 |
/images/archive/gallery/107/010.jpg מתוך קולקציית seanjohn.
צילום: מתוך האתר. למצולמים אין קשר לכתבה  |
|
|
|
|
| עבירות רכוש, מתברר, מכסות כ-30 אחוז מפשיעת ילדים ובני נוער. איך מתמודדים עם הבעיה ולמה כבר בגיל שלוש כדאי להבהיר לילד מה מותר ומה אסור |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עדי כץ
21/6/2004 14:20 |
|
|
|
|
|
|
|
חנה (שם בדוי), בעלת עסק פרטי מאזור השרון, נדהמה יום אחד לגלות ששטר של 100 שקל נעלם מארנקה. "חשבתי שאולי השתמשתי בו ושכחתי. ניסיתי לשחזר מה עשיתי יום קודם לכן. סיפרתי לבעלי, והוא אמר שאולי מישהו נכנס הביתה בלי שהרגשנו. זה נשאר בגדר תעלומה, עד ששבועיים אחר כך שוב נעלם לי כסף מהארנק. בשלב זה התחלתי לחשוב שאולי זה אחד הילדים (בני 5, 8 ו-13), למרות שלא רציתי להאמין בזה. כששאלתי, שלושתם הכחישו".
כעבור כמה ימים ראתה חנה על שולחנו של בנה דביר (שם בדוי) בן ה-13 משחקי מחשב חדשים ובלתי מוכרים. "שאלתי אותו מאיפה זה, והוא גמגם משהו על זה שלווה אותם מחבר. החלטתי לברר את העניין. התקשרתי לאמא של החבר וזה לא היה נכון. בסופו של דבר דביר הודה שהוא לקח את הכסף".
הוריו המזועזעים של דביר פנו מיד
לייעוץ פסיכולוגי. "הרגשנו נורא. בחיים לא חשבנו שדביר מסוגל לעשות דבר כזה. הוא ילד שקט וחמוד, תלמיד טוב. היום אנחנו יודעים שהיו דברים שהעיקו עליו והוא לא הצליח לדבר עליהם. הגנבות היו כנראה הדרך שלו לומר לנו משהו. מאז כבר כמה חודשים שהוא ואנחנו בטיפול. הוא לא עשה את זה שוב, ואני מאוד מקווה שכל זה מאחורינו".
עיון בקטעי עיתונות מהתקופה האחרונה מגלה שדביר לא לבד: שלושה נערים בני 14 משכונת יוקרה נתפסו לא מזמן כשהם פורצים לווילות וגונבים רכוש, כנופיית נערים מהנגב עסקה במשך חודשים בגנבת מחשבים מבתי ספר, בן 17 מנתיבות גנב עשרות טלפונים סלולריים, בני 14 גנבו אלפי שקלים מאביו של אחד מהם, תלמידות בראשון לציון כייסו את המורות שלהן ובחדרה ילדות בנות שש בלבד פרצו לדירות וגנבו צעצועים ותכשיטים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
בעיות רגשיות
|
|
|
 |
|
|
|
במשרד החינוך מודעים לתופעה, שמתרחשת גם בין כותלי בתי הספר, ומנסים להילחם בה. "גנבות הן תופעה שבהחלט נראית בבתי הספר", אומרת אלה אלגריסי, המפקחת על מניעת אלימות ופיתוח כישורי חיים במשרד החינוך, "והן לא באות לבד. ילד שגונב הרבה פעמים גם מקלל, מכה ומאיים. זה חלק מפרופיל של התנהגויות סיכוניות".
גנבה יכולה להיות לדבריה ביטוי של מרדנות או התרסה נגד המערכת. לעתים המקור הוא בעיות רגשיות או ניסיון למשוך תשומת לב, אבל התפקיד העיקרי של המערכת הוא למנוע את התופעה באמצעות יצירת כללים וגבולות ברורים. "צריך לדבר על הנושא בכיתה, לברר איך נוהגים אם יודעים על דבר כזה, לברר מה אנחנו מרגישים כשמישהו נוגע בדברים שלנו. צריך להבהיר בצורה חד משמעית מה נחשב גנבה, בבית ובבית הספר.
"חשוב גם לדבר על מה זה עושה לילדים אחרים כשאנחנו מביאים לבית הספר משהו יקר ומנקר עיניים, כי לפעמים גנבה היא תגובה לתסכול או לקנאה. כשמתרחשת גנבה, יש לבצע את הבירור ברגישות. חיפוש בתיקים יכול לבייש. כדי לא להגיע לזה צריך לשכנע את הילדים שחובה לספר אם מישהו גונב ושלא מדובר בהלשנה. חשוב לכל אורך התהליך לשמור על זכויות הילד וכבודו, לא להשפיל אותו כדי שייכנע ויודה. בכל מקרה, חשוב להגיב כשהתופעה בחיתוליה, גם כשזה קורה בבית. להורים יש לפעמים נטייה להכחיש, לחשוב שאולי הילד שכח ליידע אותם שלקח להם כסף מהארנק, אבל אם לא מגיבים מיד יש סיכוי שהתופעה תגבר.
"לאחרונה אנחנו רואים בבתי ספר גנבות על רקע מצוקה כלכלית, אפילו גנבות של סנדוויצ'ים. גם כאן יש כמובן מקום לרגישות יתר. צריך לגלות מבעוד מועד למי אין ולעזור לו, לפני שהוא ימצא מענה לחסר בדרכים לא רצויות. בכל מקרה יש להבהיר שאסור לקחת משהו ממישהו ללא רשות. חשוב שהמערכת תאזין למצוקה של ילד שסרח ומצד שני גם תיתן תחושת ביטחון לתלמידים האחרים מפני גנבות".
ילד שנתפס גונב פעם אחר פעם מורחק במקרים קיצוניים מבית הספר. אם יש צורך, המקרה מדווח למשטרה. "כמובן, צריך לפני כן לשתף את ההורים, לבדוק מה הוביל לכך ומה ניתן לעשות. חשוב גם למצוא דרך שבה הילד יוכל לשלם על מה שלקח באמצעות תרומה לקהילה וכדומה. זה חלק מנורמה שאומרת שאתה צריך לשלם על מעשיך".
"גנבה היא תסמין לא נדיר בילדים", אומרת ד"ר דנה עמישר, פסיכיאטרית מומחית לילדים ולנוער ומנהלת השירות לפסיכיאטריה של הגיל הרך בבית החולים רמב"ם. "גם כשהיא חד פעמית ובוודאי כאשר היא לא, היא צריכה לעורר דאגה. למרות הכעס והדחייה שהתנהגות כזאת מעוררת, גנבה היא לרוב סימן למצוקה רגשית חמורה, וכך יש להתייחס אליה.
"כשתינוק לוקח את המפתחות או הפלאפון של הוריו, ודאי שלא נגדיר זאת כגנבה. גנבה היא כאשר הילד לוקח חפץ שהוא יודע שאסור לו לקחת. הידעה מה מותר ומה אסור מתרחשת בסביבות גיל שלוש, תלוי בהתפתחותו השכלית והרגשית של כל ילד. כבר בגיל זה חשובה מאוד תגובת ההורים. הם חייבים לגנות את המעשה, גם אם הוא נראה להם חינני, כדי להעביר לילד מסר ברור של איסור.
"גנבות בגיל מאוחר יותר עלולות להעיד על כמה בעיות. חשוב לא להתייחס רק לפן העברייני, הגנבה עצמה, אף על פי שלעתים היא זו שמושכת את תשומת הלב. גנבה היא לעתים תוצאה של חסך רגשי והזנחה. היא לא מיועדת להשיג את החפץ הממשי אלא אהבה, לרוב אהבת אם.
"גנבות הן לעתים חלק מ'תסמונת הפרעת ההתנהגות', שמתבטאת בתוקפנות כלפי אנשים ובעלי חיים, הרס רכוש, חוסר יושר והפרת כללים חמורה. ככל שהילד מתבגר, יכולותיו השכליות והביצועיות גדלות, וגם חומרת המעשים שלו. הגנבות יכולות לייצג גם דיכאון בגיל ההתבגרות. מתבגרים דכאוניים עלולים להסתבך בהפרות חוק מסוגים שונים, בין היתר גנבות, הרס רכוש ושימוש בסמים. "הטיפול בתופעה חייב להיעשות מוקדם ככל האפשר. בגנבות שהן חלק מהפרעה דכאונית ניתן לטפל באמצעות תרופות. בכל שאר המקרים הטיפול הוא פסיכותרפי וחייב לכלול את הנער, משפחתו והמערכת שבה הוא מתחנך. במקרים מסוימים חשוב לערב את החוק, כדי ליצור אפקט של הרתעה בקרב הנער וחבריו".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
