ראשי » יהדות » דעות

הטיול ששינה אותי: הודו להשם, הודו להודו

הכל בעצם התחיל בארץ המוזרה והמופלאה הזאת, שכל מי שמטייל בה יכול להעיד: היא מזיזה משהו בנפש. כשאתה מבין שאין לך ברירה אלא להיכנע לתכתיבי הזמן שם, נוצר רווח שמאפשר מרחב מחשבתי

איך אני רוצה לחזור להודו, שם הכל התחיל. לא יודעת מה יש שם, בארץ המוזרה והקסומה הזאת, בשהייה שם, שגורם לגלים בתודעה שלך להפוך לאטם לים שקט, מה שמאפשר בחינה מחדש של כל מה שחשבת שאתה מכיר ויודע על עצמך.

כי מה לעשות שבמציאות שלנו, בישראל, בתדר התמידי של המתח שאנו נמצאים בו, בתזוזה האינסופית על הסקאלה של הווליום שנעה תמיד על המקסימום, אין באמת אפשרות לעצור ולחשוב, לעשות זום אאוט ולראות את עצמנו מרחוק. במילים אחרות, אין לנו את הפריבילגיה לשאול שאלות או להעז לערער על המציאות, כי אנחנו עסוקים בלשרוד אותה.
 
אבל בהודו הזמן עובד אחרת. אפשר לייחס זאת לקסמים ולכישופים שלהם, אבל אם נרד לרגע מסיפורי הפנטזיה, נמצא שזה הכל קשור בגישה. הודי יכול לעמוד שלושה ימים בצד הדרך ורק לחכות לעגלה שאמורה להגיע, וזאת רק דוגמה קטנה לקצב החיים שם. בתור תייר אין לך ברירה אלא להיות כפוף לחוקי הזמן שם, וגם אתה יכול למצוא את עצמך מחכה זמן רב, לכל דבר שתבקש. כשאתה מבין שאין לך ברירה אלא להיכנע לתכתיבי הזמן, נוצר רווח שמאפשר מרחב. מרחב מחשבתי.

ההודים שונים מאיתנו בכל כך הרבה דברים. הם ממש הפוכים בהתנהגות שלהם. דוגמה מובהקת וברורה היא הכבוד למרחב האישי – שכמעט ולא קיים שם. כשהודי ידבר אתך הוא יתקרב מאוד מאוד, בלי לחשבן את הריח מהפה שלו. הם גם ישנים יחד שלושה או ארבעה מבוגרים במיטת יחיד. לא כי אין מקום, אלא כי הם אוהבים את זה. לעומתם, אני לא מסוגלת לישון אם איזה ילד מזדחל באמצע הלילה למיטת השתיים על שתיים שלנו.

התופעה של משפחה מרובת ילדים שנוסעת כולה על טוסטוס אחד ידועה ומצחיקה, אבל כשאתה רואה בעיניים עשרים הודים ברכב, איברים שרירותיים בוקעים מכל פתח אפשרי וחיוך מאוזן לאוזן בשיניים חסרות, אתה לא יכול שלא להתפלא. איך למען השם הם עוד יכולים לחייך בתנאים האלו? בלי נוחות, איכות, שפע. הם פשוט שמחים כל הזמן, גם כשהם מחכים בצד הדרך, גם כשהם שורפים את מתיהם בגנגס. את הכל הם מקבלים בשלווה אמיתית וראויה להערצה.
 
ההתבוננות בהודים, ביחס שלהם אל הקדושה, בפשטות שלהם, בשמחה, בהסתפקות במועט ובעיקר פשוט בשוני שלהם מאיתנו, הביאה אותי למצב השוואתי בלתי נדלה. הבדיקה הזאת העלתה בי שאלות. מי קבע את המרחב האישי שאנו שומרים עליו? מדוע הוא נקבע? האם הוא באמת הכרחי? מי קבע את הסטנדרט של הקצב והזמן, את התנאים לנוחות שבלעדיה אי אפשר להיות מבסוטים?

בנוסף לשאלות שעלו, תחושת הזרות אילצה אותי לחפש את הדומה והמוכר. בתי חב"ד והבתים היהודיים בהודו מלאים במטיילים ישראלים, ולא בכדי. גם אם אתה מגיע להודו כי אתה רוצה לברוח מהישראליות, אתה מוצא את עצמך באיזשהו שלב נמשך אליה כמו למגנט, בלי שליטה.

השקט, המרחב, הטבע, המרחק – והשאלות שצצו, אפשרו לי לבדוק שוב, בלי אנטי או השפעות פוליטיות, את המקורות שלי. מאין באתי? למה אני קשורה דווקא לעם הזה? מה זה אומר לגביי?
 
החומות הרגילות שיש בארץ, של תחושת הכפייה הדתית, של החינוך שקבלתי בבית ובבית הספר, כבר לא היוו מכשול עבורי לשמוע ולהכיר את ההיסטוריה שלי. בבתים היהודיים היו שלל אנשים ששאלו, וגם כאלה שסיפקו את התשובות. הם ענו לנו בלי להתבלבל, בלי להיות מאוימים מההתנגדות שלנו, מהתקיפות, מהפחד. בדיעבד נדמה לי שרק שם יכולתי לפתוח את הראש ולקבל את הדברים בלי להתנגד או לעוות אותם במוח שלי. שם נולד הרצון להתחבר לעמי, הרצון לדעת מה היה, ולמה כל זה קרה, ומה זה אומר להיות יהודיה.

חזרתי לארץ עם המתנה הזאת שההודים נתנו לי. הם לא ביקשו לנכס אותי אליהם, אלא דווקא מתוך ההערכה והכבוד שהיו להם לדת שלי (כמעט הפוך ממה שאני הרגשתי כל חיי), ומתוך ההשלמה שלהם להיות מי שהם, הם עזרו לי להבין שכדאי גם לי להשלים עם עצמי.

המצוות הגיעו הרבה שנים אחר כך, ובהדרגה. אבל המצע לחיבור נזרע בהודו. הודו להודו ולה', כי טוב.


מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

שרון רוטר

יוצרת ומוזיקאית, חוזרת בתשובה ואם לחמישה

לכל הטורים של שרון רוטר