 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| החמוד של עינת ניב לא מצליח להתמודד עם כל הלחץ הזה שסביב טקס חנוכה בבית הספר |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
8/12/2004 10:03 |
|
|
|
|
|
|
|
כבר ארבע שנים, איפשהו בדצמבר, אני מסתובבת עם אותה השאלה. מבוהלת עד אימה שכיסא הגמדים שלי יקרוס תחת העומס בקול נפץ, אני לוחשת ליקירי בזעם: "איך זה שדווקא הוא נבחר, הא? מי בדיוק סידר לו את זה? או שאולי צריך לשכב כאן עם מישהו כדי לקבל את התפקיד הזה?". יקירי, יש להודות, מעולם לא הבין את עוצמת הסערה. "למה כל כך אכפת לך איזה אבא מדליק את החנוכייה בגן?", הוא מביט בי בדאגת אמת. "איזו חשיבות יש לזה בדיוק?".
אני מסתכלת שוב על אבא של - השד יודע איך קוראים לילד שלו - עומד ליד החנוכייה. הוא לובש חולצה לבנה, ושולף מהכיס כיפת סאטן תואמת. ביד אחת הוא מחזיק את השמש, ובשנייה את היד של הבן שלו. הוא מברך ומדליק וכולנו עונים ב"אמן". "אתה לא מבין?", אני ממרפקת את יקירי. "אתה לא קולט איזו גאווה זה לילד, לעמוד ככה לפני כולם עם האבא?". יקירי מביט בי במבט 37 ג' שלו. "אין לך מושג על מה את מדברת", הוא פוסק. "וזה שלא מבקשים מאיתנו, תאמיני לי שזה בצדק".
גם השנה, שלום כיתה א', אני מצחצחת את נאום ה"איך זה שדווקא הוא נבחר, הא?", רק שערב אחד, תחילת דצמבר, נזכר האבא לומר משהו. "סיפרתי לך שהמורה של הילד התקשרה לפני יומיים?". "למה, קרה משהו?", אני נדרכת. "היא רק ביקשה שנשתתף בטקס חנוכה של הכיתה". " מצויין", מטפסת לי גאווה קטנה במעלה החזה. "רגע רגע", מצנן יקירי. "עוד בכלל לא אמרתי לה כן". "מה זאת אומרת", אני מחייגת את המספר ומושיטה ליקירי את השפופרת, "עכשיו תגיד לה כן".
אז הוא אומר כן, יקירי, ומיד אחר כך מעביר לי את המורה, שמסבירה ש"זה ממש פשוט, אתם רק צריכים לחבר ג'ינגל על נרות לפי מנגינה של שיר חנוכה, ואחר כך ללמד את שאר הילדים ולהציג את זה על הבמה". "אין בעיה", אני משקרת. "אני יודעת", היא עונה. "הרי בעלך כותב יפה, והאמת? הילד אמר שגם את קצת יודעת לכתוב".
בארוחת הערב, אחרי שנשבעתי ליקירי לכתוב את הג'ינגל לבד, וגם לחבר כוריאוגרפיה אם צריך, מגיע הרגע הגדול. מעל החביתה והשוקו, הסלט, הגבינות ומבט העל הכללי של משפחת בריידי, אני מבשרת לילד שהשנה, כן כן, השנה אבא ואמא שלו ילמדו את הכיתה שיר מיוחד לחנוכה, ומי יודע, אני מפליגה, אולי אפילו אבא ידליק את הנר הראשון של החנוכייה. הילד מרים את ראשו מהצלחת. מבטו מבועת. "אבל למה אתם?". "המורה ביקשה מאיתנו", מתפרצת לי הגאווה. "אבל אבא נורא מזייף", מתעקש הילד להיבהל. "יהיה בסדר, אל תדאג", אני מנסה להרגיע. הילד לא מתווכח יותר. למען האמת, עושה רושם שהוא קצת משתכנע. הוא אפילו מסכים ללמוד את הג'ינגל האידיוטי שחיברתי לפי "חנוכיה לי יש", ועוזר לאבא שלו לחבר כוריאוגרפיה.
רק בטקס החמוד שאנחנו עורכים בכיתה יומיים אחר כך, מתברר מעל לכל ספק שלא בסדר ולא נעליים. מילות הג'ינגל נשכחות במפתיע בדיוק כשהילד על הבמה, התנועות זה משהו שחבל להרחיב עליו את הדיבור ונפנופי הידיים המסייעים שלנו נתקלים במבטו הרטוב של הילד. "היית נפלא", משקר האבא בדרך הביתה. "באמת". " ממש כוכב", אני מצטרפת לכיוון הכללי, "וגם היה מאוד כיף". "בסדר, בסדר", כורע הילד תחת הלחץ. "רק תבטיחו לי שבשנה הבאה אתם בדיוק כמו כל ההורים האחרים, טוב?".
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
