 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| איך כמעט זכתה עינת ניב לערב אחד של חופש עם העיתונים של יום שישי |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
16/2/2005 11:03 |
|
|
|
|
|
|
|
אני מחייגת אל ג' בשבע בערב. אשה בת 34 עם שני ילדים קטנים, הגיוני שתהיה בשעה הזו בבית, לא? כנראה לא. עובדה שהבעל שלה עונה. "איפה היא?" אני חוקרת בזהירות. זה יידרדר לסמול-טוק תוך רגע, או שאולי יש לי מזל והיא בבית?
"איפה היא יכולה להיות?", נימה קוטרית רכה מסתננת לקולו. ואחר כך: "נסי בעבודה. היא נשארת היום מאוחר". אני חושבת רגע. אין לי סיכוי לתפוס אותה בעבודה. היא מסננת כדי לחסוך בזמן.
"הילדים, אתם, הכל בסדר?", אני שואלת אותו ולא מחכה לתשובה. למשיכת הזמן הזו יש מטרה פשוטה: לגרום לו למסור הודעה לאשתו. רק שבלי משים פתחתי תיבת פנדורה. לא, לא הכל בסדר. יש עניינים בעבודה, ויש איזה מינוס שצריך לסגור, ואשתי הנחמדה בכלל לא בבית, את הרי מכירה אותה עם השיגעונות שלה, עכשיו היא גם התחילה להתעמל, ואין מה לאכול. תבואי לכאן, תפתחי את המקרר ולא תאמיני שככה אני חי.
"אז תגיד לה שהתקשרתי?", אני חוזרת.
"מה את חושבת?", עונה הבעל של ג'.
"מה באמת חשבת?", נדהמה לי ג' אחרי יומיים, כשהשארתי לה הודעה נזפנית במשיבון. "לרגע העלית בדעתך שהוא ימסור שהתקשרת?". אני נזכרת ביקירי ובמשפטי האזהרה שהוא מפזר לעולם: אל תשאירו הודעה אם הילד עונה. להשאיר הודעה לילד, זה כמו להשאיר הודעה לכלב. "אבל הוא בן אדם מבוגר, בעלך, וגם קשקשתי איתו קצת כדי שיזכור את השיחה". ג' נוחרת לי בבוז מצדו השני של הקו.
"זו הטעות שלך", היא צוחקת. "הוא פשוט בטוח שהתקשרת לדבר איתו".
"והוא גם התלונן על ההתעמלות שלך", אני לא מתאפקת.
"אני יודעת", נאנחת לי ג'. "הוא מקטר על זה לכולם. תגידי, באיזה מקום בגוף כואב לו שאני עושה משהו חוץ מלעבוד? מה זה, הם כולם ככה?".
שאלה מצוינת. עובדה שיקירי מתנדב מיד לומר בחן, "מצדי, את יכולה ללכת להתעמלות". זה יפה, אבל מאחר שקיימת סבירות גבוהה שדבר כזה לא יקרה לעולם, אני מנסה כיוון אחר. "אני, למשל, הייתי רוצה שתיתן לי ללכת הערב למיטה, לבד, עם העיתון שלא קראתי מיום שישי". יקירי מביט בי בחיבה. "עכשיו?". אני מציצה בשעון. שמונה וחצי. "אתה יודע מה? עכשיו". זה רגע של קסם, אין מה לומר. הילדים צוהלים בסלון. שאריות ביצה קשה דבוקות לשיער של הילדה, כתם גדול של שוקו מעטר את הפיג'מה של הילד.
"אמא הולכת לקרוא!", אני מבשרת באושר, וצועדת בגאווה לחדר. אחר כך אני נשכבת במיטה, מדליקה את האור ומרוב התרגשות מתקשה להתרכז בעיתון. אני כבר מתכננת את השיחה הבאה עם ג'. זו בהחלט הולכת להיות אחת היותר טובות.
הפעם האחרונה שהיא חוותה כזה ערב של חופש, היה בשנת 94', קצת לפני שהחליטה להינשא. רק ששבע דקות לתוך העמוד השני, נפתחת הדלת בסערה. "אני רוצה לישון איתך", מודיע בן השש. "שון, אמא! ", מזנקת על המיטה אחותו בת השנתיים. "אבל הבטחת לי ערב לבד!", אני נוזפת ביקירי ומרגישה את הדמעות מטפסות.
"עשר דקות, הם נרדמים ואני מוציא אותם מכאן", מבטיח האבא.
אני נכנעת. עשר דקות, אני מבטיחה לעצמי. מכסה אותם יפה, ומתעוררת שוב בארבע לפנות בוקר. העיתון מקופל מתחת לכרית, משאיר בה סימנים אפורים. הרגליים של הילדה חשופות, אך מכסות את פניו של הילד. אני קמה בשקט ומחפשת את יקירי. לא שאנחנו גרים בטירה, אבל לוקח לי קצת זמן להבין: הוא ישן במיטה של הילד. מנורת הלילה דלוקה, המשקפיים על אפו, עיתון מקופל מונח לידו. טוב שלמישהו הערב היה חופש.
לא ניתן לשלוח תגובות לטור זה
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
