 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| חברה של עינת ניב חושבת, שלשלוח את הילד לבקר בן עשירים משול לחשיפתו לפורנו |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
9/2/2005 11:28 |
|
|
|
|
|
|
|
שש שנים מקפידות ג' ואני לעטוף את הבנים שלנו בצמר גפן מתוק. שמונה חודשים מפרידים ביניהם (שלי גדול יותר), שבעה סנטימטרים (של ג' גבוה יותר) וחמישה קילומטרים (בקו אווירי). דבר אחד היה ברור לשתינו מעט אחרי שנולדו: כמי שגדלה בלי אבא (ג'), וכמי שגדלה בבית שהתפרק באמצע שנות השמונים (אני), השתדלנו לספק לילדים מסגרת הוגנת: אבא שהוא שותף מלא, אמא שנמצאת בבית אחר הצהריים, סבתא במרחק סביר.
אחת לכמה ערבים, קצת אחרי שהילדים הולכים לישון, אנחנו מתקשרות לספר האחת לשנייה איך מתפתח הפרח המוגן שלנו. רק שהשבוע התקשרה ג' וקולה רועד. איזה ילד מהגן של הבן שלה הזמין אותו אליו. ג' בדקה במפה איפה גר הילד, ונפלה על אזור הווילות של רמת חן. היא חיברה לנתון הזה את הג'יפ המפואר של ההורים והתקשרה אליי.
"תגידי לי שאני מטורפת", אמרה, "אבל אני פשוט לא רוצה לשלוח אותו לשם". "יכול להיות שהם אנשים נחמדים", ניסיתי. "יכול להיות", ג' התרצתה לרגע, "אבל זה בכלל לא העניין. אני לא רוצה שהוא ייחשף לכאלה רמות של עושר. לא בגיל הזה. מבחינתי, זה כמו לתת לו לצפות בסרט פורנוגרפי". "את לא מגזימה קצת?". "את זוכרת את המסיבה בעירוני ד'? אין שום סיבה שהוא יעבור את זה בגיל שש".
ג' יודעת יפה ללחוץ על פרונקל גיל ההתבגרות שלנו, המכונה לפעמים גם "השנה שלנו בעירוני ד'". לא כל כך ברור מה חשבנו אז, שתי נערות "ליידי דיוויס" בנות 15, שיצאו לכבוש את מה שהיה אז התיכון היותר יוקרתי של תל אביב. שבוע אחרי שנכנסנו לכיתה, היה ברור לשתינו שאין לנו סיכוי לעמוד בתצוגות האופנה הכיתתיות. שבועיים אחר כך, כשהוזמנו למסיבת הכיתה של המקובלים, התפוצצה לנו הבועה סופית.
התלבשנו הכי יפה ונסענו הכי במונית, רק כדי לגלות שבדירה אחת במגדלי צמרת ממתינים לנו ילדים בני 15, לבושים בבגדי מעצבים. מחו"ל. ג' כל כך נבהלה, עד שבשלב מסוים היא הציעה לקרוא לכמה חבר'ה מהשכונה הישנה שלנו. בעלת המסיבה לא התנגדה, והסוף? הסוף של המסיבה היה עגום, וגם הסוף שלנו לא איחר לבוא. זו היתה המסיבה האחרונה שהוזמנו אליה, והשנה הראשונה והאחרונה שלנו בתיכון ההוא.
"אני חושבת שאת יכולה לקחת אותו לשם בלב שקט", התעקשתי. "הוא בן שש. אולי הוא יראה קצת דברים, אבל לא הכל הוא יבין". ג' נתנה לזה צ'אנס בסוף, אבל רבע שעה אחרי שהורידה את הילד, כבר היתה איתי על הקו, נסערת. "יש להם טלוויזיית פלזמה על קיר שלם, שני ג'יפים, ואת הדלת פתחה לי הפיליפינית", דיווחה. "תעזבי", כמעט התחננתי. "יכול להיות שהילד נהנה שם". אבל ג' לא עזבה, וחצי שעה אחרי שהשיבה את הילד הביתה, התקשרה לסגור קצוות.
"האמת שהיה לו כיף", אמרה באכזבה. "הם שיחקו במשחקים נורא יפים, ואפילו אכלו ארוחת ערב נורמלית - חביתה, שוקו וסלט ירקות". "אז למרות הכל מתברר שגם עשירים הם בני אדם, כן?", סגרתי. "לא, לא", התעקשה ג'. "את מכירה אותי. אני רציתי את כל הפרטים. שאלתי את הילד מי הכין את הארוחה". "תיכף תגידי לי שהאבא". "לא", נחרה ג' בשמחה. "הילד אומר שהאמא הכינה, והוא קצת התפלא שהיא יודעת רק אנגלית ושהעיניים שלה טיפה מלוכסנות". "תיקנת אותו?", אני מתגלגלת מצחוק. "מה פתאום", עולצת ג', "זה טוב שהילד יחשוב שיש בגן שלו ילדים של עובדים זרים".
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
