טקס יום הזיכרון במושב: כמו בתפילת יום כיפור
השכנות והחברות לא הפסיקו לשאול: "את באה לטקס?" האמת? לא הבנתי מה לי ולטקס המושבי. אבל כשהגעתי הוכיתי תדהמה, מעולם לא ראיתי דבר כזה. הרגשתי שזה ממש מעמד קדוש
בילדותי לא הכרתי הורים שכולים. אני אפילו לא זוכרת בשנות התבגרותי מקרים שבהם נפלו בנים של מכרי הוריי. אני זוכרת רק מקרה אחד של ילד שהתאבד, ילד שמנת שאף אחד לא הצליח להבין למה עמד שם על פסי הרכבת. היום המצב שונה.כשהתחלתי לחזור בתשובה ולהתוודע לציבור הדתי-לאומי, ולאלו המוסרים את נפשם לקיים את ברית הדמים רבת השנים שכרת איתנו הקב"ה, עלו באופן משמעותי מספר ההורים השכולים שהכרתי. הם הפכו מידיעה חדשותית - לידידים קרובים ומוכרים עד מאוד.
מוסרים את נפשם לקיים את ברית הדמים שכרת איתנו הקב''ה. תפילת חיילים דתיים
צילום: מירי צחי
לפני שעברנו למושב הדתי-לאומי שאנחנו גרים בו, לא הבנתי בכלל מה זאת קהילה. עד אז רק דמיינתי, חלמתי וערגתי. המציאות עלתה על כל דמיון. אני לא יודעת אם אתה נולד עם הרצון לעזור, או שזה מונחל כחלק מהחינוך, אבל בפועל רוב רובם של האנשים הגרים במקום קטן, ושהם בעלי מכנה משותף אמוני - אוהבים ורוצים לעזור זה לזה.
כשהייתי בהריון עם ילדי הרביעי ידעתי שאני לא יכולה להמשיך לגור במקום שבו אני מבודדת מחברת אדם זמינה. היינו דתיים יחידים בתוך ים של חילונים. לא שלחנו את הילדים שלנו למסגרות החינוכיות והחברתיות באזור, כך שלא היו להם חברים בשכונה, ולא בגינת השעשועים. לא שלחנו אותם לחוגים ולא לאירועים מקומיים.
כשהילדים הגיעו לגיל בית ספר זה כבר התחיל להיות בלתי נסבל. הרגשתי שכל הכובד מוטל עליי - זה היה או לבדר, או לבלות זמן רב ברכב ובפקקים ממקום למקום - ואת שניהם כבר ממש נמאס לי לעשות. החלטנו שעוזבים את כלוב הזהב שלנו, ולא ממש משנה לאן.
ה' הטוב כיוון את צעדינו למקום הקסום בו אנחנו גרים היום, מקום בו התוודעתי לראשונה למשמעות של אחדות ועזרה, מקום שהגשים את מה שחיפשתי. לא לקח לנו זמן רב להתערות בחברה ולרכוש מגוון של ידידים. הצורך לנסוע לשבתות ולהתארח אצל חברים כמעט נגמר, כשיכולנו פשוט להתארח או לארח ולחזור לישון בבית.
כמובן שלמגורים בתוך קהילה יש כל מיני צדדים ולא הכול מושלם. לפני שהתעריתי במגזר הייתי תמימה לחשוב שכולם מאמינים באותו הדבר, רוצים את אותו הדבר, דבקים באותה מטרה ורוצים ללכת באותה הדרך, באחדות רעים. הבנתי שלכל אחד יש את המקום האמוני שלו ועבודת ה' שלו. ובמקביל, למדתי על הצורך שלי לנווט ולמצוא את מקומי בין השבילים הרבים המוצעים בפניי ובפני ילדיי. כשהיינו לבד אמנם לא היו השפעות חיצוניות, אבל לחוזר בתשובה זה תמיד מורכב לנסות לנווט את דרכו.
הבנתי את משמעותה של האחדות והרגשתי את כוחו של המגזר. צפירה בהר הרצל
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
בזמן האחרון נשמעים כל מיני קולות בגנות המגזר הדתי-לאומי, מגזר שלמרות שהוא מכיל כל כך הרבה סוגים של עבודת ה', עדיין מלוכד ומאוגד באהבתו הרבה לארץ ישראל. הדבר ניכר לא רק באידיאלים אלא גם בפועל במעשים.
אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי אחרי שעברנו אל המושב, היה טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל. לקראת המועד, השכנות והחברות לא הפסיקו לשאול: "את באה לטקס?" האמת? לא הבנתי מה הקטע. מה לי ולטקס המושבי? כמובן שאני מכבדת, זוכרת, כואבת, אבל מאז ימי בית הספר הרומן שלי עם הטקסים הללו תם ונשלם.
הלחץ החברתי מסביב גאה, שכנתי שאיבדה בת בפיגוע (לא עלינו) הסתכלה עליי בעיני העגל היפות שלה, ואני לא מצאתי בלבי לסרב. כשהגעתי לרחבת הדשא שליד המועדון הוכיתי תדהמה. כולם, אבל כ ו ל ם היו שם, ללא יוצא מן הכלל. נשים, גברים, ילדים וטף, מבוגרים, צעירים, בעלי נחלות, ותיקים ושוכרים. אף אחד לא פספס את המעמד. מעולם לא ראיתי דבר כזה. כל כך הרבה כבוד.
הרגשתי שאני עומדת ממש במעמד קדוש כמו תפילת יום הכיפורים, להבדיל. אז הבנתי את משמעותה של האחדות והרגשתי את כוחו של המגזר - זה שמוסר נפשו על הארץ שלנו, זה שמוקיר את קדושת החיים, זה שבזכותו אנחנו יכולים ללכת לישון בבטחה ולקום לעוד בוקר חדש בארץ ישראל, מדינת היהודים, הבית שלנו.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם