 |
/images/archive/gallery/149/689.jpg בקבוקי יין.
צילום: חיים אזולאי  |
|
|
|
|
| מני פאר במצב רוח אקסטטי: כך הפכנו מאומה במצור למעצמת יין בהתהוות |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
מני פאר
8/8/2004 14:04 |
|
|
|
|
|
|
|
עשיית יין מסמלת שלב של נורמליות בחייו של עם. שתילת כרמים, בציר ענבים ושתיית יינותיהם הם ההוכחה לשייכות של תושבי האזור לאדמתם. הרומאים מיהרו לשתול כרמים בכל פרובינציה, כאילו אמרו לתושביה: אנחנו כאן כדי לחיות כאן.
גם היהודים ידעו שעם שיושב תחת גפנו ותחת תאנתו הוא עם מאושר שחי בשלווה על אדמתו. רק שנות הגלות החדירו בגנים היהודיים תסמונות של דחיית תענוגות ארציים. הגויים שותים בהנאה לשכרה, והיהודים לוגמים במשורה לצורך טקס דתי. הקשר לאדמה ולפירותיה היה מיסטי, ערטילאי ובעייתי. הציונות המודרנית החלה במסע הארוך לשחזור ההנאות הגשמיות של היהודי הרוחני. המפעלים הראשונים של העליות הראשונות היו יקבים, תעשיות בשמים ובתי ספר לאמנות. אחר כך נולדו התיאטראות ובתי הקפה בעיר העברית הראשונה.
עוד לא שוחררנו לחלוטין. אני עדיין רואה סימני שאלה וגבות מורמות מול מה שקורה אצלנו. שאלות כמו "כמה יקבים המדינה הזו צריכה" או "למה להתאמץ
בתעשיית היין. מה אנחנו, בורדו?" נשמעות לא רק מוותיקי היישוב שלא מבינים עדיין למה שותים יין ככה סתם ביום חול. זה לא נאה לעם במצור. כשתסתיימנה בעיותינו הביטחוניות נשתה לחיים. אנחנו מצווים להקים גדרות ולפתח טילים נגד טילים, ולא להקים בתי ספר ליין.
לאה רבין תיארה בספרה "כל הזמן אשתו" את הימים הקשים של הקמת המדינה. הוויכוח מתי היה קשה יותר, אז או היום, הוא מאבק עקר שהנוסטלגיה מנערת אותו מהרובד המציאותי. באופן מרתק היא מתארת את תל-אביב הצעירה והתוססת של ימי מלחמת השחרור. שאלתי אותה פעם למה היה חשוב לה לספר שעל מדרגות תיאטרון הבימה, לפני ההצגה, היא פגשה את החבר יומיים לפני שנהרג בדרך לירושלים, ושיצחק והיא אכלו גלידה בבר האמריקני המיתולוגי ברחוב אלנבי כשסיפרו להם על החברה שהתרסקה במטוסה. לאה רבין ענתה ללא היסוס: "אנחנו נלחמנו כל הימים כדי שנוכל לבלות בלילות". הגלידה בתל-אביב סימלה את הנורמליות של המדינה שבדרך.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
יין רקנאטי. תוצרת הארץ. צילום: יחסי ציבור
|
|
|
 |
|
 |
|
מרד מגדלי הענבים
|
|
|
 |
|
|
|
בסוף המאה ה-19 הביל"ויים עשו יין יהודי מודרני ראשון בעידוד הברון. בסוף המאה ה-20 כורמים רבים בישראל התפכחו והחלו לעשות לביתם. פריחת היקבים הפרטיים החלה במרד של מגדלי הענבים. החקלאים החלו להקים יקבים ולעשות יינות עצמאיים מענביהם במקום למכור אותם לאחרים. השלב השלישי הגיע. אנשים נוטעים כרמים ביוזמה פרטית. קמה פה תעשייה של יש מיין.
בני הדור הצעיר של היקבים הוותיקים נשלחו ללמוד תעשיית יין בחו"ל. רובם באוניברסיטת דיוויס בקליפורניה וחלקם בצרפת. לדור של יקבי הבוטיק הפרטיים לא היו הכסף, הזמן והאפשרויות לקום באמצע החיים וללמוד דף חדש בחייהם. בהיסטוריית היין המודרני של ישראל יקראו להם הייננים הדילטנטים. הם קראו ספרים, הם נסעו לטיולים ביקבים זרים, הם התנדבו לעבוד בבציר של אחד היקבים הגדולים, אבל לא רכשו השכלה מקצועית מסודרת. לצד כמה יקבים ממוסדים אשר קלטו עולים עם השכלה מקצועית או שלחו את אנשיהם ללמוד בחו"ל, צצו בישראל עשרות יקבים קטנים של חובבים שעשו יינות בחצרות ובמחסנים. יינות תססו, מכלים התפוצצו ומאות ליטרים הפכו לחומץ בן יין, במקרה הטוב.
|
|
|
|
|
|
|  | | יין ירדן. צילום: יחסי ציבור | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
