 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עינת ניב נפרדת עם המון תהיות חרישיות מהחברה הטובה שהחליטה לעזוב הכל ולהתחיל מחדש בהודו |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
20/1/2005 10:05 |
|
|
|
|
|
|
|
בסוף השבוע הבא תארוז א' תיק בינוני ותעלה על מטוס להודו. אף אחד לא מחכה לה שם, ולמען האמת, שום דבר קונקרטי גם לא מחכה לה פה, חמישה חודשים קדימה, כשתחזור. באמצע השנה האזרחית הזו, א' תהיה בת שלושים. בבנק יחכו לה כמה אלפים שהצליחה במאמץ לשים בצד. לא תהיה לה דירה לחזור אליה, לא בעל, לא ילדים, לא עבודה קבועה.
ההיכרות שלנו הולכת 12 שנים אחורה. א' היתה אז בת 17 ומשהו, אני הייתי בת 22. היחסים שלנו היו יחסי עבודה, אבל מהר מאוד התברר שיש כאן פוטנציאל למשהו משמעותי יותר. א' היתה אז בסוף גיל ההתבגרות. היתה לה אהבה מתוקה, הרבה חלומות על איך יהיה הצבא שלה, ותוכניות ברורות על החיים שיהיו לה אחריו. אני הייתי באמצע התקופה הפרועה שלי, באמצע של לעבור מדירה אחת לאחרת, באמצע של קשר אחד שנגמר ואחר שהתחיל.
לפחות בשנים הראשונות, התבנית היתה קבועה. א' צעדה אחריי, מניחה כף רגל גדולה במקומות שבהם הייתי לפניה. צחקנו הרבה על אפקט האחיות התאומות האלה, שהגיחו לעולם בהפרש גילאים של ארבע שנים וחצי. בשנתיים האחרונות אנחנו מדברות בעיקר בשבתות. אני ערה כבר משש וחצי. הילדה פשוט קמה בשעה הזאת, וגם הילד, יש להודות, מתחיל להרעיש לפני שבע. א' מתקשרת בדרך כלל בסביבות שתיים עשרה, כשאני בוחשת משהו מעל הגז. "מרק עוף, פסטה, קציצות", אני מדווחת.
"יואו", נאנחת לי א', " איזו אשה טובה את". היא מתכוונת לומר משהו טוב, אני יודעת, רק בכל פעם שהיא מתחילה עם ה"יואו", בא לי לבכות. בשנים האחרונות התפצלו מסלולי החיים שלנו, ובשיחות השבת אנחנו בעיקר בודקות מה היה קורה לנו, אילו היינו בוחרות באופציה השנייה. א' עברה לגור בדירת שלושה חדרים עם תקרות גבוהות ומטבח מזעזע. אני קניתי דירה בהרצליה עם משכנתא עד 2354. א' ניהלה רומנים מקסימים, אני נסעתי עד כרתים כדי להתחתן, ומיד עליתי על מסלול הילד הראשון, והילדה השנייה, וברגע של הכרה מעורפלת, אפילו קניתי ב"איי. די. דיזיין" סלון 2+3.
אנחנו בוכות בטלפון על אותם דברים, רק שאנחנו עושות את זה משני צדדיו של אותו הגבול. א' מבוהלת שאין לה אהבה, ומודה שהיא פשוט רוצה להניח ראש במקום בטוח יותר. אני מקטרת על זה שכבר שש שנים לא הצלחתי לישון בשבת עד השעה תשע, ושלפעמים אני כל כך רוצה, כמוה, לאחסן את החיים היקרים שלי על מדף בפריזר ולנסוע לאיזה חודש של אפס מחויבויות. א' אומרת שמחויבויות זה טוב, אבל לפני כמה חודשים היא עזבה את העבודה הקבועה שלה, פשוט כי נשבר לה התחת. במקום זה, היא התחילה להתפרנס מדברים שהיא באמת אוהבת לעשות. בשיחת השבת שלנו עוד אמרתי לה "את בטוחה?" קטן, אבל בפנים ניתר לי משהו מרוב שמחה. הייתי מתה להעיף כמה דברים באוויר, כמוה, אבל תשעה טון של מחויבויות מאפשרות לי לחוות את החופש הזה בעיקר דרכה.
ועכשיו היא נוסעת, א'. את החפצים שלה היא פיזרה בין חברים, את הבגדים היא ארזה בקרטונים, היא מבטיחה לכולם לשמור על עצמה ולשלוח מיילים ולהיות בקשר. אף אחד לא מחכה לה בהודו, חוץ מגרסה משופרת של עצמה. אני לגמרי מחכה לה פה, עם משפחה מקסימה, אבל גם עם המון מקום לכל הסיפורים שהיא תביא איתה. מישהו הרי חייב לעשות את זה פעם, לא?
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
