לעשות מוזיקה יהודית: לצנזר, להאמין ולא לסבול
כל עולם המושגים שלי נבחן מחדש. סירבתי לשיר מילים לא ראויות ובחנתי מחדש כל טקסט ישן שלי האם הוא רלוונטי עדיין. יצרתי בלי כוונה מראש, בלי הצבת מטרה ויעדים, בלי שיווק, יח"צ או ניהול
תהליך החזרה בתשובה שלי החל בעיצומו של תהליך אחר- תהליך האכזבה שלי מעולם המוזיקה. זה לא שיש לי משהו נגד העולם הזה, חלילה. לא נגד הדמויות הפועלות ולא נגד דרך ההתנהלות. אני מבינה שדרכו של העולם היא להידבק בחיצוניות, בקליפה, בטפל, ולהתעלם לרוב ממה שחשוב באמת. כך קרה לי גם בעולם המוזיקה, או לפחות זאת הייתה הרגשתי.עוד כותרות ב-nrg יהדות:
- כולם נוסעים לאומן: עבודה זרה או עבודת השם?
- קבלה ומדע בדיוני: תורת הסוד בקומיקס
- משבר השבת: למה הציונות הדתית לא לקחה צד?
השנים הרבות של תהליכי היצירה המוזיקלית, שבהן בעיקר התבוננתי פנימה - העמקתי, האזנתי, חיפשתי מי אני, מה אני אוהבת, מה זה אומר עליי ומהי בעצם דעתי האמיתית - לא הכינו אותי לבום הגדול שהתפוצץ לי בפנים כשהיצירה שלי יצאה לעולם והפכה באחת לעצמאית, משוחררת בלי רסן, ושייכת לכל העולם חוץ ממני.
''היא דרשה ממני - תקיאי אותי ולא - לעולם תמשיכי להיות חסרה''
צילום: שאטרסטוק
ברגע שזה קרה הרגשתי שהחשיבות של המוזיקה עצמה הפכה משנית מול כל השאר: איך אני נראית, איך אני נשמעת, מה אנשים חושבים עליי, מה התדמית שלי, איך יראו הקליפים, איך אני בהשוואה לזמרת הזאת או לאחרת ("על הפנים", "הכי גרועה בעולם", "זיוף", "סתם ילדה שלא יודעת כלום מהחיים שלה, וחושבת שאפשר לקרוא לה זמרת").
מחיפוש פנימי עמוק ואישי, מקניין אמיתי, מחיבור עמוק עם הבריאה ועם היקום, הפכתי באחת לתלושה, חסרת ביטחון ולא מאוזנת בעליל. איך ממשיכים מפה? שאלתי את עצמי. איפה השקט? הפתרונות הגיעו מחוץ לעולם המוזיקה, כשאת היצירה המוזיקלית הנחתי רגע בצד, עד יעבור זעם.
יצירות קטנות ולא מחייבות עדיין עמדו על הפרק, כמו שיתופי פעולה למיניהם. במיוחד כאלו שבהם לא עמדתי בפרונט, שחלילה לא יירו אלי את חצי הרעל והארס המכוונים למי שעומד בחזית. בתוך החיפוש אחר מה שאני קוראת לו "ההתרגשות שבלב מדבר אמת", נכנסו תחת קורת גג אחת כל מיני תורות. אבל רק אחת מהן הייתה מספיק חכמה, חזקה, עמוקה, נוגעת ואמיתית כדי למשוך אותי אחריה.
לאט ובבטחה צעדתי אחר דברי האמת הללו בדרך המסומנת, קופצת על מהמורות, מדלגת מעל הבורות ומאמינה יותר ויותר שזה המקום שלי. אבל משהו לא היה שלם. המוזיקה ששכנה בתוכי רצתה לצאת החוצה. היא דרשה ממני - תקיאי אותי ולא - לעולם תמשיכי להיות חסרה.
אמנם אני טיפוס עקשן, אבל עם השנים למדתי שזה לא ממש משתלם. אז ויתרתי לה. במיוחד כי ידעתי שלא כדאי להתעלם מהפן הזה שבי, שניתן לי כמתנה מאת ה'. ועכשיו רק הייתי צריכה להבין איך יוצרים מחדש יצירה שמקושרת אליו. התהליך לא היה פשוט, הוא לקח ועדיין לוקח זמן רב.
כל עולם המושגים שלי נבחן מחדש. הטקסטים שבחרתי נלקחו מהמקורות או מכתיבה שנדמה היה לי שהיא מחוברת למקור. סירבתי לשיר מילים לא ראויות ובחנתי מחדש כל טקסט ישן שלי האם הוא רלוונטי עדיין. כתיבה עצמאית הפחידה אותי בהתחלה. איך אעז ליצור טקסט בעצמי כשאני מוקפת בשירה הכי איכותית וטובה בעולם? אבל בסוף גם זה הגיע. טיפין טיפין, על הדרך, בלי ממש לתת לזה חשיבות. רק להוציא החוצה, לשחרר, לתת קיום עצמאי ונפרד בלי כל כובד הראש שנלווה לזה פעם.
כך יצרתי. גם את הלחנים וגם באולפן. בלי כוונה מראש, בלי הצבת מטרה ויעדים, בלי שיווק, יח"צ או ניהול. לבד, עם עצמי ושותפיי ליצירה, ועם השם יתברך שהווה לי עוגן ותמיכה לכל אורך הדרך. ידעתי שאני לא לבד, שהוא, בדיוק כמוני, עומד מאחורי היצירה המשותפת שלנו. כל הצלחה היא הצלחה שלו. כל כישלון הוא כישלון שלו. אני רק כלי להאיר את אורו בעולם ולכן הוא צריך אותי, כמו שאני צריכה אותו.
עברו כמה שנים, ולפתע שמתי לב שכבר יש לי אלבום ביד. כל מה שהיה חסר הוא רק להוציא אותו, וכשהוא נולד שמחתי בו. שמחתי בעצמי, שמחתי בתגובות ושמחתי בה' יתברך. התרגשתי בלב מכל דברי האמת שנשמעו ושיצרתי. ידעתי שזה לא "כוחי ועוצם ידי", שהביאו את היצירה הזאת לעולם והוקל לי עם ההבנה הזאת. הצלחתי רק ליהנות מהאלבום הזה כשהאכזבה נשארה הרחק מאחור.
ועד הרגע הזה (כשאני כותבת את המילים הללו) אני מאמצת את השיטה הזאת ללא עוררין. כך אני מצליחה לשחרר מתוכי את דבר ה', בהרפיה, בשמחה, בלי ספקות ובעיקר בלי בכלל לסבול.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם