סטייליסימו NRG - סידורים אחרונים

ראשי > סטייליסימו > משלוחים

סידורים אחרונים

מהשניה שהוא מריח את יום העצמאות, דני ססלר לא יכול להפסיק לחשוב בשר. אז רצים למיט-בר

דפדף בסטייל

דני ססלר
10/5/2005 12:59

למרות שמדי פעם עולה בי מחשבת הצמחונות המשונה, אני מאד אוהב בשר (ואוכל אותו, לא לדאוג). אבל מדי פעם צצה בי איזו מחשבה "ראשונית", "בסיסית" ואולי אפילו (אולי, אולי) אפשר לכנותה כ"אנושית". כי אין לי ממש תשובה לשאלה המוסרית-מוסרנית, האם מותר לנו להרוג חיות, אפילו בשם "המזון אותו אנו צורכים". ושלא תהיה אי הבנה, אין לי רחמים גדולים יותר לאווזים מפוטמים ("נורא באכזריות"), מאשר לתרנגולות פושטיות שגרות בשיכונים של 60 ס"מ אורך ובזוגות, או על דגים, שהם כידוע ממש לא יונקים ומאד רחוקים מאיתנו בני האנוש, שמוציאים אותם מהבריכות או הים ושופכים אותם על הסיפון בערמות והם מתים לאט, לאט, לאט. מחנק, כמובן. לפעמים שמים עליהם גם קרח גרוס, כך שגם קר להם ברגעיהם האחרונים. אני לא מתרגש מאלה יותר מאשר מההם, באמת שלא.

אבל לפעמים, בפרט כשאני משוחח עם ידידי הבודהיסטים והם מדברים בהתלהבות גדולה עם אור בהיר בעיניהם על "חיות", "חיים" ובעיקר על "חמלה", זה ממש שובר אותי קצת ואין לי טעון נגדי. הסיפור הכי מרשים אודות חמלה הוא הסיפור של "בודהה של החמלה" (ואולי אני טועה בשם, אבל לא בעיקרי הסיפור) והסיפור הולך בערך ככה: פעם כשהלך בודהה וטייל לו להנאתו בחורש, הבחין בכלב מסכן, פצוע ברגלו. ובפצע העמוק רוחשות להן תולעים. בודהה ידע שני דברים: א. שצריך לנקות את הפצע של הכלב, גם אם הוא שוטה, כדי שלא

ימות. ב. גם התולעים הן חיות ויש להן חיים משלהן. אז מה הוא עשה? הוא הוציא אותן אחת אחת והניח אותן בזהירות על האדמה, אך כדי לא לפגוע בהן הוא ניקה את התולעים מהפצע בעזרת לשונו. כן, כן. מגעיל קצת, אבל נוגע ללב. ואני לעומת זאת, כל כך מתרגש לפעמים מסטייק אנטרקוט גדול, מיושן שעדיין מדמם מעט. לא בסדר, אני יודע.

ויותר מזה, הנה כבר שבועיים לפני יום העצמאות ואני חושב "בשר" על כל סוגיו. וכשאני אומר בשר, אני לא מתכוון לעופות ובטח לא לדגים, אני מתכוון לבשר שמקורו בחיות גדולות שהולכות על ארבע, מינימום כבש. הם באים אלי בחלום לפעמים גם כשאני ער, אין לי שליטה על הנתחים המעופפים ההם, לדעתי הם גם מחייכים אלי. פתאום אני מוצא את עצמי נוגס בנתח לא קטן של סטייק טוב וממלא את פי עד שדפנות חיכי אוחזות היטב בנתח. חום הבשר שמערסל בעדנה את פי גורם לי לתענוג לא קטן. גדול אפילו. ואז אני מתחיל ללעוס אותו לאט, ואז הוא מחליק לו במורד הוושט, מנסה להאחז בדפנות אך כלום לא ימנע ממנו את הצניחה השקטה והחמימה בקיבתי. זה הרגע בו אני גם מאבד את השליטה על עפעפיי. הייתי שמח לסכם את חוויית האכילה הבשרית שלי (לפחות) כשילוב של חוויית מוות וחיים יחד, אבל אני לא בטוח בזה, יכול להיות שאני סתם מאד אוהב בשר. ולכן הלכתי למיט-בר. מסעדת בשר-בשר, חזרות אחרונות לקראת מנגל העצמאות הגדול, מה גדול? ענק.


	***


	לראשונות הזמנו מנה אחת של פרוסות סינטה כבושה ומנה אחת של גלילות חצילים ממולאות בגבינת עיזים. שתי המנות היו טובות, נחמדות ופתחו לנו את התאבון שממילא היה פתוח אש. פרוסות הסינטה היו בעלות טעם כבוש-קל, ואולי גם קל מדי, אבל בהחלט מנה סבירה שהיתה מכוסה עד למעלה מההגיון בעלים ירוקים, אבל טריים מאד ורעננים. החצילים המגולגלים היו טובים, מטוגנים קלות ולא עפיצים, שזה העיקר בחצילים, שלא יהיו עפיצים ושלא יצרבו את הלשון. ואז התרחש הבום הגדול. איש אחד יצא מהמסעדה ונכנס עם הפרצוף שלו בזכוכית הרחבה. הוא היה בגיל העמידה פלוס, סיים את ארוחתו והלך ישר לכוון המרפסת, הבעיה היתה כמובן הזכוכית הגדולה, הנקיה והלא מסומנת כראוי. לפחות שני שולחנות פרצו בצחוק גדול למראה האיש הממושקף שנעצר באחת הזכוכית כשמשקפיו עפות באויר. רגע אחרי שהוא קלט את המצב הוא חייך קצת ואמר במבוכה לצוחקים, זה בסדר, זה בסדר, ויצא במהירות מהמסעדה. אני לא ידעתי איך להתנהג, בפני עמדו רק שתי אופציות: האם להיות נבוך מאד כהזדהות עם מבוכת האיש או לזעום ולרתוח, גם אולי כהזדהות עם הזעם הלא מובע, העטוף במבוכתו. בסוף בחרתי באופציה שהיתה שילוב של הטחת רגשי אשמה עם הבעת זעם עצורה. "הוא יכול היה להיהרג", פניתי אל השולחן המתגלגל מצחוק וכשהמלצרית נגשה אלינו אמרתי לה "אני במקומו הייתי תובע את המקום". היא הנהנה וחזרה לקופה. אחרי שתי דקות של התאוששות היא חזרה ואמרה לי, "גם לי זה קרה בסלקום, בסנטר, זה היה איום". איכשהוא העסק גווע ואני עברתי לבר כדי לשאוף מלא ראותי עשן סגריות צלול, נעים ומרגיע לאללה. הבשר הגיע. סטייק אנטרקוט במשקל 300 גר (89 ש"ח) עבור שותפתי לארוחה ("כל העסק לא נורא, בסופו של דבר לא קרה כלום") ומנת צלעות טלה 500 גר' (92 ש"ח) עבורי. הבשרים מוגשים כאן עירומים, ללא תוספות. אנחנו הלכנו על המובן מאליו, ציפס (16ש"ח) וסלט (18 ש"ח). הצ'יפס היו מצוינים, דקים, יבשים במידה ופריכים מאד. גם על הסלט יש לנו רק טובות. צלעות הטלה היו של טלה קצת בוגר מדי. לא ממש בדקתי את תעודת הזהות שלו אבל נראה לי שהוא לא ממש זכאי לתואר הזה. מצד שני בשרו היה טוב ועסיסי. האנטרקוט היה משובח ביותר. יושן כמו שצריך, נצרב כמו שצריך והעסיס זרח מכל ביס. ביקשנו אותו מדיום וקיבלנו אותו מדיום מינוס, שזה הרבה יותר עדיף על מדיום פלוס. זה היה אנטרקוט לתפארת. אישית, הייתי נותן לפרה ממנה נפרס הנתח להדליק משואה ביום העצמאות, בשם כל הפרות החברות, השקטות כל כך, הצנועות כל כך, לתפארת, שבמותן ציוו לנו את החיים העסיסיים (טוב הנה: טפו טפו טפו). לקינוח, הגברת שישבה מולי ביקשה "פלטת שוקולד" שהכילה סופלה שוקולד, טראפל שוקולד וטרין שוקולד. המנה היתה קודם כל יפה והיא אהבה אותה. אני לא ממש טעמתי ממנה, מפאת הדיאטה החמורה שגזרתי על גזרתי, הפרטית משהו. מיט-בר, שד' חן 52, ת"א. טל' 03-6956276.


	אזהרה והמלצונת


	הזהרו לכם מהפאלפל והסביח של רקפת באלנבי 47, פינת קינג ג'ורג'. במו עיני ראיתי אחד מבקש חצי מנה פאלפל. המוכרת (אולי אפילו היתה זאת הגברת רקפת בעצמה) הזהירה אותו שחצי מנה עולה 7 ש"ח ומנה 10 ש"ח. ההוא התעקש על חצי מנה. כשהוא קיבל לידיו את החצי מנה הוא גילה שהפיתה קרועה לרוחבה והכל נוזל, אז הוא ביקש להחליף. והמוכרת? פתחה עליו ג'ורה: "מה כבר קנית, דירה? בשביל ה-7 שקלים שלך יש לך דרישות?!" היא העבירה את תכולת הפיתה לחצי פיתה אחרת וצעקה: "קח את הפאלפל שלך ולך לעזאזל!". ההוא עמד המום, השאיר את פאלפל שלו, השאיר את 7 השקלים והתרחק מהמקום. גם אני. אבד לי התאבון קצת. מקום, איך להגיד... דוחה קצת. מצד שני, במרחק דקה הליכה משם, בטשרניחובסקי 2, יש את "דג סטאר", מקום קטן, סימפטי מאוד, השרות אדיב והקבבים הבולגריים שאכלתי שם היו מצוינים ביותר. וגם לא רק שלא צועקים עליך, גם מחייכים. והכל ב-15 ש"ח למנה. מה רע? ואני אומר, מצויין!


פעם היה פה סלט. צילום: דני ססלר


	צלחות גמורות


	סלט ירקות שחציו חסה קצוצה, עם עגבניות קצוצות ומלפפונים ירוקים, גם קצוצים. על הכל נמזגה טחינה טובה ("עוד קצת", אני מבקש) וגרגרי חומוס שלמים, חמים. בצד, בצלחת קטנה, שני כדורי פלאפל פריכים ועוד צלחת מלפפונים חמוצים וגם שתי פיתות שוויתרתי עליהם (מפאת וגו'). הכל ב-15 שקלים אצל אכרם בשיינקין. אולי אחד הדילים היותר טובים בעיר. מי שיאזין היטב למוזג הטחינה יוכל להבחין בהסטוריה הארץ-ישראלית מזווית מעניינת, אישית מאוד, מצערת. מי שיתאר אותה כטראגית, לא יטעה. למחרת, יום השואה. מוקדם בבוקר, אני יושב בבית קפה בככר מסריק. מימיני יושבים שניים וכדי לא לכנותם "רוסים" רק אציין שהם שוחחו בינהם רוסית. אני שותה הפוך גדול והם מזמינים בירה. לאחד גדולה, לשני קטנה. דקה אחרי שאני מגיע למסקנה, הכמעט חד-משמעית, ש"הם אנשים אופטימיים", המלצרית מגישה לכל אחד מהם סנדוויץ' ענק שמכיל פסטרמה, ממרח מרכך והמון ירקות פרוסים, הכל בלחם שפריכותו נשמעת עד לשולחני. הם נוגסים, לוגמים בירה טריה ומשוחחים במרץ מלווה בחיוכים. על פי שפת גופם אפשר היה לראות בברור שרגשי האשמה מהם והלאה. בוקר אופטימי לכל הדעות. חמש דקות מאוחר יותר הם מביטים בשעוניהם, מזדרזים וגומרים את הסנדוויץ', שוטפים אותו עם שארית הבירה, משלמים ועוזבים במהירות. פתאום אני מבין, בעוד דקה הצפירה. אני מזדרז לשלם, ויוצא במהירות רק כדי להגיע למכונית שלי ולהסתגר בה (כרגיל, היה מונוטוני).