 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עינת ניב מנסה לשים את האצבע על הנקודה המדוייקת שבה הלכו לה לפתע החיים לאיבוד |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
27/7/2004 18:00 |
|
|
|
|
|
|
|
כבר שלושה חודשים שג' ואני מנהלות אותה שיחה. זו לא שיחה מצחיקה, למרות שלפעמים אנחנו על סף חנק מרוב צחוק, זו לא שיחה של בכי, למרות שלפעמים אנחנו גם על סף חנק מהסוג הזה. זו שיחה של ייאוש, ייאוש של גיל 33 וחצי, ייאוש של נשים שהכל בסדר אצלן, שיש להן קריירה הגיונית וילדים מתוקים ובעל אוהב ומשכנתא לדור וחצי. נשים שיש להן תור במספרה פעם בחודשיים, וקייטנה לילדים, ואוטו שצריך להחליף ומטבח שהן לא סובלות. נשים שרוב המגיבים יכנו בשמחה מפונקות, וצפוניות, ונודניקיות ובלונדיניות של מספרה.
רק שאנחנו באמת לא. אנחנו פשוט בנות 33 וחצי, ואין לנו מושג איפה בדיוק הלכנו לעצמנו לאיבוד.
אנחנו מדברות הרבה בטלפון. זו תמיד שיחה מוטרפת,
לא ממוקדת, שיחה של בין לבין. הילד של ג' בדיוק הלך לחבר, לילדה שלה יש עוד שבע דקות עד שהיא תחסל את השקית הגדולה של הבמבה. אצלי הילד נרדם מול המחשב, ואין לי שום כוונות להעיר אותו, והילדה - ובכן, גם שלי שקועה באיזו במבה. אנחנו יודעות שזה יכול להשתנות בכל שנייה, אנחנו זוכרות שעוד רגע עלולה להיפתח הדלת ואיזה גבר יקטר שאנחנו כל הזמן בטלפון, אבל אנחנו ממשיכות. כי אולי בכל זאת יתרחש פה איזה נס. אולי שקית הבמבה תספיק לשמונה ימים, אולי לילד נוח לישון עם הראש על המקלדת, אולי הבן של ג' יודיע שהוא נשאר לישון אצל החבר שלו.
זה אף פעם לא קורה, כמובן. אבל אנחנו מקוות. בגיל 33 וחצי, שבע בערב, אמצע השבוע, זה כמעט כל מה שנשאר לנו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מוצלח, אבל עדיין גבר
|
|
|
 |
|
|
|
ג' היא פסיכולוגית, ובמילים אחרות: היא עובדת כמו חמור. יש לה בעל שעובד בערבים, ואחר כך לתוך הלילה, ובמילים אחרות לגמרי: היא חוזרת כל יום הביתה בחמש, ומייד מתחילה משמרת שנייה של טיפול בילדים. היא ניסתה לבקש ממנו פעם לתלות כביסה, והוא נענה ברצון. רק שאז היא חזרה הביתה ומצאה חבלים ריקים. "מה עם הכביסה?", היא שאלה בטון המיואש הרגיל.
"תליתי", ענה התליין.
"אבל אין כלום", התבלבלה אהובתי. "גם לא אטבים".
"מה?", הופתע התליין. "כביסה תולים עם אטבים?"
הדיאלוג הזה גלגל אותנו מצחוק שבוע, רק שהסוף ידוע מראש. כן, היא תולה מאז כביסה לבד. אה, והיא גם לוקחת לרופא. ומשכיבה לישון. ומעירה. ומכינה משהו לצהריים, ולוקחת הלוואה מהבנק כשצריך. זה לא שהיא חיה לבד. זה שהיא חיה עם גבר. דווקא גבר מוצלח מאוד, אני היכרתי לה אותו, אבל עם גבר.
אנחנו נשבעות להיפגש לקפה. פעם, בתחילת שנות העשרים העליזות שלנו, כשאני גרתי בג'ורג' אליוט והיא ברחוב העבודה, היינו יושבות ב"אורנה ואלה" לפחות פעמיים בשבוע. לפעמים שלוש. חורשות את התפריט מכל הכיוונים, מנתחות את משפטי האהבה של החברים שלנו, מקטרות על הלימודים, בוכות על האוטו שנכבה בחורף, מעפעפות בחן למלצרים, קונות נעליים ב"ילו". אלה היו קיטורי בוסר מתוקים, קיטורים שאין בהם ילדים ואין בהם אחריות, קיטורי שכחתי גלולה ומה יהיה, קיטורי גיל 24 המתוק.
הקפה שאנחנו גונבות בשבת בבוקר הוא ב"ארז" ברמת החייל. יש שם ספה אחת, שאם אנחנו מגיעות מספיק מוקדם היא שלנו, ואז ההרגשה היא לגמרי של סלון ביתי, רק שסוף סוף מישהו מגיש לנו.
בחודשים האחרונים ג' בכתה לי שהיא נופלת מהרגליים, ושפעם היה לה כל כך הרבה כוח ומרץ, ואיפה כל זה נעלם, ואני יללתי על זה שפעם הייתי כל כך מוכשרת ומלאה תקוות, ושתינו הסתכלנו אחת על השנייה בעצב גדול, כי ידענו שאנחנו לא מגזימות. אפילו לא טיפה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
