 |
 |
|
|
|
|
| דני ססלר הוטעה על ידי הפירה הטעים של "שניצל'ס" לחשוב שכל הסט שלהם שווה משהו |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
7/2/2005 15:10 |
|
|
|
|
|
|
|
זה היה אחד מאותם ערבים בהם אתה מסתובב בבית ומבין שזה לא רק הרעב. זה לא הגשם, זה לא הקור, זה לא החימום וזה אפילו לא ז'קט הטרינינג הרך. פתחתי את דלת המקרר וסגרתי מיד, הסתובבתי הלוך וחזור, החלפתי ערוצים בטלוויזיה, הכנתי קפה במכשיר ושוב החלפתי ערוץ. כלום. היה חסר משהו, משהו בסיסי, משהו שהיה מעבר למחשבה, משהו שגרם לי אי-נחת בסיסית. השעה היתה תשע (שעת הזבל, בטלוויזיה), הגשם גרם לשיח הזעתר הקטן שעל אדן החלון לרעוד ושמעתי אותו, את השיח, מתדפק על חלוני. היה לו קר, אבל אני הייתי עסוק בעצמי, בארובת העין שלי, במרכז חוסר הנחת שלי. התיישבתי שוב על הספה, הבטתי בסמיכה הצבעונית ומבלי לחשוב שלחתי אליה את ידי למרות שהטמפרטורה בחדר היתה סבירה לחלוטין. ואז זה בא. זה הבליח בגופי, באחת. שניצל ופירה. זה מה שאני רוצה ואם לדייק, יותר מאשר אני רוצה, אני צריך. ואולי, אולי, גם סלט חסה.
מאותו רגע פעלתי כמו מפקד נאסא שמעירים אותו בשתיים לפנות בוקר והוא שומע את הקוד, ממנו חשש מכל: "הוט פרייד צ'יקן ברסט. איי ריפיט, הוט פרייד צ'יקן ברסט". הקוד ההוא שלקראתו התאמן שנים והיה מוכן ומאומן לרגע הזה כמו מכונה משומנת. קמתי מהספה ונעתי לכיוון "ספר החרום לזמנים
קשים", רשימת המשלוחים שלי. השעה היתה כבר עשרים ואחת אפס אפס, ורוב מקומות השניצל נסגרים בעשרים ושתיים אפס אפס. פעלתי בלי לחשוב. בשניצליין לא ענו. בשניצל איילה ענו וקיטרו, "עד שהשליח יגיע אליך יהיה כבר מאוחר לנו וגם...", ניתקתי על הנודניק החנון וחייגתי לשניצל'ס השף, שם הרים את הטלפון בחור שיודע לפעול בשעת חרום, הקשיב ורשם: "מנת שניצל עם פירה וירקות מאודים" ("בחירה מצוינת", הוא עודד אותי), "וגם מנה של סטייק פרגית עם צ'יפס וסלט".
"45 דקות", הוא אמר.
לא היה איכפת לי, אני את שלי עשיתי. ידעתי שערכת ההחייאה בדרכה. רק אז הבנתי את מצבי. אני הוא האסטרונאוט שיצא לרחף אל החלל ונותק מהכבל שחיבר אותי אל חללית האם. ועכשיו אני חשוף, בודד ומתרחק ללא שליטה לתוך החושך הנורא הזה. חרדה כזאת אני לא מאחל אפילו לאויביי - חוץ מאשר לשניים, אולי. רק מנה הגונה של פירה רך וחם, עם שניצל חמים יחזירו אותי לשפיות. סטייק הפרגית היה מיועד לאחת שפצחה בדיאטה משונה ולכן גם לא הבינה את ההיסטריה הקלה. מה קלה? היסטריה שהחבר'ה בנאסא קוראים לה פירה-מאניה, שגרמה לי להתכווצויות בלתי רצוניות ולחזיונות מתעתעים. אבל בשלב זה הייתי כבר הרבה יותר רגוע.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
***
|
|
|
 |
|
|
|
הוא הגיע עם החבילה אחרי 30 דקות. אין ספק שהחברים שם על הקרקע יודעים לפעול בשעת חרום. "זה הגיע", צרחתי לכיוון הדיאטה, והיא הופיעה עם חיוך, עדיין ללא חסה בין השיניים. פתחנו את הקופסאות, קרעתי את הניילון מחבילת המזלג-סכין-מלח-פילפל-מפית, תקעתי את המזלג בצ'יפס וטראח, המזלג שהיה עשוי מפלטיק בעובי של מקרון המילימטר התרסק ונחת על השטיח. אפילו לא קיטרתי. פתחתי את הניילון מזלג-סכין-וכו' שנותר לנו מ"ביג מאמא", וגרפתי מלא המזלג מהפירה. עפעפי נעצמו ללא שליטה והפירה החליק מטה וחימם כל חלקה טובה לאורכה של הוושט. הוא היה כל כך טוב, לא רק יחסית לזמן החרום, הוא היה מצוין. פירה-פירה. תפוחי האדמה היו קרמיים, ללא גושים וללא טעם לוואי, והוא תובל בעדינות עם תבלינים בסיסיים. שמנמנן במידה מדויקת, כאילו שהוכן ע"י הביג מאמא האולטימטיבית. מיששתי, הבנתי שהכבל לחללית האם תקין וחזרתי אליה. היה לי חם וטוב.
נגסתי מהשניצל והוא היה סביר. מרוב להיטות אפילו לא הרחתי אותו, מעשה יומיומי כשמדובר באוכל רגע לפני שהוא מוחדר לפה, אבל לא רק עם אוכל. לעסתי כמו משוגע. "הסטייק פרגית הזה, הוא בכלל לא רע", שמעתי קול מוכר מימין. "קחי שניצל", פלטתי אוטומטית. "וואלה" היא חייכה "יש לו ריח של סופגניה, עיקרית וקינוח בביס אחד". ידעתי, ככה זה בנאסא, הם יעשו הכל שם כדי להקל על חיינו, המרחפים. אחרי רגע נוסף הרחתי את השניצל. אכן הוא היה בעל ארומה חגיגית משהו, חג האורות, חנוכה. ריח עז של סופגניה נדף ממנו. "זה השמן" היא אמרה, "אולי טיגנו בו דונטס קודם".
עכשיו, כשנרגעתי מעט וחזרתי לחיים, ראיתי את העובדות. השניצל היה מחפיר, הצ'יפס היו בסדר עם תוספת קלה של אידוי שמקורו בקופסא הסגורה והירקות המאודים, זוועת אלוהי הדברים הקטנים שחתוכים קטן. הגועל בהתגלמותו. מין תערובת רכיכה, מתוקה מדי שרובצת ברוטב על בסיס סויה(!). זה על כל פנים היה הטעם שלה. אבל אני, מה איכפת לי, ישבתי בבטחה בבטנה של חללית האם רגוע למדי. הכל בזכות הפירה שהיה מצוין. אילו היו מחליפים את שמן הטיגון מדי פעם, אולי גם השניצל היה אכיל. ושילוב של שניצל ופירה הגון, יכול להציל נפשות תועות, זה ידוע.
הסטייק פרגית של הדיאטה היה בהחלט טוב. והם גם הוסיפו שתי קופסאות קטנות של חמוצים, אפילו לא ביקשנו, והם היו כל כך רעים, כל כך חסרי טעם, או נכון יותר כל כך בעלי טעם רע, שתעזבו, ישר תזרקו את הקופסאות הסגורות.
ואני אומר, לא יפה, בעיקר לא מקצועי. מקום כמו שניצל'ס השף, שכל מטרתו הוא הצלת נפשות ע"י שיווק המנה הפשוטה ובמידה מסוימת, הלאומית, מה הבעיה עם קצת יותר תשומת לב? לא מבין, ממש לא. כל העסק עלה 64 ש"ח. ממש בסדר כשאתה מנותק מחללית האם, אבל כשחוזרים אליה, הכל נראה אחרת.
שניצל'ס השף. אלנבי 56. תל-אביב. טלפון: 5172547
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יקירתי
|
|
|
|
|
|
|
אמש בתיאטרון. רק סיימתי לכתוב את טור הביקורת שלי למחזה האלמותי "רומיאו ויוליה" שראינו אתמול, ואני חייב לציין מחזה נוסף שנגלה לי בשולי ההצגה הזאת. אגב, עד כמה צדקת - וגם הוספתי את הערותיך בעניין ההצגה הרדודה הזאת, מבלי לרמוז על זהותך, כפי שביקשת - רק אני יודע. את "המחזה הנוסף" שראיתי בהצגה אמש, את לא ראית ואני הייתי כל כך מרוגש שלא העזתי לספר לך אודותיו. כששאלת אותי "מה קורה לך אהובי, זאת ההצגה?", לא יכולתי אלא להזיז את ראשי לשלילה. מפאת ההתרגשות לא הפקתי מפי מילים.
הדבר שהיה סמוי מעיניך התרחש ברגע שזיהית את ידידתך ויצאת לשוחח איתה, לפני ההצגה. בשורה שלפנינו ישבו להן שתי נשים, אחת מבוגרת מהשניה ולפתע הן קמו. האשה הצעירה נתמכה ע"י קביים והמבוגרת יותר, שנראתה כמו אמה, לחצה את ידו של ידיד. אותו אדם התעלם מהאשה הצעירה עם הקביים, די במפגיע ואני לא הבנתי מדוע. האשה המבוגרת התייחסה אליו כאל מכר ותיק והוא, פרט למבט חטוף לעבר הנכה, המשיך לשוחח באדיבות עם האשה המבוגרת יותר. בשלב מסוים הצעירה הנכה התיישבה והפנתה את מבטה ימינה, כך שיכולתי לראות את פניה. המראה היכה בי כברק המכה בעצב הראשי. היא היתה נגועה ב"אלפנטיאזיס". אותה מחלה נוראית המעוותת חלק מגוף האדם וגורמת לו להראות כמו פיל, ממש כך. לפני ישבה נערה-פילה. לא יכולתי לחשוב יותר, לא יכולתי לדבר יותר. רק כאשר יוליה צעקה ממעמקים, ממעמקי הצער, "הו, גורל...", הבנתי שאני במקום אחר. הייתי בתוך פניה של אותה נערה.
הייתי בתוך לחייה השמאלית של הנערה. לחייה המעוותת. הלחי השמאלית שלה היתה גדולה בערך פי ארבעה מלחייה הימנית. לחייה השמאלית זלגה, פשוטו כמשמעו, והסתירה את צווארה. חלקו השמאלי של אפה היה אף הוא גדול פי ארבעה מהחצי הימני. עינה השמאלית היתה משוכה כלפי מטה עד כדי כך, שהיא נראתה כאילו פוסלה משעווה והחום גרם לה לעיוות הנוראי הזה. היא פזלה לצדדים והמתינה בשקט לתחילת ההצגה. מעניין על מה היא חשבה כשראתה את יוליה היפה ואת רומאו מתנשקים.
אני, על כל פנים [תרגום מעט ציני שלי; ד.ס.], כבר לא ראיתי את ההצגה (במחשבה שניה אני אבטל את רשימתי ואגש שנית לחזות בהצגה). ראיתי בפניה את התגלמות האנושיות. קשה לי להסביר איך. כל מה שרציתי באותם רגעים זה להתקרב אל הנערה ההיא וללטף את לחייה השמאלית, המאוד מעוותת, המאוד "מכוערת" והכל-כך אנושית. באותו רגע הבנתי עד כמה חסרת חשיבות היא צורתו החיצונית של האדם. ראיתי לפני אשה צעירה מעוותת מאוד ויחד עם זאת אהבתי אותה. עד לרגע זה אני לא מבין את פשר העניין. לא ריחמתי עליה ולו לרגע. אהבתי אותה, כמו שהייתי רוצה לאהוב את כולם, למרות יופיים.
את זוכרת את פגישתנו השניה? זה היה ביום מאד קר, חיכית לי בגני טווילרי ואני התקרבתי אליך במהירות ושלחתי את ידי כדי ללחוץ את ידך. את אחזת את ידי, משכת אותי אליך ונישקת אותי על שפתי. אבל אז, כשאחזתי בפניך כדי לנשק אותך "כמו שצריך", פתחת את מעילך הארוך וניסית לכלול את גופי במעילך. את הרגע ההוא לא אשכח. אותו רגש צף בי כשראיתי את הנערה ההיא. רציתי לגעת בפניה, כמו שנגעתי אז בפניך. רציתי שהאהבה הגלומה בעיוות שלה תדבק בי. עכשיו כבר אין לי ספק, אלוהים בחר בה, כפי שבחר במעילך, אז, בז'רדן-דה-טווילרי.
חוש ההומור של אלוהים
סרטן בגרונה של זמרת אופרה.
ז'אק פראנס (1930-), מזכיר המערכת וכותב קבוע בירחון הספרותי "מחילות, הדרך אל החופש". פריז, 7 בפברואר 1959. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
