 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עינת ניב גילתה מהי החרדה הגדולה ביותר שיכולה להיות לאמא |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
25/8/2004 10:25 |
|
|
|
|
|
|
|
יש כמה ענייני הורות שלא כל כך נעים לדבר עליהם. זה לא שהם לא עולים ככה, בשיחות סגורות בין חברות. הם עולים. רק שלא נבון להוציא אותם החוצה. למשל, עניין האיי.קיו בתקופת ההיריון. רוב הנשים יסבירו לעולם שהן פשוט נורא עייפות (נכון), שהן חושבות כל הזמן על התהליך המופלא המתרחש בגופן (גם נכון, וזה מסביר את הדפיקה בכנף שמאל של הקליאו, אגב), שיש כרגע דברים שהם קצת יותר מעניינים מעבודה.
הסיפור האמיתי יפורט, כמובן, הרחק מכל אוזן גברית, שעלולה לעשות במידע הרגיש הזה שימוש לא הוגן. בדרך כלל זה יקרה עם מוזיקת רקע של משיכות אף - בכל
זאת מתקפת הורמונים - ועם החברה הטובה שתרגיע אותך שזה עובר, שאז מה אם חזרת לכתוב פתאום בשגיאות כתיב, שהאיי.קיו שלך לא באמת ירד.
רק שהחרדה הקטנה הזו, שלא תשובי לעצמך, מתגמדת כמה חודשים אחר כך, כשאת מחזיקה ביד יצור חמוד ופועה. אמנם רק צינור עיכול אנושי בשלב זה, אבל כמה בהלות שהוא מביא. לכל גיל הבהלות שלו, אבל איפשהו באזור גיל ארבע, להוציא את החרדות הבסיסיות הנוגעות לבריאותם של הילדים, בין משחקי המחשב הראשונים לתפיסות הראשונות של הכדור, צפה ועולה חרדה עתיקה, שמפאת גילך המאוחר אין לך מושג אפילו באיזה שם נכון לקרוא לה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מחונן זה בסדר
|
|
|
 |
|
|
|
זה מתחיל תמים מאוד, ועם גאווה הגדולה על שהילד שלך יושב לבד מול המחשב ומשחק בהתרגשות ב"הולכים לבית הספר עם גורדי ואיתמר". זה ממשיך בתהייה קלה על זה, שהילד שלך יושב כבר יומיים לבד מול המחשב ומשחק בהתרגשות ב"גורדי" הזה. וזה מתעצם אחרי שבוע, כשהילד שלך לא זז מה"גורדי" שלו, למרות שאבא שלו נוגח בו מאחור עם הכדורגל החדש.
"יאללה, די עם המחשב. לכו לשחק קצת בכדור".
"טוב, אמא". הילד, אין מה לומר, יודע את התשובה. רק שאחרי שעה, הטקסט חוזר על עצמו.
"נו, די כבר עם המחשב. אבא רוצה לאמן אותך בכדורגל".
"ליב הים אלואן", מתערב האבא, "סו יור קיד איז א ביט חנון. מה לעשות, קורה".
רגע, רגע. שנייה. יש פה איזה עניין ששווה להתעכב עליו. חנון, עם כל הכבוד, זה מילה שאתה לא אומר על הילד שלך. מחונן, או.קיי. סופר אינטליגנטי, בסדר. מבריק, יופי. אבל חנון? מכל הבהלות ההוריות שהייתי זורקת עכשיו לבריכה ומזניקה בירייה, נראה לי שהיסטריית "הילד שלי חנון" הייתה לוקחת בשקט את מדליית הארד.
"תשמע", אני אומרת ליקירי. "זה תלוי בך, ואתה יכול לשנות את המצב".
האב המסור מגחך. "הילד יודע לקרוא מגיל שלוש, הילד פותר בעיות מסובכות בחשבון, לילד יש ידע כללי עצום", הוא מונה את יתרונותיו הידועים. "והילד, תכירי בזה, לא אוהב לשחק בכדור".
אני נושפת בבוז. יש לי הרבה מה לומר על זה, אבל יקירי מכיר את הנשיפה הזו, שאחריה מגיע נאום של שעה ורבע, ומקדים אותי בחלקיק שנייה. "אבל אם את כל כך מתעקשת, אז הנה. בוא", הוא פונה לחדרו של הילד, מכבה את המחשב ונוטל את ידו. "הולכים לבעוט גולים".
הילד מוחה קצת, כמה שכנים פותחים דלתות, אבל מבט מהמרפסת מראה שהלחץ עבד. הילד בועט, יקירי עוצר, החיים נראים על סף הנורמלי. רק בערב, כשהילד מתחבר למוניטור ול"גורדי", מתברר שכמה בעיטות בכדור עושות הבדל קטן מאוד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הביצה והשלכותיה
|
|
|
|
|
|
|
"אמא, את מוכנה לעזור לי?".
"בטח".
הילד מושיב אותי מול המוניטור. ליצן חמוד בשחור-לבן מחייך אליי מהמסך, מצדו הימני קופסת צבעים וירטואלית. לא מסובך: לחיצה עם העכבר על הצבע, אחר כך על השטח הריק והופ – החלקים נצבעים בזה אחר זה.
"את יכולה לצבוע כאן? בכובע שלו?", מצביע הילד על הפסים הדקים שבסופם פונפון. "זה ממש קשה".
אני צובעת בשקדנות, כחול ואדום וגם צהוב. "הנה", אני מרוצה מהתוצאה.
גם הילד, מתברר. "וואו, אמא, איזה גדיל יפה יצא לך!".
הלב שלי פועם במהירות. "מה יצא לי יפה?".
הילד מצביע על הפונפון וחוזר בטבעיות: "הגדיל!".
"תגיד עוד פעם", אני מנסה. אולי יש כאן טעות. אולי זה לא באמת הילד שלי.
"גדיל. מה, אני לא אומר נכון?".
אני בוחרת לדלג על התשובה. "מאיפה אתה יודע את המילה הזאת, תגיד לי?".
"קראתי ב'ביצה שהתחפשה'".
אני יודעת שזה לא בסדר. אני יודעת שזה לא תקין. אני יודעת, ועוד בתור מי שהתפרנסה יפה שנים ארוכות מכתיבה ומעריכה, שאוצר מילים פרוע כמו זה של הילד שלי, זה דבר שלא הולך ברגל. אבל קשה לי להתאפק. "תשמע", אני אומרת לילד המתוק שלי, היפה שלי, החנון שלי. "זו מילה נכונה, אבל אל תשתמש בה".
"אבל למה?", עברית פשוטה, הפעם. רק השאלה קשה.
"פשוט אל תשתמש". אני אוספת אוויר, ומוציאה מהפה משפט שאני מתחרטת עליו כבר מראש. "יש ילדים שלא מכירים את המילים האלה, וזה יהיה להם לא נעים".
הילד חושב קצת. הוא מפנים כאן משהו. הוא קולט מה צריך להסתיר, אבל הוא מבין, מתברר, גם איפה מותר לשחרר. "הבנתי", הוא אומר לי לבסוף. "אז בכיתה א' אני לא אגיד גדיל".
"נכון".
"אבל בבית, אמא? נכון שבבית אפשר?".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
