 |
/images/archive/gallery/264/178.jpg שרה בראון.
צילום: אריק סולטן  |
|
|
|
|
| מצביעה מפד"ל, גרה בפרובינציה ולא עסוקה בבחישה. הצצה לעולמה של המעצבת שרה בראון |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
איתי יעקב
23/2/2005 12:05 |
|
|
|
|
|
|
|
רחוב דיזנגוף בתל אביב, שהפך בשנים האחרונות לציר המרכזי של תעשיית האופנה המקומית, הוא ללא ספק ג'ונגל הבגדים הכי צבעוני, יצרי, אלים ומרתק בישראל. תמצאו שם הכל - מתביעות משפטיות, דרך ריכוז עצום של אגו ועד הרבה מאוד כישרון. רק בחודש האחרון הצטרפו לדייריו הוותיקים של הרחוב שלוש חנויות חדשות של מעצבות צעירות, שינסו את מזלן בהסתערות על ליבה, ובעיקר על כיסה, של הלקוחה הישראלית. זו מצידה, הפנימה מזמן שעיקר ההתרחשות בדיזנגוף מתחולל בין גבולות הרחובות ירמיהו (בצפון) ובן גוריון (בדרום).
עשרה מטרים דרומה מההמולה, על פינת הרחובות דיזנגוף וש"ץ, ממוקמת חנותה הפינתית והמוארת של מעצבת האופנה שרה בראון, אותה השיקה לפני חצי שנה. החלל המינימליסטי ונקי הקווים של החנות, בעיצובה של הארכיטקטית שרון בר אור, מקיים דו שיח אינטגרלי ודינאמי עם עיצוביה של בראון, האוחזים במסר דומה. לא תאתרו בין קולבי החנות להיטים עונתיים כמו מכנסיים בגזרות נמוכות, או שמלות בעלות מחשופים
עמוקים ופרובוקטיביים. שם המשחק אצל בראון הוא קלאסיות, מודרניות ואיפוק. ולמרות האפיל המיובש, התוצאה הסופית היא מפתיעה, עם קולקציה מודרנית, סקסית ואפילו על זמנית.
מדובר אם כן, בנתון מפתיע בנוף המקומי. שכן, מעצבים צעירים רבים נוטים לכוון את עיצוביהם אל פלח שוק רחב ומעדיפים להיכנע לגחמות מקומיות ומסחריות, מאשר לדווש אל האמת הפנימית שלהם. במקרים רבים, במקום אוסף בגדים מחושב המובל על ידי רעיון מרכזי, קו מחשבה ואפילו בסיס צבעוני, נזנחת המילה "קולקציה" לטובת שחזור ומחזור של "להיטים מנצחים". את המקצועיות, הקו העיצובי והצעידה קדימה, הבולטים כאמור בפועלה של בראון, ניתן לזקוף לטובת הביוגרפיה שלה, כמו גם לבחירתה לפסוע צעד-צעד במסלול האופנה המקומי. רק כך, היא מאמינה, תוכל לבנות את עצמה כדי להישאר כאן זמן רב, ולא כמעצבת חולפת. כרגע, כך נדמה, זה רק עניין של זמן עד לרגע שבו בראון תהפוך מעוד תחנת שופינג ברחוב דיזנגוף, לתחנה עיקרית ומובילה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
הצצה לחנות של בראון. צילום: ברקאי וולפסון
|
|
|
 |
|
 |
|
פחות חשופה לזבל
|
|
|
 |
|
|
|
בראון, 32, אם ליובל ועמית, תאומים בני שנתיים וחצי, מתגוררת בגבעת שמואל ונשואה למאיר. היא נולדה וגדלה בפרבר הפריזאי קונפלו סנט הונורין לאם ציירת ולאב איש עסקים. לפני 25 שנה עלתה המשפחה ארצה, היישר לחיפה, שם החלו ההורים ושלוש בנותיהם בתהליך חזרה בתשובה הדרגתי.
"הפתיע אותי שההורים חזרו בתשובה, כי בצרפת הם לא היו שומרים כלום, רק יום כיפור, וגם אז היינו נוסעים ברכב לבית הכנסת הגדול בפריז", נזכרת בראון. "היום אנחנו משפחה דתית, שומרי שבת וכשרות, וחובשי כיפה סרוגה. אבל אני לובשת מה שאני רוצה, ואין לי או לבעלי בעיה עם ברמודות או גופיות. יש היום כל כך הרבה זרמים בדת, כך שאין שחור או לבן".
את ילדותה בארץ היא מתארת כשמרנית, בשל החינוך האירופי שעל ברכיו התחנכה. "אני זוכרת חברות שלי הולכות בטבעיות לישון אחת אצל השנייה, או נוסעות לשלושה ימים לפסטיבל ערד בלי חשש, ולי זה היה אסור", היא מספרת. "ההורים שלי אמרו לי: 'מה פתאום שבחורה תישן מחוץ לבית?!'. אני מרגישה שללא שום קשר לעובדה שחזרנו בתשובה, היתה בבית שמרנות אירופית מאוד מאופקת".
לאחר שירות צבאי כמש"קית ח"ן בחיל החימוש, עזבה המשפחה לשנה לניס שבצרפת, לרגל עסקיו של האב, שם החליטה בראון להירשם ללימודי איור ועיצוב אופנה, בשלוחה של בית הספר לאופנה "לה מוד".
למה בחרת דווקא בלימודי אופנה?
"אחרי 12 שנה שרקדתי בלט קלאסי, הבנתי שאני לא מעוניינת להמשיך בזה. שאלתי את עצמי מה מושך אותי, והחלטתי ללמוד אופנה. כילדה, את כל חודשי יולי-אוגוסט העברתי בצרפת, ויש משהו בתרבות הצרפתית שבו אתה חשוף לא רק לאופנה, אלא גם לעיצוב, לארכיטקטורה. אפילו בחדשות, תמיד יש חמש-שש דקות על תצוגות האופנה".
כשאיב סן לורן פרש בשנת 2002 מתעשיית האופנה, זו היתה הידיעה הפותחת של כל מהדורות החדשות בצרפת. "בדיוק, וכנראה כל התרבות הזו חלחלה אל תת המודע שלי. בסוף השנה ההורים שלי חזרו לישראל, והיתה לי האפשרות או להמשיך בלימודים בפריז או לחזור לארץ, והחלטתי לחזור לישראל".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בראון. 12 שנה של בלט קלאסי. צילום: אריק סולטן
|
|
|
|
|
|
|
הצביעה מפד"ל
|
|
|
|
|
|
|
לאחר ששבה ארצה, פנתה בראון למבחני הקבלה ללימודי אופנה ב"שנקר", ושקדה על תיק עבודות עם ויוי בלאיש, שלפרנסתו כסטודנט בשנה ג', העניק שיעורים פרטיים בבניית תיק עבודות. היא עברה את המבחנים, אך נכשלה בשלב המיון השני. בראון בחרה לא להתייאש, ונרשמה ללימודי אופנה בבית הספר לעיצוב "אסכולה", שפתח באותה שנה את המסלול ללימודי אופנה.
ארז עמירן, אז ראש החוג לאופנה וכיום המעצב הראשי של חברת "גיבור סברינה", זוכר תלמידה חיובית וייחודית. "שרה היתה בוגרת ורצינית בגישה שלה", הוא מדפדף כמעט עשור אחורה. "ותמיד ידעה איך הדברים צריכים להיראות".
אתה חושב שהעובדה שהיא דתייה השפיעה ומשפיעה כיום על עולם הערכים העיצובי שלה?
"מעבר לזה שהיא הצביעה מפד"ל, אני רואה בסטודנטים שמגיעים מבית דתי ומרדו בו באופן מסוים - והמרד של שרה היה מאוד קטן - משהו מאוד פתוח ומשוחרר".
אתה יכול לשער איך מעצבת דתייה, אם לתאומים שמתגוררת בפרובינציה ולא בוחשת בקליקת עולם האופנה, מצליחה לייצר קולקציות מרתקות, בניגוד למעצבים צעירים רבים?
"אני מאמין שמי שהגיע מבית דתי לא היה חשוף לזבל, אלא מגיע עם ראש פתוח והרבה פחות מטענים לא נכונים. הרבה חילונים סופגים תת תרבות, זבל והשפעות לא איכותיות". - וזה גם לדעתך מה שמוביל את בראון ליצירת קולקציות מאופקות וסקסיות בנשימה אחת? "העיצובים שלה סקסיים מאוד, אבל הם לא זולים מינית".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סוג של אופציה
|
|
|
|
|
|
|
מתקופת לימודיה זוכרת בראון מחזור בחיתוליו, אך מספרת כי לקחה אז בחשבון שבהצטרפות למחזור ראשון של לימודי אופנה, יהיה עליה לשלם את מחיר הסרבול והטעויות. במקביל ללימודיה, החליטה כי עליה לחדור בעבודתה אל תעשיית האופנה, גם אם יהיה זה על תקן עציץ משרדי.
בשנה הראשונה היא עבדה בתור "זו שמתזזים אותה", לדבריה, במותג הבגדים "ניבה" שכבר הלך לעולמו, ומשם המשיכה לשנה וחצי אצל מעצבת שמלות הכלה והערב ריבה סמירה, הפועלת תחת השם "אושידה". "ריבה היא מוכשרת בטירוף, ועשיתי שם הכל - העיקר לספוג", מספרת בראון.
עסקת שם גם בצד הטכני, בפיתוח גזרות למשל?
"תחום התדמיתנות ב'אסכולה' לא היה חזק בכלל. גם היום, אני לא מתיימרת להיות תדמיתנית. אני מאמינה שלכל אחד יש התפקיד שלו: יש התדמיתן, המעצב והתופר. אני אוהבת לחשוף את עצמי לדברים, לעכל, ואז לבוא לשבת עם התדמיתן ולעבוד יחד, אני פחות בהנדסה".
ולתפור את יודעת?
"בייסיק, ולא, זה לא מתסכל אותי. אני עובדת בצמוד לתדמיתנית שמבינה אותי, ואני בפוקוס ויודעת מה אני רוצה ואיפה כל תפר צריך להיות. אין לי סבלנות להתחיל להוציא גזרות. אני צריכה להיות ברחוב, בחוץ, או בחנות עם האנשים. לעמוד מעל שולחן ולהתחיל להוציא גזרות זה לא בשבילי".
שנה וחצי ב"אושידה" הספיקו לבראון, והיא עברה לעבוד במותג "קום איל פו". במשך שנתיים עבדה כמוכרת בחנות, וחצי שנה נוספת תפקדה על תקן האסיסטנטית של קרול גודין, המעצבת הראשית של המותג, שמאז כבר פרשה מהחברה. גודין זוכרת את שרה כאדם מקסים ומאוד יצירתי, טיפוס בעל עולם פנימי עשיר עם קצב משלו. "יש לה עולם דמיון מאוד יפה ומפותח, והיא מבשלת את הדברים בשקט בפנים, גם אם זה נראה כאילו היא לא עושה כלום", היא מעידה.
מדוע בחרת בה כאסיסטנטית?
"בשנתיים שהיא עבדה במותג התפתח בינינו חיבור ומאוד אהבתי את השקט הנפשי והעדינות שלה. נראה כי היא כל הזמן חולמת".
מה את חושבת על הקולקציות בעיצובה?
"הקולקציות שלה מאוד קלאסיות ומודרניות בעיניי, ובעידן שבו האופנה הישראלית זה שרוולי פסים ופרחים ועומס אפליקציות, יש בעיצובים של שרה כל כך הרבה אלמנטים שונים, שאולי קשורים לקרקע ממנה היא צמחה, ומביאים אותה לעיצוב מודרני מאוד".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מתוך הקטלוג של קום איל פו
|
|
|
|
|
|
|
החנות שלי היא מקום חווייתי
|
|
|
|
|
|
|
"קום איל פו' זה לדעתי ה-מקום בארץ להתחיל לעבוד בו", אומרת בראון. "זה להבין מה זה קונספט, עסק, אופנה איכותית ובעיקר איך להיות קשוב ללקוחה, שזה משהו שחסר בישראל".
איך היה לעבוד מול גודין?
"ספגתי ממנה המון, אבל היא סחטה אותי לגמרי. זו היתה התנסות מאוד טוטאלית. הרגשתי שלהמשיך לעבוד עם קרול כבר פוגע לי בבריאות, אבל היא גם היתה תובענית כלפי עצמה".
משהו מהאג'נדה הפמיניסטית והפוליטית של המותג חלחל אלייך?
"בראייה שלי, אני חושבת שלא צריך לחשוף את הלקוח לפוליטיקה או לפמיניזם, כי זה משהו מאוד אישי".
מצד שני, אופנה ובגדים הם פוליטיים, מעצם היותם מבדלי אנשים לפי מיניות, מצב סוציו אקונומי ולעיתים גם דת.
"אופנה זה מקום שבו אתה מבטא את עצמך. ברור שהכל קשור למצב פוליטי, חברתי, כלכלי, אמנותי, ומתבטא באופנה - כי זה המקום הכי נגיש לכולם וגם קל לייצור. זו לא יצירת אמנות שרק קהילה מצומצמת סופגת אותה, אלא מקום שכולם חשופים אליו. אבל, בעיניי אופנה עדיין צריכה להיות מאוד פאן, נגישה וחווייתית. בגלל זה החנות שלי היא מקום חווייתי ביסודו, שבו אני רוצה לחשוף את הקהל לחוויית קנייה. גם אם אלו 30 השניות שהם נכנסים לחנות ואומרים, 'מה זה הריח הטוב?', או 'מה זו המוזיקה שמתנגנת?'. וזה מה שקורה באופנה, כי כל העסק הזה מאוד דינמי, ואתה צריך להעביר את עצמך במספר דקות שהלקוח כבר נכנס לחנות, באופן הכי חווייתי".
איך היית מגדירה את הנישה שלך?
"אני כבר לא מתיימרת להיקרא 'מעצבת אופנה'. כבר שנים לא מחדשים כלום ולא ממציאים את הגלגל בענף הזה. הכל כבר נעשה על ידי גדולים ממני. אני מביאה את הטעם האישי שלי, את מה שנראה לי נכון, ואתה יכול להתחבר לזה או לא. אבל אני סוג של אופציה, תוספת ובסיס טוב לארון הבגדים לנשים מגיל 25 עד 60".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מחכים לפיצוץ
|
|
|
|
|
|
|
לאחר סיום לימודיה, עבדה בראון במשך חצי שנה כמוכרת בחנות הבגדים "כתומנטה", שם גם הציגה למכירה את הדגם הראשון בעיצובה - שמלת צמר באורך מידי ללא שרוולים. באותה התקופה נישאה, והחלה במרוץ איטי להפוך לבעלת עסק עצמאי. לפני כחצי שנה, כאמור, פתחה את החנות בדיזנגוף, שהיא מקום המפלט שלה כאם לצמד תאומים תובעניים.
"זה לא פשוט בכלל, זה עד היום קשה, תובעני ושוחק. לצד קשיים כלכליים, יש בעיה של קהל לקוחות מצומצם. אין הגלובליות והחשיפה כמו בחו"ל. אתה כל הזמן במלחמת הישרדות, כי יש המון מעצבים, פשוט הצפה, וזה יתפוצץ באיזה שלב".
מה דעתך על סצינת המעצבים הצעירים בארץ?
"מצד אחד, זה 'וואו', זה חושף את הקהל הישראלי לאופנה ועיצוב, משהו שלא היה לפני עשרים שנה. אני מאמינה שמי שאמיתי וממוקד, ישרוד, כי מי שיוצא אחרי הלימודים ואומר 'בוא נתחיל ונראה לאן זה יזרום', לא יעבוד ולא ישרוד. ברגע שאתה עצמאי, ואתה מתחיל בעיצוב, אתה חייב לדעת היכן מקומך ומה אתה רוצה להציג ולהשיג. ללקוח חשוב להזדהות איתך, לדעת שאתה כן משקיע בו מבחינת הגזרה והבד, ולא משהו שהוא 'על הדרך'. ויש בארץ הרבה כאלה, ובגלל זה גם הרבה לא שורדים. מעניין באמת עד מתי בועת המעצבים הצעירים הזו בישראל תשרוד".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
