרונה את ספרו “המפקד האליון“, שבו טען שבצה“ל מתחולל כבר תהליך חריף יותר של “תיאוקרטיזציה“, כלומר עירוב של סמכויות רבניות, מתוך צה“ל ומחוץ לו, המשפיעות על שיקולי המדיניות בתחומים שונים.

ההתחלה של מעמד הדתיים בצבא הייתה די מינורית. הציבור הדתי לגווניו חשש מאוד מן הצבא והשפעתו על הצעירים הדתיים. החשש היה כפול: ראשית, בין הדת והצבא טמון פוטנציאל התנגשות אדיר דווקא בשל הדמיון ביניהם - מעצם העובדה שמדובר בשתי מערכות טוטאליות, שיש בהן היררכיה ברורה של סמכויות ופקודות, וממילא צפוי מתח בשאלת הציות בכל מקרה של התנגשות בין המערכות.

מעבר לכך, צבאות בכל העולם ידועים באופיים החילוני והמתירני: העובדה שמדובר בסביבה גברית מאוד, רחוקה מהריסונים המקובלים בסביבה האזרחית, כאשר משימתה היא לנהל פעולה מאוד לא צמחונית כמו מלחמה – יצרה בצבאות שונים אווירה גסה של שפה והווי, שאינם משתלבים עם העדינות שמנסה ההלכה להנחיל, בוודאי בתחום הצניעות בין המינים.

חשש החילון הוא הסיבה העיקרית לחשש ראשי העולם החרדי משירות בניהם בצבא – החל מימי קום המדינה, ואפילו היום, כאשר האידיאולוגיה האנטי־ציונית התמוססה ואי־אפשר עוד לתלות בה את סיבת ההתנגדות. הביטוי המעשי לכך היה התביעה לפטור לפחות את בני הישיבות (ובפועל, מרגע שבוטלה המכסה לבני ישיבות, כמעט את כל הגברים החרדים) משירות צבאי.

גם הציונות הדתית, שאידיאולוגית בוודאי לא יכלה להתנגד לשירות צבאי של בניה, ביקשה לפחות לגונן עליהם ככל האפשר ב“חממות“ מתבדלות. עוד בראשית המדינה תבעו הרבנים הראשיים וגם המנהיגים הפוליטיים של הציונות הדתית ששירות הדתיים ייעשה בפלוגות נפרדות, כדי שיושפעו פחות ככל האפשר מחברים חילונים. גם רוב המנהיגים החילונים תמכו ברעיון, מסיבה הפוכה: הם רצו שילדיהם והיחידות שבהם שירתו לא יצטרכו “לוותר“ לדתיים בביטול נורמות חילוניות על מנת לאפשר שירות משותף.

רק ברית ייחודית בין בן־גוריון והרב הצבאי הראשי, הרב שלמה גורן, מנעה את מימוש הרעיון, כל אחד מסיבותיו שלו: בן־גוריון דגל כידוע בתפיסה ממלכתית, שרצתה בכלל לבטל הבדלים מגזריים ורעיוניים לטובת “כור היתוך“ ישראלי משותף – בוודאי בצה“ל, שם לפלוגות נפרדות היה גם ניחוח של מיליציות בדלניות בעלות אופי רעיוני ספציפי, תופעה שבן־גוריון חשש ממנה מאוד ופעל לחסלה גם בהקשרים אחרים (פירוק הפלמ“ח). ואילו הרב גורן תמך בתפיסתו הממלכתית של בן־גוריון, אבל הוסיף לה גם את הרצון להשפיע על הנורמות של כלל צה“ל וליצור בצה“ל גרעין ל“מדינת התורה“, שתוכיח שניתן לנהל חיים לאומיים מלאים על־פי מצוות התורה וההלכה.

בן־גוריון והרב גורן הכריעו את הכף כנגד כל האחרים, אבל גם לתפיסה האחרת היה ביטוי. בפועל, רבים מהמתגייסים הדתיים, ודווקא הבולטים והאליטיסטיים שביניהם, עשו זאת דרך מסגרות חממה: בהתחלה גרעיני נח“ל, ואחר־כך גם ישיבות הסדר; מסגרות שאפשרו שירות במסגרת מגזרית לפחות בתחילת השירות, מה שאפשר לרבים כניסה חלקה יותר למסלול הצבאי התובעני.

אלא שבמשך השנים גבר ביטחונם העצמי של הצעירים הדתיים, ואיתו גבר הרצון להיות שותפים לשירות צבאי מלא, במסגרות כלליות ולא עוד במסגרות חממה מגזריות. המכינות נולדו בעיקר על הרקע הזה; בניגוד לדימוי החילוני, יותר כאמצעי מגננה דתי מאשר כאמצעי מתקפה לשינוי דמותם של צה“ל והחברה. במיוחד בראשית הדרך, רק מכינות מעטות, כמו המכינה בעלי, שמו דגש על הגעת חניכיהן לתפקידים משמעותיים בצה“ל, וגם אצלן המניע הדפנסיבי – הרצון לשמר זהות דתית בשירות הצבאי התובעני – היה בולט יותר. התיאבון להשפעה גדל במשך הזמן, עם ההצלחה.

השיח הציבורי החילוני, בעיקר זה הנוכח בתקשורת ובאליטה האינטלקטואלית, הגיב לתהליך הזה מראשיתו בחשדנות ולעתים אף בעוינות. נוכח מכלול עימותי דתיים־חילונים, ועל רקע הזיהוי בין הציונות הדתית לימין פוליטי, נוצר חשש מ“השתלטות עוינת“ של הדתיים על הצבא. כאן נוצר זיהוי גורף ולא לגיטימי של עצם מספר חובשי הכיפות עם ערכים אנטי־דמוקרטיים. הזיהוי הזה הוא לא הוגן – לא ראוי להתנגד מראש למגזר כלשהו על סמך החשש מהערכים שאולי יבטאו אנשיו. הניסיון הוכיח שהוא גם לא נכון – כי רוב מוחלט של החיילים הדתיים, ובוודאי המפקדים, מפנימים עוד לפני שירותם, ובוודאי במהלכו, את ערכי הממלכתיות והציות לפקודה המאפיינים את כלל צה“ל.

אם ישנן בעיות בהקשר זה, הן ממוקמות בלעדית בגזרת החיילים הצעירים שטרם התרחקו משנותיהם בישיבה או במכינה. כמעט לא שמענו על מפקדים, זוטרים או בכירים, המעדיפים את עמדות הרב וההלכה על סמכות הדרג הצבאי והמדיני. זו גם גישה מסוכנת, משום שעצם הפסילה הגורפת הזמינה תגובת בומרנג דתית, שבה דתיים רבים אינם מקשיבים לטענות החילוניות הצודקות לגבי התנהלותם בצה“ל, כי הם מזהים אותן עם אותה עוינות ראשונית גורפת כלפי כלל הדתיים.

מנגד, צריך להודות שהצד השני של הביטחון העצמי הדתי בהשתלבות הוא גם הביטחון העצמי לתבוע תביעות שלא נתבעו בעבר; תביעות ליתר התחשבות בניואנסים יותר ספציפיים של אורח־החיים הדתי מאשר שבת וכשרות בלבד, כמו התביעה להתחשבות בנורמות מחמירות של דיני צניעות והפרדה בין המינים. יתר על כן: נראה שההתקפות הציבוריות המרובות על הציונות הדתית, ובמיוחד ההתנתקות מרצועת עזה שנתפסה כפגיעה אנושה במגזר הציוני־דתי, אכן החמירו את תופעת הבומרנג: הן גרמו לרבים מהצעירים הדתיים להתעקש באופן דווקאי על מה שתפסו כזכויותיהם וכאורח־חיים הלכתי מחייב – בניגוד להכפפת הראש “הממלכתית“ שאפיינה את צעירי הדורות הקודמים.

מתוך כך נוצר אפוא צורך למפות את תחומי התובענות הדתית החדשה ולברר איזה מהם ראוי  ואיזה לא. כמובן שההצעה שתפורט כאן מבטאת פרספקטיבה אישית בלבד, והיא בהחלט פתוחה לדיון ולוויכוח.

ראשית, דרושה הבחנה בין מה שנוגע לזכויות החיילים הדתיים לבין כפייה על חיילים אחרים. לא לגיטימי שבשם החשש מ“הדתה“ ייפגעו אורחות חיים לגיטימיים של החיילים הדתיים, כשם שלא לגיטימי שבשם אותם אורחות חיים תתבצע כפייה, או הדרה, של חיילים אחרים – בעיקר כמובן הנשים. זכותם של חיילים דתיים לשמור על אורחות חייהם – בין אם מדובר בשמירת שבת וכשרות, או בהקפדה על גידול זקן, למרות שחומרתה ההלכתית פחותה. מבחינה זו, הוויכוח שנוצר סביב רצון הצבא להחמיר את הליכי האישור לגידול זקנים היה מיותר לחלוטין. אם מישהו קיבל אישור זקן בנימוקי שווא עליו להיענש, ואין סיבה להחמיר בשל כך עם כלל מגדלי הזקן. שונה הדבר כאשר הנורמות הדתיות פוגעות באחרים, כאמור בעיקר בזכויות הנשים.

המתח בין הזכויות ההדדיות צריך אפוא להתנהל תוך התחשבות הדדית מקסימלית, אבל מתוך הכלל ש“הכופה – ידו על התחתונה“. כלומר: מכיוון שהדתיים מבקשים לאכוף נורמות מסוימות על הנשים, ולא להיפך, יש היגיון בכך שהם יתבקשו לשלם את מחיר הפשרה: שירות במסגרת נבדלות, לגברים בלבד. מתוך כך חשוב שהמאבק על זכויות הדתיים יתנהל גם מתוך שכל ישר והבנת ההקשרים הרחבים והתוצאות העתידיות.

עמידה יתרה על קוצן של זכויות תביא בסופו של דבר להגדלת המגמה של יחידות דתיות נפרדות, ככל שלא יגיעו להבנה והכלה של שירות הנשים. זו תוצאה שצה“ל אינו מעוניין בה, מאותן סיבות שכבר בן־גוריון כאמור חשש מהן, ולכאורה גם רוב בני הציונות הדתית עצמם אינם מעוניינים בה, וממילא עליהם להיזהר שלא ליצור דינמיקה שתוליך לשם.

שנית, לא לגיטימי לנצל את הגידול הדמוגרפי בשיעור הדתיים בצבא לטובת ניסיון ליצור לצה“ל תפיסת עולם, אידיאולוגיה, מוטיבציה, שבסיסן דתי. גם כיום, המכנה המשותף היסודי המאחד את כלל חיילי צה“ל הוא היסוד הלאומי – תחושת שותפות הגורל והאחריות הלאומית, שלה שותפים לא רק החיילים בני העם היהודי, אלא גם בני קבוצות מיעוטים. מלחמותיו של צה“ל הן למען העם והמדינה, לא למען אלוהי ישראל, ובוודאי שזה בסיס ההסכמה בין חייליו, שצריך להיזהר מאוד מלערער אותו.

מאותה סיבה אסור כמובן לפסול את שותפותם של אנשים דתיים, וגם רבנים, בתהליך גיבוש המוטיבציה הצבאית והקרבית. אבל ככל שהפעילות הזו מתנהלת באופן מוסדי ולא בשיחות אישיות, היא צריכה להתבסס על נימוקים לאומיים, ולהתנהל במסגרת שיחות מפקדים ופעילות חיל החינוך, ולא בפעילות הרבנות הצבאית. אם יש טענות על אופי הפעילות של חיל החינוך צריך להיאבק כדי לשפר את החיל, אבל לא להעביר את סמכויותיו לרבנות – בדיוק כשם שמשברים במערכת החינוך האזרחית לא צריכים לגרום להעברת סמכויותיה למשרד הדתות.

שלישית, וכאן הנקודה החמורה ביותר: לא לגיטימי לטעון שסמכות ההלכה עולה על זו של המפקד וההיררכיה הצבאית כשמדובר במדיניות הצבא והמדינה. לחייל הדתי יש זכות לשמור את אורחות חיי היומיום הפרטיים שלו. אבל אין לחיילים הדתיים זכות לקבוע שתפיסתם ההלכתית ביחס להכרעות המדינה ופעילות הצבא עולה על סמכות המפקדים.

אפילו אם נניח – הנחה שנויה במחלוקת – שבכלל מדובר בסוגיות הלכתיות מובהקות, ולא בסוגיות פוליטיות אידיאולוגיות שיש לגביהן גם מחלוקת הלכתית, עדיין אסור יהיה לאמץ את בכורת ההלכה בסוגיות הללו. כי אימוץ כזה פירושו שבירת עצם הבריח של חיים במדינה דמוקרטית ובמערכת צבאית היררכית, שמשמעותה אנרכיה ואובדן עצם היכולת לקיים מדינה וצבא מתפקדים. 

ואחרי כל זה, צריך גם לחזור ולתבוע קצת צניעות מן המבקרים החילונים של תהליכי ההדתה. הדתיים נכנסו לוואקום שהותירו “האליטות הישנות“ החילוניות, שנוכחותן בצבא, ובמיוחד ביחידות הקרביות, הלכה ופחתה, כפי שמעידים מחקריו של יגיל לוי עצמו. יתר על כן: ברבות השנים חל באליטה החילונית פיחות לא רק ביחס לשירות משמעותי בפועל, אלא גם ביחס לעצם משמעותם של ערכים לאומיים וממלכתיים, עד כדי הצגתם פה ושם כ“פאשיסטיים“.

כל מדינת לאום, ובוודאי מדינת לאום הנמצאת בעימותים קיומיים, לא יכולה להרשות לעצמה השתרשות של תפיסה כזו. מהבחינה הזו, הפנייה לאליטות הדתיות, כמו הרבנים, לגבש את המוטיבציה הצבאית לא נובעת בהכרח מדתיותם כמו מהעובדה שהם מזוהים כמי שלא איבדו את המוטיבציה הלאומית שלהם. זה לא מצדיק ניכוס דתי של האתוס הלאומי, אבל זה בהחלט תובע גם מהאליטה החילונית חשבון נפש על תרומתה־שלה לתהליכים שהיא כל כך יוצאת נגדם כעת. גיבוש מחודש וגאה של אתוס לאומי חילוני יהיה בהחלט צעד ראוי בכיוון הנכון.

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg