אמא, אדמה

פרויקט "מומנטום" מביא לישראל נשים יהודיות בוגרות ואמהות לילדים, כדי שיתחברו מחדש לארצן ולמורשתן. כתבתנו הצטרפה ליום אחד במסע, ונדבקה בהתרגשות

כשאנחנו עוזבות את בסיס מג"ב אחרי חיבוקים שמעניקות חברותיי החדשות לחיילים ובשירת "עם ישראל חי", אפילו אני, הצינית, מזילה דמעה.

נתניהו בישיבת הממשלה אלכס קולומויסקי

שבוע קודם לכן, העורך מבקש ממני להתלוות ל-450 נשים יהודיות מחמש מדינות ברחבי העולם שהגיעו לבקר בישראל למסע העצמה נשית בן תשעה ימים ברחבי הארץ, כחלק מפרויקט "מומנטום", מיזם משותף של ארגון JWRP (Jewish women's renaissance project) ממרילנד והמשרד לענייני תפוצות. מיד אמרתי כן והלכתי לצחצח את האנגלית שבפי - אחרי הכול, לא בכל יום מזדמן לי לראות את ישראל בעיניים של יהודיות מרחבי העולם, ולכו תדעו, אולי הן גם יזמינו אותי לביקור גומלין בניו-יורק למשל.

JWRP נוסד בשנת 2008 במטרה לקדם העצמת נשים יהודיות, תוך הכרה ביכולתן לשנות את העולם באמצעות ערכים יהודיים. הפרויקט העיקרי של הארגון הוא "מומנטום", מסע מסובסד בן תשעה ימים בישראל. עד היום השתתפו בו יותר מעשרת אלפים נשים מ-26 מדינות ברחבי העולם. בשנת 2013 נכנס משרד התפוצות כשותף בפרויקט לאחר שזיהה אותו כאסטרטגי ובעל חזון אמיתי. המסעות הללו ברחבי ישראל, מצפונה ועד דרומה, כוללים חוויות והתנסויות המלמדות על ההיסטוריה והמורשת היהודית, בדגש על ישראל המודרנית. במסעות משתתפות גם אמהות ישראליות הזוכות לקיים מפגשים ייחודיים ומעוררי השראה עם האורחות מעבר לים.

ביקור משנה חיים

מדובר בנשים קרייריסטיות ואמהות לילדים שמעצם היותן יהודיות שמעו על מדינת ישראל, אך רובן מעולם לא ביקרו בה, ואת האינפורמציה עליה קיבלו מכלי התקשורת. רובן סביב גיל ארבעים, כלומר לא הותירו בבית ילדים קטנים, ומצד שני הן עדיין לא מבוגרות מכדי להכיר את מורשתן. במהלך הימים שבהם שהו כאן הנשים הן ביקרו בצפת, ביד ושם, בכנסת, במצדה, בים המלח ובעוד מגוון אתרים, ושמעו הרצאות על מדינת ישראל ועל ההיסטוריה שלה ושיעורים בנושאי יהדות. בחרתי להצטרף אליהן לאחד משיאי הביקור מבחינתן, ביקור בבסיס מג"ב בעטרות ומפגש ישיר עם חיילי צה"ל - יום לפני שהן עוזבות את הארץ וחוזרת לחייהן בחו"ל.

האוטובוס עוצר, והן יורדות ממנו נרגשות. כל אחת אוחזת שקית בידה. בתחילה חשבתי שמדובר בציוד אישי שלהן, אך תוך דקות, ברגע שפגשו את החיילים, החליפו החבילות ידיים. היו שם סבונים וקרמים, דברי מתיקה, גרביים, כובעים, צעיפים וחטיפים, ובעיקר מכתבים מחבקים שכתבו ילדיהן של הנשים ועשו את כל הדרך מארצות הברית, כתובים בעברית עם שגיאות כתיב קלילות. "אתם הגיבורים שלנו", ו"אנחנו אוהבים אתכם" מככבים.

"זה המעט שאנחנו יכולות לעשות בשבילם", אומרת לי איימי הרווארד, בת 47, מנהלת אדמיניסטרטיבית מבוקה-רטון שבפלורידה. "תראי, הם יותר צעירים מהבן שלי וכבר נושאים על כתפיהם אחריות כבדה כל כך", היא אומרת. הרווארד הגיעה למסע בעקבות שני בניה הבוגרים שכבר ביקרו בארץ במסגרת פרויקטים שונים של חיזוק הזהות היהודית. כששמעו על "מומנטום" הם רשמו את אמם והפתיעו אותה. אחרי שחוו את החוויה של ביקור בארץ, הם רצו שגם אמם תרגיש אותה. "מבחינתי זה היה ביקור משנה חיים", היא אומרת. "תשעה ימים כאן זה ממש לא מספיק. אני רוצה לחזור עם הילדים. עכשיו אני מבינה למה הם כל כך התלהבו מהביקור כאן".

היא בת למשפחה יהודית בת שישה ילדים, אבל היא וגם אחיה לא ביקרו בארץ מעולם. "זה לא היה משהו חשוב בבית שבו גדלנו", מודה איימי בכנות.

מה הפתיע אותך בביקור כאן?
"העובדה שלא היו כל כך הרבה חיילים ברחובות. לפי מה ששמעתי בתקשורת ציפיתי להרבה יותר נוכחות צבאית, בתקשורת מדברים כל הזמן על ישראל כמדינה מוכת טרור, ומרחוק זה נראה כאילו אתם נמצאים כל הזמן במלחמה. בפועל ממש לא הרגשתי כך".

פחדת להסתובב בירושלים?
"לא פחדתי בכלל, אני מרגישה מאוד בטוחה, מרגישה שהגעתי הביתה".

אל המסע הגיעה איימי עם שלוש מכרות, ומבחינתה היא חוזרת עם עוד 45 אחיות, שותפותיה לאוטובוס. הרגע המרגש ביותר מבחינתה היה הביקור בכותל - "עשיתי שם שיחת וידאו עם הבן שלי והודיתי לו על ששלח אותי לכאן. עכשיו אני מבינה למה הם רצו שאעשה את זה. לקראת הנסיעה הם היו יותר נרגשים ממני". הביקור הנוכחי בבסיס מג"ב מרגש אותה מאוד. "כל השבוע דיברנו על כמה קטנה מדינת ישראל וכמה אויבים יש לה, ואיך היא זקוקה להגנה. החילים האלו הם בסך הכל ילדים והם מגנים על ישראל בעבור היהודים בכל העולם כדי שתמיד יהיה לנו בית. אני חשה אסירת תודה כלפיהם. זה לא מובן מאליו".

עבור הרווארד, שגדלה במשפחה צבאית, הביקור בבסיס מרגש במיוחד. אביה היה רופא בצבא ארצות הברית והיא גדלה חלק מילדותה בבסיסים צבאיים. "גדלתי במשפחה פטריוטית מאוד, הצבא בשבילנו זה משהו משמעותי, אבל ברור שכאן, כשכולם יהודים וכשזה הצבא שמגן על מדינת ישראל, זה מרגש אותי פי כמה".

איך התרשמת מאיתנו הישראלים?
"הישראלים להתרשמותי מרוצים בחלקם, לא מתלוננים. התרשמתי גם מהאחריות שיש כאן לאנשים צעירים. בשעה שבני גילם בארה"ב מבלים ולומדים בקולג', הם משרתים בצבא ושומרים על המדינה שלהם. זה מרגש. הישראלים שפגשתי היו נדיבים, אינטליגנטים ומקסימים. יש לנו עם נפלא".

"הכותל הוא החוט המקשר בין כולנו"

בעוד אנחנו משוחחות, שאר נשות החבורה מתפזרות מסביב וכל אחת או שתיים משוחחות עם חייל או חיילת, מבקשות לשמוע על סדר היום שלהם, על אירועי טרור שבהם היו מעורבים ואפילו על התוכניות שלהם לתקופה שאחרי הצבא. החיילות זוכות כאן להערצה מיוחדת, ונתקלות בשלל שאלות-– האם הן צריכות לעבור טירונות כמו הגברים, האם הנשק שלהן זהה ועוד ועוד.

רויטל גולדווסר, אף היא מבוקה-רטון, עוסקת בשגרה בהשמת כוח אדם. היא מפטפטת עם החיילים בעברית, כאחת מהמשתתפות הבודדות במסע שדוברות את שפת עבר. היא נולדה בישראל רגע אחרי מלחמת ששת הימים, ובגיל שנתיים עברה עם משפחתה להונג-קונג ובהמשך לארצות הברית. היא ביקרה בארץ כמה פעמים בילדותה, אבל היו אלו ביקורים משפחתיים שבהם בילתה עם בני דודיה, ולא ממש הכירה את המדינה. "מומנטום" אִפשר לה בפעם הראשונה לעשות היכרות עם האתרים בישראל ועם ההיסטוריה של המדינה. "אף פעם לא ביקרתי בים המלח, במצדה או בצפת", היא מספרת. "מבחינתי ישראל תמיד הייתה מקום המפגש עם המשפחה. בילינו אבל לא טיילנו בארץ". שאלת הזהות הישראלית מלווה אותה כבר הרבה שנים: "בגיל 16 בת דודה שלי מישראל ביקרה אצלנו והיא אמרה לי - 'אם עזבת את ישראל, אז מי את בעצם?' והשאלה הזאת הדהדה בי. באופן אינסטינקטיבי רציתי להגיד שאני צברית כי נולדתי כאן, ואפילו שעזבנו תמיד נשאר בנו משהו מכאן".

"ביקוריי הקודמים כאן היו כילדה, וראיתי את הדברים בהתאם, כלומר כילדה שהתגעגעה למשפחה שלה. הפעם אני עושה זאת בתור אישה ואמא יהודייה", מוסיפה רויטל. ואכן, תנאי להשתתפות במסע הוא היותן של הנשים אמהות, מתוך מחשבה שכך יוכלו להעביר את המסר הלאה, לילדיהן.

הביקור בכותל, כמו אצל רוב המשתתפות במסע, נחרט אצל גולדווסר כאירוע המרגש ביותר במסע. "הכותל הוא החוט שמקשר את כולנו לכאן", היא אומרת, "זה היה הטיול הכי טוב שעשיתי בחיי. לפני הטיול חשבתי אולי לעבור למקום אחר בארצות הברית או לאירופה, עכשיו יש יותר מחשבות על ישראל, אולי לגור כאן לתקופה מסוימת, אולי לשלוח את הילדים ללמוד כאן. תמיד אמרתי שכדי שהילדים יכירו את ישראל מספיק שהם יבואו לכאן פעם אחת, עכשיו אני יודעת שזה לא מספיק. אעשה הכל כדי שהם יכירו את המדינה טוב יותר".

עבור מארה ברנשטיין מפלורידה הטיול הזה הוא הגשמת חלום. "זה משהו שתמיד היה ברשימת הדברים שאני צריכה לעשות, אבל כמו הרבה דברים שאנחנו רוצים לעשות, זה נדחה ונדחה ולא יצא אל הפועל. הייתה המשפחה והייתה עבודה, וזה פשוט לא קרה. הפרויקט הזה נתן לי דחיפה".

ממה הכי נהנית במסע?
"בסוף כל יום אמרתי לעצמי שלא יכול להיות טוב יותר, ואז בא היום למחרת והוכיח לי שטעיתי - מצדה, יד ושם, הכותל - בכל אחד מהאתרים הללו חוויתי התרגשות גדולה. אני מרגישה עכשיו מחוברת ליהדות יותר מתמיד, ומצפה להעביר את התחושה הזאת לילדיי".

מארה, אם לשתי בנות צעירות, נהנתה מאוד מהמסע שאפשר לה מפגש עם נשים בגילאים שונים, והיא מתכננת לשמור על קשר איתן גם כשתשוב לפלורידה. "זה היה מיוחד גם כי מדובר במסע שהוא רק נשי. לרקוד, לצחוק, לבכות עם כל כך הרבה נשים מדהימות יחד, זה מיוחד. לא היה משהו אחד שעשינו כאן שלא הייתה לו איזו משמעות, ואת המשמעות הזו אני רוצה להעביר הלאה", היא אומרת.

אחד הדברים שהלהיב את מארה במיוחד היה המפגש עם נשים ישראליות. כשהיא שומעת שאני אם לחמישה ילדים, היא מלאת התפעלות. "אתן מצליחות גם לעבוד וגם לעשות קריירה, וכולן רגועות ולא עצבניות. יש לכן סדרי עדיפויות ואתן יודעות מה חשוב בחיים. נתקלתי כאן במשפחות של שבעה, שמונה ואפילו עשרה ילדים. זה מעורר הערצה".

במה המסע שינה אותך?
"אני חוזרת מהמסע הזה הרבה יותר יהודייה, וכבר מחכה לעשות שבת בבית כמו שראיתי כאן. גם טקסים שהכרתי קודם, לא ממש ידעתי את המשמעות שלהם. ראיתי איך נראית סעודת שבת, חוויתי תפילה מרגשת מאוד בכותל. זה מחבר אותך מאוד ליהדות שבך".

"אין ספק שאחזור לכאן עם בנותיי"

נעמי דרנר מפורטלנד, אנליסטית פיננסית, חיפשה באינטרנט טיול לישראל, וכך הגיעה לארגון. "שמעתי על הפרויקט של 'תגלית' לסטודנטים, ואמרתי שחייב להיות דבר כזה גם לאמהות. העובדה שאנחנו לא בנות 18 לא אומרת שאנחנו לא צריכות לבקר ולהכיר את המדינה". זו הפעם השנייה שלה בסך הכול כאן. הפעם הראשונה הייתה במסגרת נסיעת עסקים והיא לא ממש הספיקה אז לבקר באתרים משמעותיים. בכותל למשל, ביקרה הפעם לראשונה. "אני דור שלישי לשואה, כל הסבים שלי ניצולי מחנות. אני בטוחה שהם הסתכלו עליי מלמעלה מתפללת בכותל בשבת והיו גאים".

לנסיעה היא התכוננה בחצי השנה האחרונה. "זה היה פרויקט - לדאוג לחופש מהעבודה, למצוא סידור לילדים, אבל היה שווה כל רגע. אני חושבת שכל אישה יהודייה חייבת לעצמה את המסע הזה".

מה ריגש אותך במיוחד בביקור?
"האמת היא שלא ציפיתי שזה יהיה מיוחד כל כך. מה שריגש אותי היה שכאן אני לא מרגישה מיעוט. אני הולכת ברחוב וכולם כאן יהודים. זה מרגש".

כצמחונית אדוקה, דרנר גם נהנתה מאוד מהתפריט הישראלי: "אכלתי כאן המון חומוס, פלאפל, והסלטים הקטנים והטעימים האלו שאתם מגישים בתחילת הארוחה עם כל כך הרבה סוגי ירקות טריים ומבושלים, זה ממש חלום".
עוד לפני שעזבה את הארץ, נעמי כבר מתכננת את הביקור הבא שלה כאן. "זה יהיה עם הבנות, אחרי בת המצווה שלהן".

יעל נורוורד מפורטלנד משתתפת במסע זו הפעם השנייה, והפעם כמדריכה. במשך שנים עבדה כמפיקה באחת מרשתות הטלוויזיה הגדולות בארצות הברית, במרדף יומיומי אחרי חדשות ודד-ליינים לוחצים. כששהתה בחופשה בסנט-מרטינס, אחד מהאיים הקריביים, מפגש מקרי עם כומר הביא אותה לחקור את יהדותה. "נפגשנו ליד כנסייה וסיפרתי לו שאני יהודייה. הוא שאל אם ביקרתי בישראל ועניתי שביקרתי בעשרות מדינות במסגרת עבודתי אבל ישראל לא הייתה אחת מהן. הוא אמר לי שאני לא עושה את עבודתי כיהודייה, כי כמעט לא ידעתי לספר לו כלום על היהדות. חשבתי לעצמי שהוא באמת צודק והתחלתי לחפש נסיעה לישראל".

נורוורד השתתפה במסע הראשון של "מומנטום", וכשחזרה הפכה לשגרירה נלהבת של הפרויקט. "עד שלא מבקרים בישראל לא מבינים מה זה להיות יהודי, מה החשיבות של ירושלים, של התורה. המסע הזה יוצר חיבור מיוחד ליהדות, וכל אחת כאן חוזרת לביתה קצת אחרת, הרבה יותר גאה ביהדות שלה. זה לא עוד פרט מרכיב באישיות שלנו, אלא משהו שמשפיע על הזהות שלנו".

חוזרות הביתה אחרות

אחרי הרצאה קצרה מפי אחד החיילים המספר מה זה להיות חייל ישראלי, ושאלות שהן ממטירות עליו, הנשים מתקשות להיפרד - עוד תמונה ועוד סלפי שנשלח היישר לילדים באמריקה, והחלפת כתובות דואר אלקטרוני למקרה שירצו לשמור על קשר. מחר ייפרדו מישראל ויחזרו לביתן, מלאות חוויות.

ביציאה, משל היה זה דיסנילנד או סתם מוזיאון המכבד את עצמו, מחכה להן חנות מזכרות בדוכן מאולתר. כשהרגשות הפטריוטיים גואים, המזומנים נשלפים. וכשהן מתלבטות האם לרכוש פליז צבאי לילד בקולג', המוכרת משכנעת אותן ש"זה בדיוק כמו של החיילים", והן קונות בהתלהבות. גם חולצות עם הכיתוב I Love IDF נחטפות מהדוכן, ובעוד יומיים הן יילבשו על ידי ילד שקצת התגעגע בבוקה-רטון או בפורטלנד, ואולי יום אחד יחלום גם הוא לשרת בצבא מדינת היהודים. אחרי ביקור בכנסת וסיור בקריית הלאום הן מסיימות את היום הלפני האחרון במסע שלהן. למחרת יתקיים טקס הפרדה מהארץ, כשהפעם הוא משמעותי במיוחד - JWRP מציין באירוע את בוא המשתתפת העשרת אלפים במסע "מומנטום". עשרת אלפים נשים שביקרו בארץ וחזרו הביתה קצת, אולי אפילו הרבה, אחרת.

לורן בוכוולד מפניקס שבאריזונה זכתה להיות המשתתפת העשרת אלפים וקיבלה עיטור מיוחד ממנכ"ל משרד התפוצות. "אני מופתעת, גאה ונרגשת לקבל את העיטור", אמרה בטקס בהתרגשות רבה. "תמיד חלמתי לנסוע לישראל אבל לא מצאתי את ההזדמנות המתאימה, אבל כששמעתי מחברות שלי שהצטרפו למסע הזה שהוא היה בעבורן אירוע מכונן ששינה את חייהן, החלטתי שאני חייבת לנסוע גם כן. אני מתכוונת לחזור למדינת ישראל בעתיד הקרוב עם בני משפחתי".

דביר כהנא, מנכ"ל משרד התפוצות, שהעניק ללורן בוכוולד את העיטור ביחד עם נשיאת ארגון JWRP סינדי זיטלמן, אמר באירוע: "פרויקט 'מומנטום' ממחיש את מחויבותה של ממשלת ישראל כלפי יהדות התפוצות והוא פועל להעניק הזדמנות יוצאת דופן לנשים יהודיות מרקעים שונים כדי לחזק את זהותן ואת הקשר לישראל. אני רואה את השותפות עם ארגון JWRP כחלק מרכזי מהחזון שלנו להעצים נשים מתוך ההכרה במעמדן הייחודי בחינוך הדור הבא, ובמטרה להבטיח עתיד משגשג לעם היהודי כולו".

"מי האמין בשנת 2008, כשהתחלנו רק עם שמונה נשים מאזור וושינגטון הבירה, שנגיע לרגע שבו אנו מביאים לישראל את המשתתפת העשרת אלפים במסגרת מסע 'מומנטום', פרויקט שהביא לישראל עד היום אלפי אמהות יהודיות מעשרות מדינות ברחבי העולם. אני עדיין מרגישה שבעבורנו זו רק ההתחלה", אומרת לורי פלטניק, מייסדת JWRP.

"אין מספיק מילים לתאר את העוצמה של אמהות יהודיות מרחבי העולם המתאספות תחת קורת גג אחת ונותנות ביטוי לכל האנרגיות, ההשראה וחוכמת החיים שהן נושאות עמן", אומרת פלטניק. "אנחנו תמיד אומרים שהיום האחרון בחוויה של האמהות בישראל הוא גם היום הראשון במסע שלהן, ואנחנו מאמינים שהן יחזרו למשפחותיהן במדינות המוצא עם תחושת מחויבות עמוקה יותר לישראל, לערכים היהודיים ולחיזוק הקהילה שבה הן פועלות".