 |
/images/archive/gallery/238/107.jpg מתוך ''אני בהחלט קטנה מדי לבית הספר''.
איור: לורן צ'יילד  |
|
|
|
|
| שני הספרים החדשים של לורן צ'יילד מציעים הצצה כיפית למוחם התככני והמניפולטיבי של הזאטוטים |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
הילה רמלר
23/1/2005 11:13 |
|
|
|
|
|
|
|
שני הספרים החדשים בהוצאת א-נו-ני-מה, "אף פעם בחיים אני לא יאכל עגבניה" ו"אני בהחלט קטנה מדי לבית הספר" מאת לורן צ'יילד מוכיחים שוב, שילדים קטנים יכולים להיות עקשנים גדולים. כשהם מחליטים משהו, הדבר האחרון שישכנע אותם הוא הסברים ועובדות הגיוניות. הם צריכים סיפור מלא השראה שיעניין אותם, ישעשע, יסקרן וישכנע אותם להפוך את ההחלטה שלהם. בשני הספרים של צ'יילד יש ילדה עקשנית, לולה שמה, ואחיה הגדול והסבלני (מאוד) צ'רלי, שאותו מינתה צ'יילד להיות הדובר והמשכנע, וזאת בהחלט עבודה קשה.
צ'רלי הוא המספר, והסיפור בנוי מפתיחה קצרה בה מציג צ'רלי את אחותו הקטנה ואחר כך לאורך כל הספר יש דיאלוג בין האח הגדול לאחותו המקשה. צ'רלי הוא מסוג האחים שאני מכירה מהבית, ולא כאלה שרק שמעתי עליהם: הוא אוהב את אחותו, דואג לה ומתאמץ נורא בשבילה. הוא לא מאבד את הסבלנות כלפיה, לא רב איתה ולא מקנא בה. את עקשנותה הילדותית הוא מציג בחיבה: "לאחותי
הקטנה קוראים לולה. היא קטנה כזאת ומצחיקה נורא".
בספר הראשון, כשצ'רלי צריך להכין ארוחת ערב ללולה, הוא מודה שזו משימה קשה, "כי לולה תמיד עושה מאוכל סיפור", ומאחר שהיא לא מוכנה לאכול כלום, במיוחד לא עגבנייה, על צ'רלי לאסוף את כל סבלנותו, אהבתו ובמיוחד את כושר הדמיון שלו. כך למשל, הופך הגזר למקלות מלוחים מכוכב צדק. אך לולה היא שד עקשן והיא מקשה: "הם נראים בדיוק כמו גזר", וצ'רלי עונה: "אבל איך הם יכולים להיות גזר? הרי בכוכב צדק בכלל לא צומח גזר!". בהתאם, אפונה הופכת להיות סוכריות ארטיקרח ירוקות שיורדות מהשמיים באנטרקטיקה, הפירה הוא קצף עננים מפיסגת הר פוג'י ביפן, והדימוי המנצח: דג מצופה פירורים הוא בעצם פתיתי ים, החטיף האהוב על בנות הים. צ'רלי לא מפעיל כוח ולא מתווכח אלא יוצר מאכלים מהאגדות ומעולם קסום ומרתק. ונחשו מה, לא רק שזה עובד, אלא שלולה משתפת פעולה והופכת את העגבניות, שנואות נפשה, לפצפוצי ירח.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
מתוך "אף פעם בחיים אני לא יאכל עגבנייה"
|
|
|
 |
|
 |
|
איפה זה פוג'י?
|
|
|
 |
|
|
|
בספר השני, לולה ממש לא רוצה ללכת לבית הספר, אפילו שהיא כבר בגיל שצריך. היא ממציאה כל מיני סיבות שאפילו ילדים מאוד הזויים יתקשו לחשוב עליהם. שוב מגייס צ'רלי כוח רצון ותושיה כדי לשכנעה: איך היא תדע לספור ממתקים, לכתוב פתק לאליהו הנביא או להרדים ענק טורף ילדים שרצה שיקריאו לו סיפור לפני השינה?
הילדה מפחדת מהמעבר לבית ספר ומפילה את זה על החבר הדמיוני שלה, סנוליק. בתבונתו, צ'רלי מעביר לה את הכוח והאחריות לדאוג לסנוליק ולולה מסכימה ללכת לבית הספר כדי לחזק אותו: "‘אוי, אתה צודק. סנוליק באמת טיפ-טיפונת פוחד להיות בביה"ס לבד. אני בהחלט אצטרך ללכת גם", לולה אומרת.
הדיאלוגים בין האחים מסקרנים. בהתחלה לולה מקשה ואחר כך מתרצה מהר. הרעיונות של צ'יילד יצירתיים להפליא, אם כי מעלים לעתים תהייה לגבי מידת ההיכרות של הילדים עם מקומות כמו אנטרטיקה הרי פוג'י שביפן, אבל, בעצם אם ציילד נותנת להם את הכבוד ניתן להם גם אנחנו. העקשנות ההחלטית של לולה דרך השפה בה משתמשת צ'יילד דווקא מאוד מחבבת את הילדה על הקוראים. היא מתוקה ומשעשעת ולא עקשנית ומעצבנת.
את הספרים תרגמה אבירמה גולן, שמצליחה להעצים את ההומור שבדיבור הילדותי-מתפנק אבל מקסים; עקשני אבל מצחיק. וכמה משמח ששמות הילדים המקוריים נשארו ולא נמצאו להם שמות מקומיים, מה ששומר על האמינות והמקוריות של הספר.
לורן צ'יילד ילידת 1967, ומתגוררת בלונדון. ספרי הילדים שלה זכו בפרסים ועיטורים רבים בעולם. היא כותבת ומאיירת מוערכת ביותר בשנים האחרונות, ולראייה האיורים המיוחדים בספר. עירוב האלמנטים הוויזואליים וגם הטופוגרפיה המעניינת של הטקסט, יוצרים חגיגה סוחפת.
הספרים האלו, בהחלט היו יכולים להיות לי לעזר לפני שנים, אולי הייתי לומדת משהו מצ'רלי ומשדרגת את הדרכים שלי לשכנע את אחי הקטן לאכול עגבנייה, שנואת נפשו. מה שאני "מכרתי לו" היה שאלו "עגבניות מיוחדות של דורית השכנה", אצלה הוא אהב לאכול. עלוב, אבל זה עבד. לתקופה קצרה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
